1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (הרשמת מאיה אב-גנים ויינשטיין) מיום 24.2.13. בפסק הדין נדחתה התביעה הכספית שהגישה המערערת נגד המשיבים לתשלום סכום של 26,232 ₪, בגין טובין שלטענתה סיפקה להם מבלי שתמורתם שולמה לה. המערערת חויבה בתשלום הוצאות בסכום של 2,500 ₪.

2. המערערת הינה חברת העוסקת, בין השאר, בשיווק כלי בית ומתנות. לטענתה, בשנת 2010 רכשה ממנה המשיבה טובין שונים (המפורטים בנספח א' לכתב התביעה) ונותרה חייבת סכום של 26,232 ₪. המשיב הינו בעליה של המשיבה, ומאחר שחתם על כתב ערבות לטובתה כלפי המערערת, התביעה הוגשה גם נגדו.

המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה עובדתית הקשורה למשלוח ספציפי: המערערת טענה כי הסחורה שבאותו משלוח הגיעה לידי המשיבים, בעוד המשיבים טענו כי סחורה זו הופלה בשגגה בחצרם על ידי נהג המשאית שהוביל את המשלוח, ולפיכך הם סירבו לקבלו. המשיבים הוסיפו כי לא ידוע להם מה עלה בסופו של דבר בגורלו של אותו משלוח, כלומר האם הוחזר למערערת או נמסר לגורם אחר.

3. בפסק דינו דחה כאמור בית המשפט את התביעה, לאחר שקבע כי המערערת (התובעת) לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה, ולא הוכיחה את גרסתה העובדתית לפיה הטובין סופקו למשיבים. המערערת לא הביאה לעדות את הנהג מטעמה שהיה מעורב באירוע קבלת המשלוח, ולפיכך גרסת המשיבים, לפיה הם סירבו לקבל את המוצרים לאחר שהארגזים נפלו על הארץ, לא נסתרה. להימנעותה של המערערת מהבאת הנהג לעדות קיים משקל ראייתי משמעותי הפועל לחובתה. העדים האחרים שהביאה המערערת לעדות לא היו נוכחים במקום בעת האספקה, ואין להם ידיעה אישית אודות גורלם של הטובין נשוא המשלוח.

לעומת זאת, גרסת המשיבים נתמכה בעדותו של עד חיצוני (עובד בחנות סמוכה), שאישר כי נציג המשיבה אמר לנהג המשאית שהפיל את הכלים לקחת אותם חזרה. בא כוח המערערת נמנע מלחקור את אותו עד בכל הנוגע לעניין זה. בנוסף לכך, בניגוד לפעמים אחרות שבהן סופקה סחורה למשיבים, במקרה הנוכחי לא נטל הנהג המחאה מהמשיבים, באופן המחזק לכאורה את המסקנה כי האספקה לא בוצעה. בנוגע לחשבונית שהציגה המערערת כראיה לקבלת הסחורה, שעליה נכתבו המילים "התקבל ללא בדיקה", לא הוכח כי היא אמנם נחתמה על ידי המשיבים. המערערת לא הציגה גרסה עובדתית בדבר הגורם שכתב מילים אלו על החשבונית, ולא הסבירה מדוע בוצעה אספקה ללא בדיקה. נציג המערערת אף אישר בחקירתו כי לא ברור האם המשיבים הם שחתמו על החשבונית או שמא הנהג, ולפיכך אין באותה הערה שנרשמה על ידי החשבונית על ידי מאן דהוא, כדי להעיד במידה הנדרשת כי המוצרים אכן סופקו למשיבים. זאת, במיוחד לאור העובדה שהמשבצת על גבי החשבונית המיועדת לאישור קבלת הטובין, נותרה ריקה ולא מולאה. המערערת יכולה היתה בנקל לצרף חשבוניות אחרות החתומות על ידי המשיבים ולהצביע על דמיון קיים בחתימות, אך לא עשתה כן.

