ערעור על החלטת המשיב מיום 12.3.2013, שדחה את תביעת המערערת להכרה בנכות, וקבע כי אין קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס לבין תנאי שירותה במשטרה.

רקע והליכים קודמים

1. המערערת, ילידת 1978, התגייסה לשירות במשטרת ישראל בשנת 1998, בפרופיל 97. ביום 13.5.2012 היא הגישה בקשה להכרת זכות [מחלה], לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק). בבקשה נטען כי חודש לפני כן התפרצה בגופה של המערערת מחלת הפסוריאזיס, שבאה לביטוי בפריחה בכפות הרגלים, בידיים, בברכיים ובקרקפת. לבקשה צורף סיכום ביקור מיום 16.4.2012 של ד"ר לי-און אלעד, אשר ציין כי, לאור דברי המערערת, התלקחות המחלה נובעת מעבודתה במשטרה בתנאי לחץ. לתמיכה בבקשה הגישה המערערת תצהיר מיום 3.8.2012.

במאמר מוסגר יוער כי על גבי טופס הבקשה להכרה בנכות השיבה המערערת בשלילה לשאלה אם הגישה בעבר תביעה למשרד הביטחון, אולם בתיק הרפואי מצאנו כי היא הגישה למשיב ביום 4.6.2000 תביעה להכרת זכות [חבלה] בגין פגיעה בתאונת דרכים.

2. המשיב הפנה את המערערת לד"ר יוסף שירי, מומחה למחלות עור ומין, אשר בדק אותה ביום 17.12.2012 וביום 10.2.2013 נתן חוות דעת, בה קבע כי מחלת הפסוריאזיס שהתפרצה בגופה אינה קשורה לשירותה במשטרה (להלן: חוות דעת שירי 1). לאור זאת, ניתנה ביום 12.3.2013 החלטת המשיב, שדחה את הבקשה להכרה בנכות בהיעדר קשר סיבתי כאמור.

החלטה זו היא מושא הערעור שבפנינו, שהוגש ביום 21.4.2013.

כתב הערעור המתוקן

3. בכתב הערעור המתוקן נטען לקיומו של קשר סיבתי בין מחלת הפסוריאזיס לבין שירותה של המערערת במשטרה. נימוקי הערעור נסמכו על תצהיר המערערת מיום 3.8.2012, על מסמך משטרתי ובו סקירת שירותה של המערערת (להלן: סקירת השירות) ועל חוות דעת מיום 17.10.2013 של ד"ר מיכאל זיו, מומחה למחלות עור ומין, שקבע כי קיים קשר סיבתי מובהק בין התפרצות המחלה אצל המערערת, לראשונה בגיל 33, לבין מתח נפשי חריג בעוצמתו שנבע מרצף אירועים שהתרחשו במקום עבודתה (להלן: חוות דעת זיו).

4. בכתב הערעור המתוקן נכתב כי במסגרת תפקידה של המערערת כמעריכת מידע במשרד מודיעין של המשטרה באחת מהתחנות, החל מחודש אוגוסט 2011, היא נחשפה למידע סודי, והייתה כפופה למספר רב של מפקדים בו זמנית, שהטילו עליה משימות והפעילו לחצים. עוד צוין כי כעבור כשמונה חודשים, במרץ 2012, פנתה המערערת לראשונה למומחה עור בקופת חולים, עקב תפרחת שהתפתחה במפרקים ובכפות הידיים והרגליים, ואז אובחנה בגופה מחלת הפסוריאזיס.

בא-כוח המערערת טען עוד כי בסוף שנת 2012 ובתחילת שנת 2013 (חודשים אחדים לאחר שהמערערת הגישה בקשתה למשיב ולאחר שהוגש תצהירה) חלו שינויים במקום עבודתה, אשר יצרו עומס חריג, בלתי רגיל ובלתי סביר: בדצמבר 2012 נותרה המערערת לבדה כמעריכת מידע במשרד, לאחר ששני שוטרים ששירתו עמה בצוות (שמנה שלושה מעריכי מידע) עזבו את התפקיד, ובינואר 2013 התחלפו שלושה מפקדים בתחנה, מתוכם שני מפקדים ישירים של המערערת.

