א. בפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת הבכירה רמה לאופר-חסון) מיום 10.3.2013 בת"פ 10492-07-08 לפיו הוטל על המערערת מס' 1 קנס בסך 200,000 ₪, שישולם ב- 10 תשלומים חודשיים, והמערער מס' 2 (להלן – "המערער") נדון
ל-4 (ארבעה) חודשי מאסר בפועל ולתשלום קנס בסך 200,000 ₪, או 7 חודשי מאסר תמורתו, כשהקנס ישולם בחמישים תשלומים חודשיים. בנוסף נדון המערער ל- 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

נכון למועד כתב האישום (שהוגש ביום 23.7.08), עסקה המערערת מס' 1 (החברה בע"מ) במכירת פלאפל, והמערער היה מנהלה הפעיל. המערערים היו חייבים בהגשת דו"חות תקופתיים כמצוות חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975, ואולם בתקופה שבין פברואר 2006 לינואר 2008 לא הגישו המערערים 24 דו"חות תקופתיים למרות שהיו חייבים, כאמור, בהגשתם.

בתאריך 10.5.06 הגיעו המערערים להסדר תשלומים לגבי הדו"חות של פברואר + מרץ 2006 בסכום כולל של 8,330 ₪, ואולם השיקים שמסרו המערערים לא כובדו. נכון למועד הגשת כתב האישום החוב המגיע טרם שולם. לפיכך, ייחסה המשיבה למערערים 24 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) של חוק מס ערך מוסף, בקשר עם סעיף 67 לחוק הנ"ל, ותקנה 20 של תקנות המס. המערער מואשם מכוח סעיף 119 של חוק מס ערך מוסף, כל זאת הואיל והמערערים לא עשו את המוטל עליהם לעניין הגשת 24 הדו"חות התקופתיים.

ג. בישיבת בית משפט קמא מיום 20.12.2009, הודה המערער, בשמו ובשם המערערת, בעובדות כתב האישום והורשע בהתאם להודאתו. המשך הדיון נדחה ליום 18.2.10 כדי לאפשר למערער להסדיר את המחדל. דא עקא, מתאריך 20.12.09 ולמשך תקופה של 22 חודשים לא היתה הופעה של המערער לישיבות שנקבעו, וזאת למרות צווי הבאה שהוציא בית משפט קמא, ולמרות הערותיו של בית משפט קמא על כך שמשטרת ישראל החתימה את אחד מבני המשפחה על צו הבאה שהוציא בית משפט קמא, ולמרות שהצו שהוצא כנגד המערער היה ללא שחרור, והמערער כאמור לא הופיע. בית משפט קמא אף דרש לקבל הסבר ממפקד תחנת משגב מדוע צווי ההבאה שהוצאו כנגד המערער אינם מבוצעים (החלטה מיום 21.9.11).

רק ביום 3.10.11 הופיע המערער, כשהוא מיוצג על ידי עורך-דין בפני בית משפט קמא וטען שהעסק של המערערת נסגר בסוף שנת 2008, וכי הוא עצמו עובד באזור המרכז ואינו מגיע בתדירות למקום מגוריו (סכנין), וכי זימוני בית המשפט מגיעים לבית אביו. עורך הדין הודיע כי ינסה לפעול להסדר החוב, ולפיכך בוטל צו ההבאה.

ד. בישיבה נוספת מתאריך 8.12.11 מסר המערער (שהופיע לישיבה זו ללא ייצוג) שהוא התגרש, ומתגורר אצל הוריו. כמו כן מסר המערער שבוצעה גניבה בביתו ואבדו לו המסמכים. שוב ביקש המערער דחייה כדי להסדיר את העניין במע"מ.

ה. בישיבה נוספת מיום 22.5.12, הופיע בשם המערערים עוה"ד שואהנה, ואולם המערער לא הופיע הגם שעורך הדין הודיע לו על המועד, ונטען כי אביו מסר שנפגע יום קודם לכן בעבודה. הדיון נדחה לתאריך 26.6.2012 ושוב, עוה"ד שואהנה הופיע, אך המערער לא הופיע, וב"כ המערערים ביקש לשחררו מן הייצוג בהִעדר שיתוף פעולה.

