03 אוקטובר 2013

1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 17.2.13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערער 20% נכות זמנית מיום ה- 1.2.12 עד 31.8.12 (להלן: "ההחלטה").

2. טענות המערער:

2.1 הוועדה קבעה בפרוטוקול הדיון שורה של קביעות עובדתיות שגויות ביניהם קבעה כי אצל המערער הופיעה אבחנה של PTSD משנת 1989 בעוד המערער בשירות סדיר בצה"ל, וכי המדובר בתסמונת דיכאונית ומשכך ולאור מועד הופעת האבחנה קבעה כי אין קשר סיבתי בין התמונה הקלינית הנוכחית לבין האירוע. הוועדה התעלמה מכך כי מעולם לא נקבעה למערער נכות נפשית על ידי קצין התגמולים לא כל שכן נכות נפשית צמיתה.

2.2 טעתה הוועדה עת אבחנה אצל המערער מצב נפשי שהינו PTSD שכן המערער סובל מנכות נפשית שהינה על רקע הסתגלותי ולא על רקע טראומטי והוועדה לא אבחנה בין אלה. בוועדה מדרג ראשון הונחה חוות דעת ראשונה של ד"ר מלב בה נקבע במפורש קשר סיבתי בין התאונה שגרמה לנזקים אורטופדים לבין הפיטורים שאירעו שנה לאחר מכן כאשר ממועד הפיטורים ועד היום המערער אינו עובד, לכן התפתחו אצל המערער דיכאון הסתגלותי.

היועץ לוועדה מדרג ראשון, לא התייחס בכלל לטענה בדבר דיכאון הסתגלותי אלא קבע שאין קשר סיבתי פוסט טראומטי בין התאונה למצב הנפשי כיום – טענה שמעולם לא הועלתה על ידי המערער או הפסיכיאטר מטעמו.

בוועדה נשוא ערעור חזר המערער וטען את אותה טענה לפיה עקב הפיטורים ומאז הפיטורים פיתח מצב נפשי וצרף בפני הוועדה הן את התייחסותו הנוספת של ד"ר מלב והן חוות דעת נגדית של חברת ביטוח שניתנה על ידי ד"ר קירש כששני המומחים הסכימו שהוא סובל מדיכאון הסתגלותי.

הוועדה למעשה ביקשה לעיין במסמכים רפואיים, הוועדה לא התייחסה בהנמקתה למסמכים מלבד לאותו מסמך בודד משנת 89' הנעדר סעיפי ליקוי בתחום הנפשי והנעדר כרטיס בתחום הנפשי מאותו מועד ועד לאחר מועד התאונה, מהיעדר ממצאים קליניים ו/או אחרים בדבר מצבו של המערער שכאמור עשה שירות מילואים, עבד במקומות עבודה במשך 14 שנים, התחתן ותפקד לא ניתן להצביע על כל בעיה נפשית.

2.3 הוועדה סותרת את עצמה בכך שמחד היא קובעת באופן פסקני ולא מנומק שלמערער יש PTSD כרוני ומצד שני קובעת שאצל המערער לא נמצאו סימנים של PTSD כאשר גם המערער חוזר וטוען כי אינו סובל ולא סבל במועד התאונה מ- PTSD. אין להתייחס לחוות דעת היועץ ד"ר ואמוש בוועדה הראשונה שכן הוועדה לעררים לא אמצה בהחלטתה כל חלק מאותה חוות דעת.

2.4 שומה היה על הוועדה לעררים להסביר ולנמק מדוע טענה על PTSD משנת 89 שלא קיבלה אחוזי נכות מקצינת תגמולים ושהמערער לא עבר כל טיפולים פסיכיאטרים או תרופות או בדיקות כיצד הגיעה למסקנה שהמערער סובל מ- PTSD כרוני ומדוע.

3. טענות המשיב:

3.1 לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, הוועדה נמקה את החלטתה, היא ערכה בדיקה קלינית למערער וממצאיה פורטו בפרוטוקול הוועדה.

הוועדה ציינה בין היתר כי המערער אינו סובל מדיכאון מאג'ורי וכי אין עדות לתסמיני PTSD הוועדה עוד מציינת כי חוות הדעת מטעם התובע וכן לפי דבר המערער ההפרעות הנפשיות קשורות לעניין הפיטורים שאירעו כשנה לאחר יום האירוע הנדון.

