1. לפני תביעה כספית אשר במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בנזקי תאונת דרכים מיום 27.12.12 בסך 22,000 ₪. התובע הינו הבעלים של רכב מסוג מאזדה שנת ייצור 2008 מ.ר. 16-266-64 (להלן: "רכב התובע"). הנתבע 1 היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הנהג ברכב מסוג איסוזו מ.ר. 12-701-61 שבוטח בזמנים הרלוונטיים בביטוח צד ג' אצל הנתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

2. אליבא דגירסת התובע, כפי שנטענה בכתב התביעה, עת עצר רכב התובע בצומת מרומזר בצייתו למופע אור אדום שדלק בכיוון נסיעתו, לפתע רכב הנתבעים פגע בו בעוצמה בחלקו האחורי והסב לו נזקי רכוש בסך 14,590 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאי רכב שצורפה וכן, נזקים עקיפים בסך 7,410 ש"ח.

3. אליבא דגירסת הנתבעים, המגן הקדמי של רכב הנתבעים שנסע אחרי רכב התובע "נשק" למגן האחורי של רכב התובע וגרם לפגיעה קלה בלבד. הנתבעים חולקים על שיעור הנזקים הנטען כי נגרם כתוצאה מקרות התאונה.

4. ביום 2.10.13 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים בו נשמעה עדות התובע והצדדים שבו על טענותיהם באשר לנסיבות קרות התאונה. כעולה מכתבי הטענות ומטיעוני הצדדים המחלוקת בתיק זה נסובה סביב שאלת שיעור הנזקים שכן, אין חולק, כי מלוא האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של הנתבע 1.

5. לאחר שעיינתי בחומר שהוגש לביהמ"ש בכתבי הטענות על נספחיהם ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ונתתי דעתי לכל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.

התובע תמך טענותיו באשר לנזקים הישירים בחוות דעת שמאי רכב אשר בדק את הרכב במצבו הניזוק כשלושה ימים לאחר קרות האירוע כאשר כל הנזקים הנטענים נסובו סביב מוקד אחד הוא המוקד האחורי. הנתבעת 2 הצביעה על כך, כי קיימים שני מוקדי נזק בחלקו האחורי של רכב התובע. האחד בתחתית הרכב במגן האחורי והשני בדלת המטען שהינה בחלק העליון של המוקד האחורי. לשיטתה, נוכח העובדה, כי בין כלי הרכב קיים הפרש גבהים ניכר כאשר רכב הנתבעים הינו רכב טנדר גבוה ורכב התובע הינו רכב פרטי נמוך, הרי שבמפגש בין כלי הרכב הנ"ל לא יתכן שכתוצאה מהפגיעה נגרם הנזק למגן האחורי שהינו נמוך מהמגן של רכב הנתבעים. משכך, הנתבעת 2 טוענת, כי אין קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לנזק הנטען למגן האחורי.

אין בידי לקבל טענת הנתבעת בעניין זה ממספר טעמים. האחד, התובע העיד בפני כי הנזקים למגן האחורי נגרמו כתוצאה מפגיעת רכב הנתבעים ושלל את טענת הנתבעות. עדותו לא נסתרה כלל. הנתבעים בחרו שלא להעיד את הנתבע 1 הגם ונכח באולם. הלכה פסוקה היא ומושרשת היטב היא כי הימנעות מהבאת ראיות, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנות מהבאת ראיה, מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה- דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא היתה פועלת לרעת הנמנע: ראה: ע"א 55/89, קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד (4) 595; ע"א 641/87, קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245; ע"א 465/88, הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פד"י מה (4), 651,654 ; י.קדמי, על הראיות, חלק שני, תשנ"א -1991.

יתרה מכך, הנתבעת לא הציגה אף את תמונות רכב הנתבעים ולא תמכה טענותיה בחוות דעת מתאימה. טענת נציג הנתבעת, לאי כדאיות כלכלית בהמצאת חוות דעת מסוג זה אינה יכולה לפטור הנתבעים מהוכחת טענותיהם.

6. נוכח האמור, הנני סבור כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח גרסתו, לפיה, מלוא הנזקים הישירים הנטענים בכתב התביעה ואשר פורטו בחוות הדעת ובחשבונית התיקון נגרמו כתוצאה מהתאונה. עם זאת, לא מצאתי לקבל טענות התובע באשר לנזקים העקיפים אשר לא הוכחו כדבעי.

7. משכך, הנני מורה לנתבעים לשלם לתובע סך של 14,590 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט בסך 650 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ה' חשון תשע"ד, 09 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.