בית משפט קמא נעתר למבוקש, ונקבע המשך דיון לתאריך 11.9.12. הפעם הופיע המערער, ביחד עם ב"כ המערערים, עו"ד דחדולה. בית משפט קמא קבע את המשך הדיון ליום 18.11.12, וזאת נוכח הצהרת הסניגור והצהרת המערער שידאג לתשלום חובו.

ו. בישיבת הטיעונים לעונש מיום 18.11.12. מסר ב"כ המשיבה, שמתוך 24 הדו"חות נשוא כתב האישום הוגשו ושולמו 3 דו"חות בלבד שסכום המע"מ בגינם 12,000 ₪.

ב"כ המשיבה הוסיף וציין, שבתקופה שמפברואר 2006 עד ינואר 2008 (התקופה נשוא כתב האישום) ביצע המערער עסקאות בשווי של 2,425,000 ₪, שהמע"מ בגינן הוא 320,000 ₪. ב"כ המשיבה הדגיש, שכתב האישום הוגש עוד בשנת 2008, ולמרות כ-19 דחיות בניהול המשפט, לא הסירו המערערים את המחדלים, ויש לראות בחומרה את מעשיהם של המערערים שעשו בכספי המדינה כבשלהם ולא העבירו את הכספים למע"מ.

באשר לחברה המערערת ציין ב"כ המשיבה, שזו הפסיקה את פעילותה העסקית בפברואר 2008, וכנראה שהחוב שלה יישאר "על הנייר". ב"כ המשיבה אישר, שאלמלא הוגשו הדו"חות באיחור ניתן היה להכיר למערערים במס תשומות באופן שהחיוב במע"מ היה עומד על קרן נומינלית של 140,000 ₪, אך הואיל וחלפו למעלה מחמש שנים, ואין החוק מאפשר הכרה במס תשומות אם חלפה תקופה של חמש שנים, נותר חוב המע"מ כפי שהוא (320,000 ₪ נומינאלית) כשהחוב המשוערך, כולל ריביות וקנסות הוא 600,000 ₪.

ב"כ המשיבה עתר להטלת מאסר בפועל (לא בעבודות שירות), קנס מרתיע, ומאסר מותנה ולגבי המערערת - החברה קנס מרתיע, למרות שהיא הפסיקה את פעילותה.

ז. הסניגור טען, שהמערערים הודו בעובדות כתב האישום, נטלו אחריות, הביעו חרטה, ושילמו 3 מתוך הדו"חות. לגבי המערער ציין הסניגור, כי זו מעידתו הראשונה והוא "נפל" כלכלית מבחינה עסקית.

נטען, כי המערער קיווה שהעסק ישגשג ויצליח, אך בשנת 2006 אירעה ביולי- אוגוסט מלחמת לבנון השנייה. המשיבה שילמה פיצוי על נזקי מלחמה, הואיל ובאותה תקופה היה הקריון ריק מאנשים, אך מאחר ועסקה של המערערת נפתח רק בשנת 2006 היא לא היתה זכאית לפיצוי. לטענת הסניגור, שאר העסקים קיבלו פיצוי בשיעור של כ-60% מן הפדיון, ואילו המערערת לא קיבלה דבר. אילו היתה המערערת זכאית לפיצוי, היתה היא זוכה לפיצוי שנע בין 100,000 ₪ ל- 120,000 ₪.

ח. הסניגור גם הפנה לנסיבותיו האישיות של המערער שניהל משפט גירושין, דבר שהשפיע על תפקודו. המערער מגדל כיום את שתי בנותיו המתגוררות עימו.

הסניגור הוסיף, שהמערער סגר את עסקו ואינו מתכוון להיות עוד עצמאי, וכי מאז תחילת 2008 עד למועד הטיעונים, לא ביצע המערער שום עבירת מס.