מהעדויות שנשמעו עולה כי ארעה תקלה באספקת המוצרים לידי המשיבים, כאשר היקף התקלה שנוי במחלוקת. בין אם מדובר בנפילה של ארגזים בודדים או בהישברות של המשלוח כולו, ברור כי לממכר נגרם נזק לפני שנמסר לידי המשיבים. בהתאם לחוק המכר, אם המכר אבד או התקלקל לפני שהקונה קיבל אותו, הוא משוחרר מחיוביו. סוכנת המכירות של המערערת אישרה בעדותה כי המשיבים הודיעו לה על שברים בחלק מהכלים, ולפיכך ברור גם כי המערערת ממילא לא הוכיחה את סכום התביעה במלואו. לאור כל האמור החליט בית המשפט לדחות את התביעה.

4. המערערת טוענת כי בית המשפט קמא לא התייחס לסוגיות של מהימנות העדים אלא רק קבע כי נטל ההוכחה לא הורם על ידי המערערת, ולפיכך ערכאת הערעור יכולה לשקול מחדש את הראיות ולקבל את הערעור. לטענתה, בית המשפט שגה משקבע כי אי הבאתו של הנהג לעדות פועלת לחובתה. נהג המשאית אינו נהג של המערערת אלא של חברה אחרת שכבר לא עובדת עם המערערת, והעדים מטעמה של המערערת (אשר עובדים בה) הבהירו כי הם ניסו לאתר את הנהג ללא הצלחה. המערערת הציגה עדות בכתב, חשבונית החתומה המאשרת את קבלת המשלוח, וזו גוברת על העדויות בעל פה שנשמעו בתיק. בית המשפט לא התייחס לטענה כי המשיבים נמנעו מלהציג מסמכים מהנהלת החשבונות שלהם, שבהם ניתן היה לאתר את חשבונית המס נשוא התביעה. אם חשבונית המס היתה נמצאת במסמכי הנהלת החשבונות של המשיבים, היה בכך כדי למוטט את גרסתם העובדתית לפיה הם לא קיבלו את הסחורה.

בית המשפט קמא התעלם מחלקים בעדותו של העד החיצוני לאירוע (הרצל בואני), בהם מסר כי ראה 4-3 קרטונים בלבד על הרצפה. דברים אלו סותרים את גרסת המשיבים שלפיה המשלוח כולו, הכולל 140 קרטונים, נפגע ונשבר. בנוסף לכך התייחס בית המשפט לדברים בעדותו של העד החיצוני שהם בגדר עדות שמיעה פסולה. אם טענתם של המשיבים אכן היתה נכונה והמשלוח כולו נשבר והוחזר לה, המערערת יכולה היתה לדרוש מהחברה המובילה פיצוי, ולא היה לה טעם לפנות למשיבים. גם טענת המשיבים לפיה הם אינם יודעים מה עלה בגורל הסחורה שלכאורה נפלה ונשברה לכאורה בחצרם, אינה משכנעת. בנוסף לכך, טענת המשיבים לפיה הם לא קיבלו את חשבונית המס, הועלתה רק בתצהירי העדות הראשית ולא בכתב ההגנה, ועל כן מדובר בשינוי חזית פסול.

5. המשיבים חזרו על הטענות שהעלו בהליכים הקודמים וסמכו ידיהם על הקביעות בפסק הדין.

6. לאחר שבחנתי את פסק הדין, את הראיות שבתיק ואת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בפסק הדין, וכי יש לדחות את הערעור.

