1. תביעתם של התובעים לקבלת פיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע 1 כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 2.9.12, בה היו מעורבים רכבו, שהיה נהוג בידי התובע 2 (להלן: התובע) ורכב אחר שהיה נהוג בידי הנתבע 1 (להלן: הנתבע).

לטענת התובעים התאונה ארעה ברחוב חניתה בחיפה כאשר עצר התובע את הרכב והתכוון לפנות שמאלה, או אז, הגיע הנתבע מאחור ופגע ברכבם. לטענת הנתבע התאונה אירעה כאשר הוא נסע ברחוב האמור, בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים ופתאום, סטה התובע – שנסע בנתיב הימני לנתיב נסיעתו, הוא ניסה להתחמק ממנו, סטה שמאלה, אך ללא הצלחה, פגע ברכב התובע ואף עלה על אי תנועה.

2. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את גרסאות הנהגים, אני סבור כי דין התביעה להתקבל. אביא את נימוקיי.

3. אני מבכר את גירסתו של התובע על פני גרסת הנתבע. מעדותו של הנתבע עולה, כי הוא השתלב לרחוב חניתה מרחוב אבא הילל סילבר (המכונה גם רחוב הבריכה) ולאחר מכן נסע ברחוב חניתה פחות מ- 50 מטר עד שקרתה התאונה. התובע טען כי המדובר הוא במרחק קצר מכך בהרבה. מכל מקום, אין חולק כי המדובר הוא במרחק קצר. הסבירות כי הנתבע נסע ברחוב מרחק כה קצר ובמהלך נסיעה קצרה זו הגיע התובע (שהיה ברחוב חניתה עוד קודם שהשתלב בו הנתבע), וסטה לנתיב נסיעתו נראית נמוכה. סביר יותר כי התובע כלל לא סטה לנתיב נסיעת הנתבע.

4. אמנם בגרסתו של התובע נפלו סתירות, במיוחד לגבי השאלה מה היתה תנוחת הרכב בעת אירוע התאונה. תחילה ציין התובע כי הרכב עצר באופן ישר, אולם לאחר מכן הוא ציין כי הרכב היה נטוי שמאלה (לקראת פנייתו שמאלה). התרשמתי כי התובע מסר דברי אמת, וכי חל בלבול במסירת עדותו (דבר שאפיין חלקים אחרים של עדותו) שאין מקורו ברצון שלא למסור דברי אמת.

5. הוצגו לפני תמונות רכב התובעים שמהן עולה כי הנזקים שנגרמו לרכב הנם בכנף שמאלית אחורית ובשתי הדלתות מצד שמאל. אני סבור כי נזקים אלה מתיישבים יותר עם גרסתו של התובע מאשר עם גירסת הנתבע. הנזקים אינם יכולים להתיישב עם כך שהתובע סטה בפתאומיות, חסם את נתיב הנסיעה של הנתבע ואז נגרמה התאונה- שאם כך הדבר ניתן היה לצפות לנזקים בחלק האחורי יותר של הרכב ולא בדלתות.

6. זאת אוסיף: הנתבע אישר כי לאחר התאונה נעשו פניות אליו ולמעסיקו לשם פתרון המחלוקת ותשלום פיצוי. הנתבע טען אמנם כי במסגרת זאת הוא סירב בסופו של דבר לשלם פיצוי מאחר ואינו "אשם בתאונה" לטענתו, אולם הדבר אינו מתיישב עם הדברים שהנתבע עצמו מסר לפיהם: "הוא אמר לי שלי אין השתתפות עצמית ונסגור את זה, אמרתי לו בסדר תבוא תביא לי את הפרטים". במלים אחרות, אם הנתבע סבר מלכתחילה אין עליו אחריות לתאונה, מדוע היה צריך לנהל דין ודברים עם התובעים.

7. אשר לנזקים: התובעים תמכו את טענתם לגובה הנזקים שנגרמו לרכב בחוות דעת. דא עקא, חוות הדעת התיחסה גם לנזק שנגרם למראה השמאלית כאשר מנגד אישר התובע , כי נזק זה אינו קשור לתאונה. מכאן, שאין מקום לפצות את התובעים בגין נזק זה. קושי נוסף נעוץ בכך שחוות הדעת נערכה כחודש וחצי לאחר התאונה. איני רואה לייחס לכך משקל ואני זוקף שיהוי זה לנסיונות שנעשו לפתרון המחלוקת מבלי להיזקק להליכים משפטיים. אני קובע אפוא, שהנזק שנגרם לרכב התובעים כתוצאה מהתאונה הינו סך של 6500 ₪ לאחר ניכוי עלות השמשה וסכום מסויים בגין עלות התקנתה. כן יש להוסיף לסכום הנ"ל את שכ"ט השמאי המסתכם בהתאם לאישור שהוצג לי בסך של 800 ₪.

לא ראיתי לפסוק סכום פיצוי בגין "הוצאות נלוות" שנתבעו בכתב התביעה, משלא הובאו ראיות להוכחת רכיב זה.

8. אשר על כן, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 1, את הסך של 7,300 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום התאונה (2.9.2012 ) ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות בסך של 400 ש"ח. הסכומים שבפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, בהעדר הצדדים.