ט. לטענת הסניגור, מדובר בעבירות שהוגדרו כ"טכניות". דרך המלך בעבירות מסוג זה היא הטלת קנס מינהלי. באשר לסכום המס ציין הסניגור, שמדברי ב"כ המשיבה עולה שאילו היה המס משולם במועד, וניתן היה לקזז את מס התשומות, ובמקרה כזה היה חוב המס עומד רק על 140,000 ₪, ולכן, לטעמו של הסניגור, יש לראות את סכום המס שלא הועבר במועדו לאוצר המדינה, כעומד על 140,000 ₪ (כשבהתאם לחוק אין אפשרות לבצע קיזוז מס תשומות כשחלפה תקופה שמעבר ל-5 שנים).

י. הסניגור היפנה לפסיקה רלוונטית, מבחינת נקודת מבטו, וביקש התחשבות במערערים, וכן ביקש שעונש המאסר בפועל, ככל שיוטל על המערער, ירוצה בעבודת שירות (ולחלופין ביקש הזמנת תסקיר). עוד ביקש הסניגור, שכל קנס שיוטל יחולק לתשלומים.

יא. המערער עצמו ציין בפני בית משפט קמא, שהוא פתח את העסק בשנת 2006, נכשל, ועבר הליך של גירושין. כמו כן הזכיר המערער את מלחמת לבנון השניה, עמד על ההפסד הכספי שנגרם לו, והוסיף שעליו לטפל באביו החולה, ושהוא מטפל גם בשתי הבנות שנותרו עמו והוא מגדל אותן בגפו.

המערער גם ציין שהוא עשה מאמץ לשלם את הדו"חות, אך הצליח לגייס ולשלם סכום של 12,000 ₪ בלבד.

יב. התקיימה ישיבה נוספת של בית משפט קמא ביום 13.2.13, ובית המשפט ביקש לוודא האם חלה התקדמות בהסרת המחדל ותשלום החוב, אך התשובה היתה שלילית. לפיכך, ניתן ביום 10.3.13 גזר הדין, בו עמד בית משפט קמא על דחיות הדיונים שנגרמו עקב אי-הופעתו של המערער שלא פעם הוצאו כנגדו צווי הבאה מחמת אי-התייצבותו דבר שהביא להתמשכות ההליכים שלא לצורך.

יג. עוד ציין בית משפט קמא בגזר דינו, שלמרות הדחיות הארוכות שניתנו למערערים, שעסקו בעסק למכירת פלאפל בקריון, ופעלו על בסיס כסף מזומן, הם לא הסירו את מחדליהם, וחובם עדיין תלוי ועומד, כשהמע"מ מסתכם בסכום נומינלי של 320,000 ₪ (לתקופה פברואר 2006-ינואר 2008), השווי המשוערך הוא מעל 600,000 ₪, והסכום טרם שולם לרשויות המס.

יד. בית משפט קמא ציין, כי המערערים שלחו למעשה את ידם לקופה הציבורית, מעלו באמון, ולא העבירו את כספי המע"מ בגין העסקאות שביצעו לרשויות המס.

המערערת מס' 1 הפסיקה את פעילותה העסקית בשנת 2008 וחובה לרשויות המס עודנו תלוי ועומד, וספק אם ישולם אי פעם.

טו. בית משפט קמא עמד על כך שעבירות של אי-הגשת דו"חות תקופתיים מקשות, אם לא מונעות, מרשויות המס להתחקות אחר ההכנסות האמיתיות של העוסקים וכפועל יוצא מכך לגבות מס אמת. אי-הזרמת כספי מסים לאוצר המדינה כמתחייב, יוצרת מצב גרעוני הפוגע בתכניות תקציב המדינה ובצרכים חיוניים בתחומים שונים, וכן פוגעת בערך השוויון ועמידה בנטל המס.

כמו כן ציין בית משפט קמא, שעבירות המס הן שכיחות, נזקן גדול, ביצוען קל, חשיפתן קשה, ולכן, כנגד הסיכוי לרווח קל, חייב לעמוד סיכון הולם.