3.2 חוות הדעת מטעם המערער לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין המצב הנפשי והנכות הנפשית שטוען המומחה כי קיימת אצל המערער לבין האירוע הנדון.

הוועדה לא סיכמה את דיוניה בישיבה הראשונה אלא ביקשה לעיין במסמכים רפואיים כמו מכתב פיטורים, כרטיס רפואי וכן רשימת פרופיל, סעיפי ליקוי מצה"ל.

לאחר שהוועדה קיבלה מכתב מצה"ל בו מצוין כי אכן קיימת אצל המערער אבחנת PTSD הוועדה ציינה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין האירוע הנדון.

3.3 קיימת בתיקו של המערער חוות דעת נוספת מטעם המערער, של פסיכיאטר ד"ר ואמוש אשר בדק את המערער, כבר ביום 16/4/12, בו ציין המומחה כי "אין עדות להתעסקות באירוע עצמו או בהקשר שיכול להיות טראומטי (או פוסט טראומטי) ואין עדות למצב פסיכוטי, שיפוט ותבונה שמורים".

טענותיו של המערער לעניין קיומו של פגם משפטי בהחלטת הוועדה אפשר לכנות אותן כטענות כלליות ובמקרה הטוב טענות רפואיות, שכאמור אין לבית הדין סמכות להתערב בה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

5. על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

6. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לקבל את הערעור.

7. הוועדה התכנסה ב- 2 ישיבות. בישיבתה הראשונה ביום ה-11.11.12 שמעה הוועדה את תלונות בא כוח המערער (סעיף 20 לפרוטוקול), אשר ציין כי הערעור מתייחס לאי קביעת נכות פסיכיאטרית בעניינו של המערער, כאשר בחוות הדעת שנתן המומחה מטעם המערער במסגרת תביעה נזיקית נקבעו 20% נכות. כמו כן שמעה הוועדה את תלונות המערער שציין כי הוא אינו יכול להשתלב בחברה, מתקשה להתחבר לאנשים, מתקשה לקום, מטופל בתרופות, כי המצב בבית השתנה, טופל אצל פסיכיאטר לאחר שפוטר מעבודתו, פוטר בשל הפגיעה בעבודה על אף שנרשם במכתב הפיטורים כי הפיטורים הם בשל צמצום.

8. הוועדה ביצעה למערער בדיקה ובמסגרת ממצאיה (סעיף 21 לפרוטוקול), ציינה:

"בבדיקה: נכנס בעזרת קביים קנדיות. נראה מרושל בהופעתו החיצונית. עירני למתרחש סביבו. מוסר תלונות שנשמעות כביטוי למצוקה הסתגלותית. כמו כן ניתן לזהות תסמינים של דיכאון קליני אך לא בעוצמה של דיכאון מאג'ורי.

קיימת ירידה בהערכה ובביטחון העצמי. אין עדות לתסמיני PTSD.

לציין, כי הן בחוות הדעת מטעם התובע, והן לדבריו, מסתבר כי ההפרעה הנפשית מקושרת לעניין הפיטורים, דהיינו כשנה לאחר האירוע הנדון." (ההדגשה הוספה א.ק.).

9. במסגרת סיכום מסקנותיה (סעיף 23 לפרוטוקול), מציינת הוועדה שעל מנת להתייחס לקשר הסיבתי ולחוות דעת התובע, מבקשת היא לעיין במכתב הפיטורים ובכרטיס מרשימת פרופיל סעיפי ליקוי מצה"ל.

10. הוועדה מתכנסת לישיבתה המסכמת ביום ה- 17.8.13 ומציינת בפרק הממצאים והנימוקים (סעיף 21) כי באישור מצה"ל מיום 12.12.12 מופיעה אבחנה של PTSD בעוצמה ניכרת עוד כשהמערער שירת שירות סדיר בשנת 1989.

11. בפרק סיכום ומסקנות קובעת הוועדה:

"היות ומדובר ב- PTSD כרוני שקיים משנת 1989 כך על פי אישור מצה"ל, הוועדה בדיעה שאין קשר סיבתי בין התמונה הקלינית הנוכחית לבין האירוע הנדון..."

