1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שסבל התובע, לטענתו, עת שהה במרכז הספורט הידוע בשם ספורטן חדרה.

הצדדים חלוקים בענין נסיבות התאונה, האחריות לה וגובה הנזק כשהתובע אינו טוען לנכות.

נסיבות התאונה

2. לגרסת התובע, הגיע ביום 3.2.12 בשעות הצהריים למרכז הספורט בחדרה, כפי שהוא היה עושה במשך 15 שנים האחרונות. כמפורט בכתב התביעה ובתצהירו, תוך כדי הליכה במסדרון המוביל למקלחות, החליק ונפל על רצפת המסדרון. כתוצאה מהנפילה הופנה התובע למציל שחבש אותו והציע לו לגשת לקבל טיפול רפואי. בחלוף יומיים, ביום 5.2.12 לאחר שכאביו התגברו, פנה למרפאת קופת חולים ושם נבדק והומלץ לטיפולי פיזיוטרפיה.

3. התובע העיד פעמיים ובקדם המשפט הסביר, כי הוא ואשתו נהגו לפקוד את המקום שנים רבות ובמועד התאונה זיהה, טרם הכניסה למקלחות, מסדרון מזוהם של מים עם סבון ובשל כך החליק וכך נפגע.

בחקירתו הנגדית נאחז התובע בגילו המופלג על מנת לתרץ את העובדה כי אינו זוכר במדויק את נסיבות התאונה ומועדה. לדבריו, לא יכול היה לציין באם נפגע ביום 3.2.12 או אם לא נכנס לאחר מכן פעמים נוספות לספורטן. לכשנשאל לתיאור נסיבות התאונה, השיב (בעמ' 9 לפר'):

"ש. איפה אתה נפלת בדיוק?

ת. בתוך מקלחת עצמה. היה ביוב עד גובה הקרסול והיו לי נעליים עבות ומיוחדות שקניתי בחדרה על מנת למנוע, כי זה היה קל לי....

ש. גם בתביעה וגם בתצהיר אתה כותב שהתחלקת במסדרון ולא במקלחת.

ת. את המכה הראשונה, לפי זכרוני, קיבלתי במקלחת עצמה...... החלקתי מהלכלוך במקלחת עצמה, ובמסדרון היה סבון ומים ושם שוב קיבלתי את המכה. זה היה באותה שניה...... אותו מכה, אותו בן אדם זה מטר בין המקלחת למסדרון. מה ההבדל בלטה אחת. אם יש מדרכה ואני צריך לרדת גם שם קיבלתי את המכה."

בהמשך, הוסיף והסביר (בעמ' 11 לפר'):

"ליד המקלחת יש מדרכה, ליד המדרכה יש מסדרון, יש כיורים והכל ענין של סנטימטרים"

עינינו רואות, כי גרסתו של התובע לנסיבות התאונה הייתה גרסה מתפתחת ובעדותו התרחק מאוד מהגרסה בתצהיר ולמעשה ניתן לקבוע, כי עדותו אינה מתיישבת עם המפורט בתצהירו.

4. הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה את קרות האירוע במועד הנטען, את קיומו של מכשול, את הפגיעה והיקף הנזק. לגרסתה, מדו"ח כניסות ממוחשב שהונהג במקום, עולה בבירור כי התובע לא נכח כלל במרכז הספורט במועד שהוא טוען לו. יתר על כן, ניתן להבחין בימים שלאחר האירוע, שהתובע הגיע להתאמן כרגיל במתקני מרכז הספורט ועל כן ממילא כל גרסתו בשקר יסודה.

לתצהיר נציג הנתבעת צורף דו"ח כניסות מפורט לתאריכים 2010-1014, שממנו נשקף רישום כניסות של התובע ואשתו במהלך השנים הנ"ל, אולם לא באופן רציף.

התובע ביקש לסתור את הרישום בדו"ח הנ"ל ועל פי גרסתו היה נהוג במרכז הספורט לחלק למינויים שבב, שבאמצעותו היה שער הכניסה נפתח לאחר שהשבב היה מוצמד אליו. לדברי התובע קיבלו הוא ואשתו שבב אחד ולכן כל אחד מהם היה נכנס בתורו ולא ביחד. עוד הוסיף וציין, כי הדרך להיכנס למרכז הספורט בזמנו לא היתה מוגבלת רק להצמדת השבב, אלא ניתן היה להיכנס על פי הוראת הפקידה, שהכירה אותו ואת אשתו מזה שנים.