טז. מוסיף בית משפט קמא, שנסיבות אישיות עשויות לקבל משקל מה בענישה, אך משקלן הוא לא המכריע ויש לתת משקל של ממש לשיקולי ההרתעה. בהִעדר הסרת המחדל, למרות חלוף שנים רבות, ובשים לב לחומרתן ונפיצותן של העבירות, והביצוע החוזר שלהן (כלומר 24 עבירות), דבר המצביע על דפוס התנהלות פסול ועברייני, גזר בית משפט קמא על המערערים את העונשים שפירטנו בפתח דברינו.

יז. בערעורו המונח בפנינו מציינים המערערים, כי הערעור מכוון רק כנגד רכיב הקנס שהוטל על המערער מס' 2, שהוא לפי הנטען קנס גבוה במיוחד המחמיר עם המערער בצורה ניכרת מזו הנהוגה במדיניות הענישה במקרים דומים ובנסיבות דומות.

בהמשך, נאמר בערעור: "עוד ערעור זה מופנה כנגד רכיב המאסר שהוטל על המערערת 1 וזאת בשים לב כי אינה עוד פעילה". ברי כי בענין זה נפלה שגגה בערעור שכן על המערערת מס' 1, שהיא חברה בע"מ, הוטל קנס, מה גם שבהמשך הערעור מציין מפורשות הסניגור כי הערעור מכוון כולו כנגד גובה הקנס שהשית בית משפט קמא על המערערים.

יח. נטען בערעור, שהמערער פתח את העסק בקריון בשנת 2006 ועבד במשך שנתיים בלבד, ואזי נסגר העסק מחמת התדרדרות כלכלית עסקית שהביאה לקריסתו של העסק. במהלך השנה בה נפתח העסק (2006) ארעה מלחמת לבנון השניה, שבמהלכה היה הקריון ריק מאדם, ולכן נפגע כלכלית עסקו של המערער. אמנם המדינה שילמה פיצויים לעסקים שנגרמו להם נזקים מחמת המלחמה, אך המערער לא זכה לפיצוי מאחר ועסקו היה חדש, ובעקבות ההתדרדרות סגר המערער את עסקו, ולכן הוא נמנע מהגשת דו"חות תקופתיים ומתשלומם.

יט. עוד נטען בערעור, שבד בבד עם המשבר הכלכלי, עבר המערער משבר משפחתי, בני הזוג התגרשו, ושתי הבנות הקטינות עברו למשמורתו. כיום עובד המערער כשכיר במשרד חוקר פרטי, ומפרנס את עצמו ואת שתי בנותיו הקטינות. עקב פרשייה זו, סבלו המערער ובני משפחתו ממצב כלכלי קשה ביותר, והמערער מתקשה לפרנס את משפחתו.

כ. לטענת הסניגור, שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל לקולא לחלוף הזמן מאז שבוצעו העבירות ועד היום. מדובר איפוא בעבירות שבוצעו לפני שנים רבות והדבר חייב היה לבוא לידי ביטוי בגזר הדין.

כמו כן לא הביא בית משפט קמא בחשבון, כך נטען, את הבעת החרטה האמיתית והכנה שהביע המערער, לרבות בחירתו להודות בעובדות כתב האישום, דבר שהביא לחסכון ניכר בזמן שיפוטי, ומה גם שאין לחובת המערער הרשעות קודמות בעבירות כלכליות.

כא. הסניגור גם מפנה בערעורו לפסיקה שהוא מבקש לתמוך בה את טיעוניו. נטען גם, שהקנס שהטיל בית משפט קמא על המערערים גבוה וחריג ועולה בהרבה על רף הענישה המקובל. מדובר בסכום שאין ביכולת המערער לשאת בו, בהיותו מחוסר אמצעים המגדל שתי בנות שהועברו למשמורתו לאחר הגירושין, והוא משתכר כיום משכורת צנועה.

נטען בערעור, שבקביעת שיעורו של הקנס יש להביא בחשבון את מצבו הכלכלי של הנאשם. הואיל והמערער שקוע בחובות רבים ומצבו הכלכלי בכי רע, היה על בית משפט קמא ליתן משקל נכבד לנתונים הכלכליים של המערער ולהימנע מלהטיל עליו קנס גבוה וחריג הסוטה מרף הענישה המקובל. גם בענין זה מפנה הסניגור בערעורו לפסקי דין שונים לתמיכה בעמדתו.