12. על פי סעיף 213 לחוק, החלטות של ועדה לעררים ניתנות לערעור, בשאלה משפטית בלבד, בפני בית דין אזורי לעבודה.

13. הוועדה לעררים פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה; היא קובעת עובדות, אשר לבית הדין כלים לבחינתן. בית-הדין ישתמש בסמכותו במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוהה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1-1318 יצחק עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60).

14. באשר לחוות דעת רפואיות המוגשות לועדה על ידי הנפגע, קבעה הפסיקה "שאין ועדה רפואית חייבת לקבל מסקנות שבחוות-דעת רפואית שהוגשה לה על-ידי צד לערעור, אך חייבת היא להתייחס לחוות-הדעת, התייחסות עניינית ומנומקת" (דב"ע ל/ 15-0 אשר בטרמן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 147). הסדר הטוב מחייב שהועדה הרפואית תנתח את חוות הדעת הרפואית אשר בפניה, תצביע על מה שנחשב בעיניה כטעות בחוות הדעת ובמידה ואינה מקובלת עליה תנמק הסתייגותה ממנה (דב"ע לד/258-0 יגאל הניג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו' 225).  

15. על אף שהוועדה ציינה בישיבתה הראשונה מיום 11.11.12 כי תתייחס בהמשך קביעותיה במסגרת ישיבתה השנייה והמסכמת לחוות הדעת מטעם המערער בפועל אין כל התייחסות בפרוטוקול לחוות הדעת. בשים לב לאמור נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה בכך שהועדה לא התייחסה בדיוניה ובהחלטתה לחוות הדעת האמורה שהוגשה בפניה על ידי המערער ואף צוינה על ידה במפורש בפרוטוקול. היעדר התייחסות מספקת הינו בבחינת פגם משפטי המצדיק השבת עניינו של המערער לוועדה.

16. באשר ליתר טענות הערעור, אף אלה מקובלות עליי. בעניין חובת ההנמקה של הועדה לעררים כבר נפסק, כי הועדה היא גוף מעיין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה באופן שגם מי שאינו רופא יבין את החלטתה היטב, (דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל נ' המל"ל פד"ע כז 474). כן נפסק, כי ההנמקה צריכה לאפשר לא רק לרופא אחר לעמוד אחר הלך מחשבתה של הועדה אלא גם לבית הדין לעשות כן כדי לוודא אם הועדה אכן נתנה פירוש נכון לחוק, (דב"ע לה/129-0 שריקי נ'המל"ל פד"ע ז' 206). עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד כי קיימת סתירה בקביעתה כאשר מחד מציינת הוועדה כי לא מצאה אצל המערער עדות לתסמיני PTSD אך מנגד מבססת היא קביעתה לעניין העדר קשר סיבתי על מסמך בודד משנת 1989 הקובע כי המערער סבל מ-PTSD כרוני. הוועדה אינה מבהירה מה מקור הדכאון ממנו סובל המערער האם הוא קשור סיבתית להחמרה בפגיעה שהוכרה או שמא יש לייחסה לדכאון ממנו סבל המערער בתקופת שירותו הצבאי. הוועדה אינו מנהלת דיון רפואי כלשהו בעניין האמור. מאחר והוועדה מתבססת על תיעוד יחיד משנת 1989 היה מצופה מהוועדה לנמק ביתר שאת קביעתה זו. דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב לדברי המערער לפיהם המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים בעטייה לא נקבעה לו נכות כלשהי. סבורים אנו כי היה מקום להבהיר קביעת הוועדה עת שללה קשר סיבתי בשים לב לאמור לעיל ולברר האמור עם המערער.

17. לאור האמור לעיל – הערעור מתקבל ומוחזר לוועדה על מנת שתתייחס לחוות הדעת מטעם המערער ותשקול מחדש קביעתה לעניין הקשר הסיבתי בשים לב לאמור בסעיף 16 לעיל וככל שתסבור כי יש לשלול הקשר הסיבתי תבהיר קביעתה.

18. על המשיב לשלם למערער הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום.

19. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או למי יתמנה לכך על ידו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ד, (03 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.