עוד נטען כי מחלת הפסוריאזיס, אשר פרצה לראשונה במרץ 2012 (כלומר, עוד לפני השינויים שפורטו לעיל - א"ג), נבעה מלחץ נפשי לאור תנאי שירותה של המערערת, וכי לא ידוע על קיום המחלה בקרב בני משפחתה. לאור זאת, טען בא-כוח המערערת כי יש להפעיל את "חזקת הגרימה", ולראות במחלה, שראשיתה בנטיה קונסטיטוציונלית והמשכה בהתפרצות בתקופת השירות, כמחלה שנגרמה כולה בשירות, ולא רק הוחמרה במהלכו.

כתב התשובה

5. בכתב התשובה טען המשיב כי המערערת שירתה בתנאים רגילים וללא שהתרחשו אירועים חריגים. נטען כי היעדרו של אירוע חריג בשירות ארוך שולל את הקשר הסיבתי בין המחלה לשירות, ולפיכך יש לאמץ את מסקנות חוות דעת שירי 1 ולהותיר על כנה את ההחלטה מיום 12.3.2013. המשיב הגיש אף חוות דעת משלימה מיום 11.5.2014 של ד"ר שירי (להלן: חוות דעת שירי 2), בה התייחס לחוות דעת זיו, וחזר על מסקנתו על אודות היעדר קשר בין המחלה לשירות.

הסכמה דיונית ודרך הילוכנו

6. ביום 27.8.2015 הוגשה הודעת באי-כוח הצדדים, לפיה הסכימו לוותר על חקירות המערערת והמומחים הרפואיים, וביקשו כי ניתן את פסק הדין על בסיס החומר הקיים בתיק וסיכומים בכתב. אישרנו את ההסדר הדיוני, והורינו על הגשת סיכומים ותיק רפואי של המערערת. לאחר שהוגשו הסיכומים ובאת-כוח המשיב הגישה את התיק הרפואי, ניגשנו לכתיבת פסק הדין.

7. דרך הילוכנו תהא בת ארבעה שלבים: תחילה נדון במסגרת הנורמטיבית, תוך מתן דגש לאופן הוכחת הקשר הסיבתי-העובדתי והקשר הסיבתי-המשפטי. בשלב השני נבחן אילו ראיות הובאו לגבי תנאי שירותה של המערערת. בשלב השלישי נסקור את חוות דעת המומחים הרפואיים, ולבסוף - ניישם את ההלכה לנסיבות הפרשה הנוכחית.

המסגרת הנורמטיבית

8. על ועדת ערעור לפי חוק הנכים, אשר דנה בערעור על החלטת קצין תגמולים שלא להכיר במערערת כנכה, לבחון האם המערערת הינה "נכה", כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. "נכות" הוגדרה בסעיף זה כ"איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, בין גופנית ובין שכלית, או פחיתתו של כושר זה, שבאו לחייל משוחרר או לחייל בשירות קבע כתוצאה של אחת מאלה שאירעה בתקופת השירות או עקב השירות: (1) מחלה; (2) החמרת מחלה; (3) חבלה". על המערערת להוכיח התקיימותם של שני תנאים: כי המחלה אירעה בעת שירותה הצבאי או המשטרתי, וכי היא נגרמה עקב שירותה.

עניינו של התנאי השני ("עקב") הינו הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה. בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: הלכת אביאן) ציין השופט חשין כי שאלה זו הינה בעלת שני רבדים: רובד נורמטיבי ורובד פרטיקולרי ספציפי. הקשר הסיבתי הקונקרטי עוסק בשאלה: האם אירוע שאירע בעת השירות בצבא (או במשטרה) או מצב דברים שהחיילת (או השוטרת) היתה נתונה בו, האם אלה גרמו - בעצמם או בצירוף גורמים אחרים - לפגיעה שהיא נפגעה בה.

9. הוכחת הקשר הסיבתי הינה בת שני שלבים. בשלב ראשון יש לקבוע קשר סיבתי עובדתי-רפואי, ובמידה והוא קיים, יש לקבוע בשלב השני קשר סיבתי-משפטי.