בהתייחס למערערת מס' 1 (החברה בע"מ) מציין הסניגור, שמאז 2008 אין היא פעילה כלל ולכן הקנס שהוטל עליה איננו ריאלי, ויש להטיל עליה קנס סמלי בלבד.

כב. טענה נוספת היא, שבית משפט קמא נמנע מלקבוע את מתחם העונש ההולם למעשי העבירה שביצעו המערערים. לצורך קביעת מתחם העונש ההולם, היה על בית המשפט להתחשב בשיקולים של הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנהוגה, ואילו בית משפט קמא נמנע מלקבוע את מתחם הענישה המקובל.

לסיכום טוען הסניגור, שגובה הקנס שהוטל על המערער מהווה עונש קשה ובלתי סביר, הפוגע במידה העולה על הנדרש בחירותו של המערער, וביכולת משפחתו להשתקם, ולכן ראוי להפחית את הקנס שהוטל עליו באופן משמעותי ולהסתפק בקנס סמלי או להפחית את רכיב הקנס באופן משמעותי.

כג. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 27.6.13, חזר הסניגור על תמצית הטענות שבערעור וחזר וציין שסכום המע"מ בהתייחס לעבירות נשוא כתב האישום הוא 320,000 ₪, אך אילו היה מגיש המערער את החשבוניות במועד, ניתן היה לקזז מס תשומות ואז היה המס לתשלום עומד על 140,000 ₪, דבר שלא ניתן עוד לעשות כיום הואיל וחלפו למעלה מחמש שנים.

הסניגור חזר והדגיש שהכשלון העסקי מוטט את המערער כלכלית.

כד. ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטעמה, העונש שהוטל על ידי בית משפט קמא ראוי וסביר ואין להתערב בגובה הקנס. לדברי ב"כ המשיבה, הטענות שהעלה הסניגור בשים לב לתיקון 113 של חוק העונשין – אינן רלוונטיות, הואיל והמערערים הורשעו כשתיקון 113 עוד לא היה בתוקף.

כה. בהתייחס לטענה שהמערערים ניזוקים כתוצאה מכך שלא ניתן לקזז את מס התשומות, עונה ב"כ המשיבה שיתכן והדבר היה אפשרי אילו היה המערער דואג להגיש את הדו"חות במועד, דבר שהוא לא עשה, ואף לא הסיר את המחדל שהרי מתוך החוב שולמו רק
12,000 ₪. לטענת ב"כ המשיבה, החוב המשוערך נכון להיום, עומד על קרוב ל 700,000 ₪ ומכיוון שהמערערת מס' 1 איננה פעילה, יש חשש ממשי לכך שמבחינת המדינה מדובר בחוב אבוד.

כו. בהתייחס לטענת המערערים על ההפסדים שנגרמו להם בתקופת מלחמת לבנון השניה, מצביעה ב"כ המשיבה על ההכנסות שהיו לעסק בחודשים אפריל 2006 עד אוגוסט 2006 ומצביעה על כך, שלמעשה לא היו ירידות בהכנסות.

באשר לטענה שהמערערים לא זכו לקבל פיצוי על נזקי מלחמה סבורה ב"כ המשיבה, שהסיבה שהמערערים לא קיבלו פיצוי כאמור, אינה נעוצה בכך שמדובר בעסק חדש, אלא משום שהמערערים לא דאגו להגיש דו"חות כל אותה תקופה.

כז. על דברי ב"כ המשיבה הגיב ב"כ המערערים ואישר שאכן תיקון 113 של חוק העונשין אינו חל בענייננו. באשר לטענת ב"כ המשיבה שלא היתה ירידה בהכנסות בחודשי מלחמת לבנון השניה, טען ב"כ המערערים, שהסכומים עליהם הצביעה ב"כ המשיבה הם המחזור העסקי, ולא ההכנסה.