גם בענין זה הציג התובע עדות מבולבלת במעט. בניגוד לגרסה הראשונה כי הוא ואשתו לא היו נכנסים בהפרשי זמנים, הודה בהמשך עדותו אחרת, והסביר כי הוא היה נוהג להיכנס ראשון, מוסר בידיה את השבב והולך.

לדבריו, אין לתת אמון ברישומי הדו"ח הואיל ומאז התאונה לא נכנס כלל למרכז הספורט במשך חודשים. עם זאת, הודה כי היה נכנס כדי לבוא וללוות את אשתו וליטול את תיקה. לא זו אף זו, לדבריו, הפקידה ממילא לא הייתה רושמת את הנכנסים והוא ואשתו היו זוכים לדלת פתוחה תמיד המאפשרת כניסתם.

5. עד הנתבעת העיד, כי הוא ניהל את הנתבעת ואת הסניף הנדון מאז אפריל 2007. לדבריו, אמנם, מרכז הספורט בחדרה כבר נסגר, אולם הנתבעת, שמחזיקה 7 מועדוני ספורט אחרים ברחבי הארץ עדיין פעילה. במסגרת פעילותה, מנהלת הנתבעת מערכת מחשוב לרישום כניסות ויציאות של אנשים אשר ניזונה מהצמדת השבב על ידי מי שמבקש להיכנס אל המרכז. כמו כן ,התוכנה הותקנה על ידי חברה שממונה על בקרת הכניסה ותוכנית המנויים של עשרות מרכזי ספורט בארץ.

לדבריו (בעמ' 14 לפר'):

"כל מנוי רשום בתוך התוכנה עם הקבלות שהוא משלם. בין היתר יש שירות של בקרת כניסה שמסנכרנת את המנוי עם התמונה והצ'יפ שיש בצ'יפ ג'וק ממוספר, יש קורא צ'יפים, מצמידים, עולה התמונה של אותו בן אדם שהצ'יפ שייך לו ופותחת את גלגלת הכניסה. כמו שרואים כאן יש שני צ'יפים ולא ניתן להחליף, כדי להחליף צריך להגיע לפקידה לקודד מחדש".

עוד לדברי העד, לא הייתה בידי הנתבעת השליטה על הרישום ועל פי הדו"חות שהונפקו פורט רישום שונה ונפרד לתובע ולאשתו.

6. ב"כ התובע בסיכומיו ביקש לתת אמון מלא בגרסת התובע לקרות התאונה, גם אם מדובר באדם מבוגר מאוד שלא יכול להסביר את נסיבותיה בצורה ברורה וצלולה. כפי שהתובע הסביר, אין בכוונתו לטפול אשם שווא על הנתבעת, אלא הוא מבקש את יומו ואת הסעד שמגיע לו לאור קרות האירוע.

אין לאפשר, לטענת ב"כ התובע, לנתבעת להתחמק מאחריות בדרך של ניצול זכרונו הקלוש וגילו המופלג של התובע. כמו כן, אין לתת משקל לדו"ח הכניסות והיציאות שלא הוגש כדבעי על פי דיני הראיות, דבר המעיד על אפשרות שניתנה לנתבעת למלא בו נתונים לגבי תאריכים הנוחים לה. יתר על כן, בהימנעותה של הנתבעת להעיד עדים רלוונטיים כמו עורך הדו"ח או הפקידה והמציל שעבדו בזמנו במרכז הספורט, יש לזקוף הימנעות זו לחובתה.

7. ב"כ הנתבעת ביקש לדחות את התביעה לאור הסתירות הקשות והרבות של התובע בתצהירו ובחקירתו הנגדית בשעה שסתירות אלה נוגעות ללב לבה של המחלוקת, ולכן יש מקום לקבוע כי לא עמד בעול הוכחת התביעה. התובע הוא שנמנע מהבאת ראיות, לא העיד את אשתו ובחר להסתיר את נכותו האמיתית הקודמת , וגם בעניין זה סתר את דבריו עת שטען לנכות בראש במקום נכות ברגל, כפי שהצהיר בשאלון.

8. כלל ידוע הוא, שעול ההוכחה על התובע כמי שמוציא מחברו – עליו הראיה.