קשר סיבתי עובדתי הינו קשר סיבתי פיזי-אובייקטיבי ברצף של אירועים. אם האירוע היה הגורם או אחד מן הגורמים לתוצאה (causa sine qua non), אזי מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין האירוע לבין תוצאה פלונית. בשל המימד המקצועי-רפואי של שאלה זו נקבע כי היא נבחנת בעיקרה על סמך חוות דעתם של רופאים מומחים הקושרים מבחינה סיבתית-עובדתית בין אירוע מסוים, ועל כן לעיתים רכיב זה נקרא "קשר סיבתי-רפואי".

10. הקביעה אם יש קשר סיבתי-עובדתי בין תנאי השירות של המערערת לבין מחלתה תיעשה באמצעות חוות דעת של מומחה רפואי. דהיינו, תנאי השירות מצד אחד, המחלה מצד שני, והקשר הסיבתי העובדתי שהינו ה"גשר" ביניהם. תנאי השירות אינם סוגיה רפואית, אלא שאלה עובדתית, אשר על המערערת רובץ הנטל להוכיח אותם. באפשרותה להוכיח זאת באמצעות עדויות שלה ושל שוטרים ומפקדים ששירתו עמה, ובעזרת מסמכים. על טיבה של המחלה, ועל קשר סיבתי-עובדתי בינה לבין תנאי השירות, נלמד מחוות דעת של מומחה רפואי. המומחה יסיק קיומם של שני אלה מבדיקה קלינית של המערערת, מתלונותיה, מתיעוד רפואי שיובא לעיונו, וכמובן מניסיונו וממומחיותו ברפואה בכלל, ובסוג המחלות שמחלתה של המערערת נמנית עליו, בפרט. בדרך כלל יועמד לרשות המומחה תיעוד רפואי לגבי התקופה שקדמה לתחילת שירותה של המערערת, בנוסף לתקופת שירותה. כשמתעורר הצורך לקבוע אם מדובר בקשר סיבתי בין תנאי השירות לבין המחלה (או בין תנאי השירות לבין החמרת המחלה), על המומחה לקבוע אם בעת השירות פרצה מחלה או התרחשה החמרת מחלה. משמע, השאלה אם הופיעה אצל מערערת מחלה או אירעה בגופה החמרת מחלה הינה שאלה רפואית, המהווה נדבך ראשון בבירור שאלת קיומו של קשר סיבתי-עובדתי. רק לאחר מכן תיענה שאלת הקשר הסיבתי-העובדתי בין המחלה (או החמרת המחלה) לבין תנאי השירות.

בענייננו, מדובר במחלה אשר, לדברי המומחה ד"ר זיו, יש לה בסיס גנטי, ולדברי ד"ר שירי, היא נגרמת מפגם מולד ומופיעה אצל חולים עם נתונים גנטיים מתאימים. מדובר, איפוא, ב"מחלה קונסטיטוציונלית". מחלה קונסטיטוציונלית היא מחלה המקננת רדומה בגופו של אדם ומתפרצת בנקודת זמן מסוימת, ובענייננו - במהלך השירות. כל עוד לא התפרצה, והיא עדיין מקננת רדומה בגוף האדם עוד בטרם גיוסו לשירות, הרי קיימת אצלו "נטייה קונסטיטוציונלית" (כלשון הנשיא שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 210 (1991) (להלן: עניין רוט) ללקות במחלה. כאשר היא תתפרץ במהלך השירות, תתעורר שאלת הקשר הסיבתי-העובדתי בינה לבין תנאי השירות. אם תנאי השירות, בנוסף ל"נטייה הקונסטיטוציונלית", גרמו להתפרצות המחלה, הרי שקיים קשר סיבתי-עובדתי בין תנאי השירות והמחלה. כך הדבר לאור הגדרת הקשר הסיבתי-העובדתי דלעיל, מאחר ותנאי השירות היו אחד הגורמים לתוצאה.

ראינו כי בקביעת קשר סיבתי-עובדתי על המערערת להוכיח את תנאי השירות, ועל המומחה הרפואי לקבוע אם מדובר במחלה, בהחמרת מחלה או במחלה קונסטיטוציונלית, ואם קיים קשר סיבתי-עובדתי בין אלו לבין תנאי השירות, וככל שמדובר בהחמרה - אף את שיעור ההחמרה על חשבון השירות.