כח. לאחר שעיינו בגזר הדין, ובתיקו של בית משפט קמא, ונתנו דעתנו לטיעוניהם של הצדדים, החלטנו, לא בלי היסוס, להפחית במידת מה את שיעורו של הקנס שהוטל על המערער
מס' 2, וכן להגדיל את מספר התשלומים.

כט. בעיקרו של דבר, מדובר בעבירות מס לא קלות. המסר שעל בית המשפט להעביר ביחס לעבירות אלה הוא מסר מרתיע וזאת נוכח התוצאות הקשות שיש לעבירות מסוג זה על המשק, הכלכלה והחברה.

אנו מפנים ל-ע.פ. 5474/03 מלכה נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(3), 721, בעמ' 727:

”עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית (ראה ת"פ (נצרת) 7228/97 מדינת ישראל נ' דיב, תק-של 99(2), 130).

בעניין דרכי הענישה בעבירות כלכליות עמד השופט ד. לוין במאמרו:

"כאמור, גישת התגמול דהיום רואה להדגיש הסטיגמה שראוי להטביע בעבריין למען יחוש בסלידת החברה כלפיו, על מנת שיוטבע בו אות קלון. הפסיקה חזרה והדגישה היבט זה, ככל שמדובר בעבירות פיסקליות, בעבירות מס-הכנסה, שבהן יש והחברה מתייחסת לעבריין, לא כאל מי שחטא כלפיה, לא כמי שראוי לענישה של ממש, אלא כמי ש"התחלק", ובשל כך עליו לבוא על עונשו" ( ראה ד. לוין, גוזרים את הדין, המשפט כרך א' בעמ' 187).“

ל. כמו כן מפנים אנו לרע"פ 512/04 אבו עבייד נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(4) 381, בעמ' 384:

”בית-משפט זה חזר והדגיש לאורך השנים את החומרה שבה יש להתייחס לעבריינות כלכלית, ועבריינות מס בכלל זה, נוכח תוצאותיה ההרסניות למשק ולכלכלה ולמרקם החברתי, ונוכח פגיעתה הקשה בערך השוויון בנשיאת נטל חובות המס הנדרש לצורך מימון צרכיה של החברה ולפעילותן התקינה של הרשויות הציבוריות. העבריינות הכלכלית, ועבריינות המס בכללה, איננה מסתכמת אך בגריעת כספים מקופת המדינה. היא פוגעת בתודעת האחריות המשותפת של אזרחי המדינה לנשיאה שוויונית בעול הכספי הנדרש לסיפוק צורכי החברה, ובתשתית האמון הנדרשת בין הציבור לבין השלטון האחראי לאכיפה שוויונית של גביית המס – פגיעה הנעשית לרוב באמצעי מירמה מתוחכמים, קשים לאיתור. כבר נאמר לא אחת בפסיקתו של בית-משפט זה כי על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הטמונה בעבריינות הכלכלית לפרט ולציבור כאחד, ואת יסוד ההרתעה הנדרש ביחס לביצועה (ע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל [5]; רע"פ 1776/94 עובדיה נ' מדינת ישראל [6]; על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר [7]).“

לא. עוד נאמר בענין מדיניות הענישה בעבירות מס ברע"פ 3757/04 זידאן נגד מדינת ישראל (מיום 31.5.04) :

”למותר לחזור ולהדגיש את חומרתן של העבירות הכלכליות מסוג אלה שנעברו על ידי המבקש, ואת הצורך להעביר מסר ענישה מרתיע לגביהן נוכח תוצאותיהן ההרסניות למשק, לכלכלה, לחברה, ולערך השוויון בעמידה בנטל המס שהוא אבן יסוד במערכת אכיפת חוק תקינה.“

לב. הסניגור העלה בהודעת הערעור טענות בכל הנוגע לכך שבית משפט קמא לא שקל את הטלת הקנס לפי מתחם ענישה, אך אין מחלוקת על כך שמשהורשעו המערערים, עוד ביום 20.12.09, אין תחולה לתיקון 113 של חוק העונשין. מכל מקום, גם אילו היה ניתן גזר הדין לאחר שתיקון 113 של חוק העונשין נכנס לתוקפו, לא היה בכך כדי להביא לתוצאה שונה במהותה.