המחלוקת בין הצדדים היא נקודתית ונוגעת לשאלת האספקה של הטובין. המשיבים טוענים כי הם סירבו לקבל לידיהם את המשלוח שהגיע מהמערערת, לאחר שהטובין המיועדים נפלו מהמשאית ונשברו. מאחר שנטל ההוכחה מוטל על התובע, היה על המערערת להוכיח בראיות את גרסתה העובדתית לפיה המשיבים קיבלו את המשלוח. אולם, המערערת לא הביאה לעדות עד כלשהו שהיה נוכח בזמן האירוע, אשר היה ביכולתו להעיד על ההתרחשות שבמחלוקת. לפיכך, וגם אם נניח כי אין להביא לחובת המערערת את העובדה כי לא הביאה לעדות את הנהג (מאחר שלא עלה בידה לאתר אותו), השורה התחתונה היא כי המערערת לא הביאה לעדות את העד היחיד מטעמה שיכול היה להעיד על האירוע שבמחלוקת. גרסתה של המערערת לפיה המשיבים קיבלו לידם את המשלוח מתבססת כמעט כולה על החשבונית שצירפו לכתב התביעה, שעליה נכתב "התקבל ללא בדיקה". אולם, כפי שקבע בית המשפט קמא, מדובר בראיה בעלת משקל נמוך ביותר, שכן המערערת עצמה לא הציגה גרסה ברורה לגבי האדם שכתב מילים אלו על גבי החשבונית, ונציגה אף אישר בעדותו כי ייתכן שהנהג הוא שכתב את המילים וייתכן כי היה זה גורם כלשהו מטעם המשיבים. חשובה מכך היא העובדה כי המשבצות בחשבונית הנוגעות לשם המקבל, חתימתו ותאריך הקבלה הושארו ריקות, וברי כי בנסיבות אלו נכונה מסקנתו של בית המשפט לפיה אין די בחשבונית כדי לתמוך במידה מספקת בגרסתה העובדתית של המערערת, לפיה המשיבים קיבלו לידם את הסחורה. ניתן לומר כי המערערת הטילה את כל יהבה על ראיה אחת ויחידה בדמות החשבונית, אולם מדובר בראיה רעועה שאינה מספיקה כדי לתמוך בגרסתה.

7. בהקשר זה יש לדחות את טענתה הפרוצדוראלית של המערערת לפיה טענת המשיבים כי הם לא קיבלו את החשבונית מהווה שינוי חזית פסול. מעיון בתיק עולה כי כבר בהזדמנות הראשונה שניתנה להם, כלומר בהתנגדות שהגישו לביצוע התובענה (שהוגשה במסגרת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל), הציגו המשיבים את אותה גרסה עובדתית בה דבקו בהמשך ההליכים, שלפיה הם לא הסכימו לקבל לידם את הסחורה לאחר שנפלה ונשברה. המשיבים הציגו אפוא גרסה עובדתית ברורה והכחישו כי קיבלו לידם את סחורה, וברי כי הכחשה גורפת זו כוללת בתוכה גם הכחשה של הראיה הספציפית שהציגה המערערת בדמות החשבונית. המשיבים דבקו בגרסתם זו גם במסגרת הליך התביעה בבית המשפט קמא, והעובדה כי רק באותו שלב התייחסו באופן ספציפי לחשבונית והכחישו כי חתמו עליה, מהווה נדבך באותה גרסה עובדתית, וודאי שאין מקום לראות בה כשינוי חזית פסול.

8. העדים האחרים מטעמה של המערערת לא היו נוכחים כאמור באירוע, וטענתם לפיה נציגי המשיבים מעולם לא מסרו להם כי הסחורה נשברה והוחזרה למערערת, היא בבחינת עדות שמועה (ראו לדוגמא סעיפים 13 ו-15 לתצהיר מנהלת המכירות של המערערת). לפיכך נראה כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את גרסתה העובדתית, וזאת אף אם מביאים בחשבון רק את הראיות שהציגה בעצמה, כלומר מבלי להתייחס לראיות שהציגו המשיבים. המערערת צריכה היתה לעמוד בנטל ההוכחה באמצעות ראיותיה שלה, וודאי שהיא אינה יכולה לבוא בתלונות למשיבים שלא סייעו לה לעמוד בנטל ההוכחה באמצעות התייחסות לקיומה או היעדרה של החשבונית במסמכי הנהלת החשבונות שלהם. למעשה, די היה במסקנה זו כדי להביא לדחיית התביעה. הראיות הנוספות שהציגו המשיבים, ובמיוחד עדותו של העד החיצוני (הרצל בואני), שמסר כי ראה חלקים מהמשלוח שבורים לרסיסים, רק מחזקות את גרסתם העובדתית לאירוע, ותומכות במסקנה כי בית המשפט קמא צדק בקביעתו לפיה המערערת לא עמדה בנטלי השכנוע וההוכחה המוטלים עליה.

לאור האמור יש לדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 3,000 ₪ שישולם מתוך הפיקדון והיתרה תושב למערערת.

ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ג, 23 יוני 2013, בהעדר הצדדים.