11. אשר לקשר סיבתי-עובדתי, הוכרה בפסיקה האפשרות כי השירות הצבאי הִפְעִיל או הִקְדִים את פריצתה של מחלה רדומה והפך אותה לגלויה. בכך הוכר קשר של גרימה בין השירות הצבאי לבין המחלה. (ראו עומר יעבץ חוק הנכים חקיקה, פסיקה והיבטים משפטיים (1999), עמ' 78-77 וההפניות לפסיקה בה"ש 49).

אשר לקשר סיבתי-משפטי, נקבעה חזקה של ייחוס המחלה הקונסטיטוציונלית במלואה לשירות הצבאי. חזקה זו - "חזקת הגרימה" - הוסברה בפסקה 18 בפסק דינו של השופט חשין בהלכת אביאן, וברע"א 2071/11 קופרמן נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 3.9.2013) (להלן: עניין קופרמן) הובהר כי כאשר חוברים יחד שני גורמים שהביאו לדחק נפשי, היה וייקבע כי מצב זה הביא עובדתית להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית תוך כדי ועקב השירות, לעתים קשה להפריד ביניהם או לכמת את חלקו של כל גורם, ויש לייחס את גרימתה המלאה לשירות הצבאי. (ליישום חזקת הגרימה במקרה של מחלת פסוריאזיס שפרצה במהלך השירות המשטרתי, ראו ע"א (מחוזי חי') 1443/05 דהן נ' קצין תגמולים (פורסם בנבו, 23.5.2006)).

ודוק: כאשר מדובר במחלה שהתפרצה לראשונה עוד לפני תחילת השירות הצבאי, והוחמרה בעת השירות הצבאי ועקב שירות זה, לא תחול חזקת הגרימה. לא יראו את המחלה כולה ככזו שנגרמה עקב השירות הצבאי. במקרה כזה יקבע שיעור ההחמרה שיש לייחס לשירות.

12. אין די בקיומו של קשר סיבתי-עובדתי, ויש להוכיח אף קיומו של קשר סיבתי-משפטי. הלכת אביאן, אשר פורשה ברע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 21.6.2011) (להלן: עניין פאר), הפכה להלכה המנחה באשר לקשר סיבתי-משפטי, אולם שאלת תחולתה בענייננו אינה נקיה מספקות. ברע"א 7207/01 לייזר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(6) 747, 752 (2003), בו דובר בלחץ נפשי בשירות ופריצת מחלת טרשת נפוצה, הבהיר הנשיא ברק כי הלכת אביאן נסבה על מקרים של מחלות נפש ומחלות בעלות יסוד קונסטיטוציונלי שאינו גלוי, ו"ספק אם ניתן להחיל מבחנים אלו באשר לפגימות בעלות סממנים פיזיים באופיים וללא יסוד קונסטיטוציונלי או במקרים שבהם היסוד הקונסטיטוציונלי הוא אחד מגורמי המחלה ולא המחלה עצמה". עם זאת, הוא הניח כי אף אם הלכת אביאן חלה, הרי שתנאיה לא התקיימו באותו מקרה. אף בע"א (מחוזי ת"א) 3003/04 בנימין נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 2.9.2007), בו דובר במחלת פסוריאזיס שהוחמרה בתקופת השירות במשטרה, דן בית המשפט בערעור על החלטת ועדת ערעורים שהסתמכה על הלכת אביאן, וציין כי אינו מכריע בשאלת תחולתה באותו מקרה. ולאחרונה, בית המשפט המחוזי בחיפה, בפסק דינו בע"ו (מחוזי חי') 45554-06-15 פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 17.1.2016), דן במחלת אורטיקריה כולינרגית, שמתבטאת בתפרחת בגוף, הגדירהּ כ"מחלה שהיא במהותה קונסטיטוציונלית", ובחן את הקשר הסיבתי-משפטי על-פי הלכת אביאן.

אנו נפרט להלן את עיקרי הלכת אביאן, ואף ניישמה על נסיבות המקרה שבפנינו, מאחר והיא קובעת מפת דרכים ערכית-נורמטיבית ברורה המובילה להכרעה בשאלת הקשר הסיבתי-המשפטי.