לג. טענת המערער לפיה ניתן היה בזמנו לקזז מס תשומות מן הסכום שהיה עליו לשלם כמע"מ כך שחוב המס היה עומד על 140,000 ₪, במקום הסכום של 320,000 ₪, אין בה כדי להועיל למערערים, שהרי הסיבה לכך שלא ניתן לקזז את מס התשומות, נובעת מכך שהמערערים לא הגישו דו"חות מע"מ, שהרי לצורך קיזוז מס תשומות יש כמובן להגיש את הדו"חות כחוק. משלא נעשה הדבר, ומשחלפו מאז למעלה מחמש שנים, אכן לא ניתן כיום לקזז את מס התשומות.

לד. המערער מלין בערעורו על כך, שהוא נאלץ ליתן את הדין כיום שנים רבות מאז בוצעו העבירות, ולטעמו יש לזקוף את חלוף הזמן כשיקול לקולא. טענה זו יש לדחות מכל וכל, שהרי עיון בפרוטוקול הדיונים בבית משפט קמא מעיד על התנהלותו של המערער, שלא הופיע לדיונים רבים, דבר שגם הביא לכך שהוצאו כנגדו צווי הבאה. נזכור, שחלפו למעלה משלוש שנים מאז שהמערערים הורשעו, לפי הודאתם בעובדות כתב האישום, ועד שניתן היה לגזור את דינם.

בנסיבות שכאלה, אין לשמוע לטענת המערער המבקש לראות בחלוף הזמן משום נסיבה לקולא.

לה. לא למותר להוסיף שהמערערים, למרות הזמן הרב שחלף, לא דאגו להסרת המחדל, ומתוך חוב המס שולמו 12,000 ₪ בלבד, כשהקרן הנומינלית של חוב המס (כ-320,000 ₪), שוויה המשוערך כיום עומד על קרוב ל-700,000 ₪.

לו. כבר עמדנו על כך, שהערעור מכוון כנגד שיעורו של הקנס שהוטל על המערערים.

באשר לקנס שהוטל על המערערת מס' 1 (שהיא חברה בע"מ) – אין כל הצדקה לטענות שבערעור ולא ראינו מקום להתערבותנו.

לז. ערים אנו לנסיבותיו האישיות של המערער מס' 2, שבנוסף לקריסה הכלכלית גם עבר משבר משפחתי, דהיינו, המערער עבר גירושין ושתי בנותיו הקטינות עברו למשמרתו. על המערער לדאוג כיום לפרנסתו ופרנסת בנותיו. כמו כן ערים אנו לכך שזולת ההרשעה נשוא הדיון, אין הרשעות לחובת המערער.

נסיבות אלה עמדו כולן לנגד עיניו של בית משפט קמא, שעה שגזר את דינו של המערער מס' 2. כפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון, עליה כבר עמדנו, חומרת העבירות הכלכליות מצריכה העברת מסר ענישה מרתיע לגביהן (רע"פ 37574/04 זידאן נגד מדינת ישראל, מיום 31.5.04). יתר על כן, וכפי שנאמר בע.פ. 5474/03 מלכה נגד מדינת ישראל, פ"ד נ"ח (3) 721, בעמ' 727:

".... כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא יתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית......".

איננו סבורים איפוא שנפלה טעות בגזר דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לשיעורו של הקנס שהוטל על המערער מס' 2.

לח. יחד עם זאת, ועל יסוד כל האמור לעיל, החלטנו להקל במידה מסויימת על המערער מס' 2 במובן זה שהוא יוכל לשלם את הקנס ב-75 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, כשהראשון בהם יבוצע לא יאוחר מתאריך 15.8.13.

כל שאר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא עומדים בעינם ללא שינוי.

סיכומו של דבר: הערעור נדחה, למעט הגדלת מספר התשלומים לצורך תשלומו של הקנס שהוטל על המערער מס' 2, כאמור לעיל.

ניתן היום, ד' אב תשע"ג, 11 יולי 2013, במעמד הנוכחים.