למרות חזרותיו של התובע על העובדות בהן הוא מאמין, לא הצלחתי להשתכנע כי הגרסה המבולבלת שהציג לביהמ"ש, יכולה לעמוד בדרישת מאזן ההסתברויות האזרחי. אמנם, צר לי על התובע שבגילו נאלץ להתמודד בנסיבות הפגיעה מול הנתבעת, אולם על ביהמ"ש להשתכנע בדבר נסיבות התאונה כהוויתן ולא לבחור בין גרסאות שונות. למותר לציין, כי רק גרסה עובדתית מוכחת מקימה אחריות לתאונה ועל כן, לא ניתן להטיל אחריות מקום שלא התבררה בפני גרסה עובדתית ברורה של נסיבות התאונה. אדגיש, כי לא שוכנעתי שהתובע לא בחל בהכוונת עדותו להטלת אחריות על הנתבעת למרות זכרונו הלוקה.

העדר הקוהרנטיות בעדות התובע באה לידי ביטוי גם בנוגע למועד קרות התאונה.

יצוין, כי גם אם אינני נדרשת להכריע בענין מועדי הכניסה של התובע ואשתו לאחר התאונה, הרי גם התובע הודה בחקירתו כי אינו זוכר באופן ודאי את מועד קרות התאונה. לעובדה זו יש השלכה מהותית, כאמור לא רק לעצם הוכחת קרות התאונה, כי אם לשאלת האחריות.

9. בנסיבות אלה ומהטעמים המפורטים היה בכך כדי לדחות את התביעה. לכן, למעלה מן הצורך, אתייחס גם לשאלת האחריות.

האחריות

10. ב"כ התובע בסיכומיו ביקש לקבוע כי מעצם החלקתו של התובע במקלחת או במסדרון הקרוב לה, חלה אחריות על הנתבעת. כמצוין לעיל, לא התבררו בפני העובדות עד תום בנוגע לרטיבות על הרצפה במקום התאונה. אך אין ספק, כי מטבעם של דברים, במקום המצא מקלחת מצויים מים ולעיתים גם סבון, וספק אם עסקינן במכשול כשעל התובע היה להוכיח את התרשלותה של הנתבעת בנוגע להסרתו, אם בכלל.

אין חולק בדבר חובת הזהירות של בעל מקרקעין. עם זאת, והפסיקה שהכירה בחובה זו, מצאה לסייגה בדרישה למניעת סיכון בלתי סביר ונקבע, כי אין המדובר בחובה מוחלטת.

וכך אומר ביהמ"ש העליון בע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 120:

"ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה... והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה.... המשחק עם כלב עשוי להישרט .... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר?

הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו."

(ראה גם ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345))

לכן דרך כלל ניתן לקבוע, כי קיום רטיבות לרבות קיומם של מים וסבון במקלחת מהווה סיכון רגיל.

11. התובע חזר והדגיש מספר רב של פעמים כי המפגע העיקרי אצל הנתבעת היה הלכלוך. אולם גם מכך לא עלה בידו לשכנע כי לכלוך זה קשור סיבתית לתאונה גם כפי שהוא תיאר אותה.

כאן אציין, כי גם אם הייתי נותנת אמון מלא בגרסת התובע, ולצערי אינני יכולה לעשות כן, הרי היה זה התובע שאישר מיוזמתו, כי ראשית, היה מודע לקיומם של מים והצטייד בנעליים מתאימות ,ושנית הנתבעת לא הייתה כלל אדישה למי הסבון הנערמים במקום ומינתה אדם שינקה באופן שוטף את המקלחת. כדבריו (בעמ' 9 לפר'):

"נופל מים מלוכלכים עלינו. אתה בקושי רוצה לצאת, לברוח מהלכלוך ויש מדרכה שאתה צריך לרדת על מנת להגיע איפה שיש את כל המגבות. אני החלקתי מהסבון. יש שם בחור ניגרי פעם בשנה (צ.ל. בשעה) שעתיים מוציא את כל הסבון והלכלוך, ניירות, שלא תדע מזוועה".

אני סבורה, כי לא סבירה הטענה, שאף לא נטענה, כי היה על הנתבעת לדאוג לנקיון המקום או גריפת המים בתדירות גבוהה יותר מזו שעלתה בדברי התובע עצמו. על כן, משלא הוכחה גם התרשלות, יש מקום לדחות את התביעה.

לסיכום

12. לאור האמור, התביעה נדחית.

נתתי דעתי למכאוביו של התובע ולגילו המופלג, ורק משום כך אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ח' אדר תשע"ה, 27 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.