בהלכת אביאן נפסק כי הקשר הסיבתי-המשפטי אמור ליתן ביטוי להכרעה משפטית ערכית בהטלתה של אחריות משפטית. שאלת "הדיקותו ועוצמתו של הקשר" בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל - החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השירות - נתונה, על דרך העיקרון, למדיניות בית-המשפט. באותו פסק דין הדגיש השופט חשין כי שאלה זו איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, וכי אינה נקבעת דווקא על-פי המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה. הנורמות הקובעות קיומו של קשר כזה עשויות להשתנות בין ענפי המשפט, והקשר ייגזר מתכליתו ויעדיו של הנושא. אין בהכרח זהות בין קשר סיבתי-משפטי בענף משפט אחד לבין קשר סיבתי-משפטי בענף משפט אחר. ביטוי נורמטיבי-ערכי בענייננו בא לביטוי בנטייה של בתי המשפט לפרש את חוק הנכים ודומיו ברוחב לב, מתוך רצון להיטיב עם נכי צה"ל. על הקשר הסיבתי-העובדתי מחילים מבחני-משפט הנועדים לסנן ולברור מבין הגורמים העובדתיים השונים אותם גורמים שנמצאו ראויים כי יישאו עמהם אחריות משפטית.

13. לצורך קביעת קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי-משפטי בין שירות צבאי לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית, סווגו בהלכת אביאן שלושה סוגים של מקרים, על-פי עוצמת הקשר בין השירות לבין הפגיעה:

הסוג הראשון של מקרים, שהינו בעל העוצמה הרבה ביותר של קשר סיבתי-משפטי, הינו סוג מקרים בהם המיוחדות והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת. כך, למשל, כאשר המחלה הקונסטיטוציונלית מתפרצת לאחר שחייל עבר סדרת אימונים קשים, או שירת במקומות מסוכנים ורוויי מתח, לא נדרש להוכיח כי התקיים "אירוע חריג". אחת הדוגמאות לסוג זה של מקרים שנזכרה בהלכת אביאן הינה זו שנדונה ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (1997), של חייל שלקה באפילפסיה במהלך שירות אשר לוּוָה בחֲסָכֵי שינה.

מבחן עזר להתקיימותו של סוג המקרים הראשון הינו מבחן השירות הקצר או הארוך. בעניין רוט נקבע כי כאשר מדובר בשירות קצר (סדיר או מילואים) ניתן ללמוד על אופיו של השירות מתוך תנאי המתח והמאמץ הגופני בהם שרוי החייל, הסמוכים מבחינת לוח הזמנים לפרוץ המחלה.

הסוג השני הינו של מקרים בהם התרחש "אירוע חריג". אין מדובר בהכרח במיוחדות שבשירות הצבאי, אלא באירועים חריגים ויוצאי דופן שאירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, ואשר בעקבותיהם התפרצה המחלה. בעניין פאר הובהר כי לצורך הוכחת קשר סיבתי-משפטי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות, די לתובע אם יוכיח התרחשותו של אירוע חריג ויוצא דופן שאירע לו ואין צורך כי אירוע כזה יהיה ייחודי לחיים הצבאיים, אלא כי יהיה חריג יחסית לשגרת השירות של אותו חייל.

דוגמאות לאירוע חריג שאינו אופייני לחיי הצבא, ושהובאו בהלכת אביאן, הינן של חייל שחלה במחלת הסוכרת לאחר ריב קשה שהיה לו עם מפקדו, של חייל שביצע מאמץ חריג ולקה באוטם שריר הלב ושל חיילת שנאנסה במהלך שירותה הצבאי וכתוצאה מכך התפרצה בגופה מחלת נפש.

הסוג השלישי של המקרים, הקשה לפענוח משני קודמיו, בהיותו שטח "אפור" רחב-ידיים, נסב על מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת בגופו של חייל במהלך שירותו הצבאי "אך בלא שכרוכה היא לא ביסוד 'צבאי' ולא ב'אירוע חריג ומיוחד'". בהלכת אביאן הודגש כי גם במקרים אלו לא יישלל בהכרח יסוד הקשר הסיבתי בין השירות לבין המחלה, אך הובהר כי אירוע טריוויאלי שאירע לחייל תוך כדי שירותו, לא יוכר כגורם לפריצתה של המחלה הקונסטיטוציונלית. באותו פסק דין הובאה דוגמא להכרה בקשר סיבתי-משפטי בסוג מקרים זה: חייל פסיכופת אשר נחבל כתוצאה מניסיון להתאבד במהלך השירות - ונקבע כי עצם השירות יצר בנפשו מצב דחק שאינו אופייני לחיילים אחרים. כדוגמא שהובאה שם לאי-הכרה בסוג מקרים זה: חיילת בפרופיל 97 ששירתה כפקידה ולקתה תוך כדי השירות במחלת נפש - ונקבע כי לא עלה בידה להצביע על גורם בשירות שתרם למחלתה.

בעניין קופרמן "פיצל" השופט הנדל סוג שלישי זה לשני מצבים, אותם הוא הגדיר כמצב שלישי ומצב רביעי:

המצב השלישי הוא כאשר ברור על פני הדברים שהקשר בין האירוע לשירות הצבאי הוא רופף וניצב על השול.

המצב הרביעי הוא המצב הקשה ביותר להכרעה, כאשר הקשר בין השירות להתפרצות המחלה הוא לא רופף אך גם לא בעוצמה גבוהה. האירוע כולל היבטים אזרחיים ברורים אך גם מאפיינים צבאיים שמהווים חלק מהתמונה.

מבחן עזר כדי להגיע להכרעה בסוג המקרים השלישי הינו מבחן ההשוואה בין חיי צבא לחיים אזרחיים: אם הייתה המחלה פורצת בכל מקרה - גם בחיים האזרחיים - יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות בצבא. בעניין פאר הודגש כי מבחן זה משמש רק בסוג המקרים השלישי. בעניין קופרמן השופט הנדל עשה שימוש במבחן זה, בו המערער השתייך ליחידה טכנולוגית, שתפקדה כתומכת לחימה. הוא קבע כי אף שניתן למצוא חלק מתנאי ומאפייני שירותו הצבאי גם בחיים האזרחיים, לא ניתן להתעלם מהמימד הצבאי שבתפקיד.

14. בהלכת אביאן נקבע כי נכיר בקשר סיבתי-משפטי בין שירות צבאי של חייל לבין מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת בגופו בעת השירות בחֲבור שני יסודות זה אל זה: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד האובייקטיבי בוחן את האירוע וזיקתו האיכותית לשירות הצבאי, ומתמקד בקיומו של גורם חיצוני שהביא לפריצת המחלה. היסוד הסובייקטיבי מתרכז במאפייני החייל. ברע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721 (2003) (להלן: עניין פוטשניק) נקבע כי הרכיב הסובייקטיבי קשור ברגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה") ועניינו ההכרה בכך שעל הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביים.

תנאי השירות של המערערת

15. מקורות שונים מכלל החומר שבתיק מאפשרים היכרות עם תנאי שירותה של המערערת. נקדים ונאמר כי הבאנו בחשבון אף את המידע שמחוץ לתצהירה מיום 3.8.2012 של המערערת (אשר, למרות שהגישה את כתב הערעור המתוקן ביום 26.3.2015, לא צרפה לו תצהיר עדכני, אלא רק את התצהיר "הישן"), לאור ההסכמה הדיונית בין באי-כוח הצדדים, כאמור לעיל.

* על-פי סקירת השירות, בשנים 2011-1998 הייתה המערערת סיירת, חוקרת, חוקרת נוער ושוטרת תנועה. החל מיום 13.6.2011 היא שימשה כמעריכת מידע.

* בבקשה להכרה בנכות, שהוגשה ביום 13.5.2012, אך נחתמה על-ידי המערערת כבר ביום 20.4.2012, היא כתבה כי "לפני כחודש" פרצה בגופה מחלת הפסוריאזיס, וכי תפקידה כעובדת הערכת מודיעין, בו היא משרתת מזה שנה, הינו תובעני במיוחד, לאור הלחץ, המתח והדרישות הבלתי פוסקות.

* במכתב ד"ר לי-און גלעד מיום 16.4.2012, שצורף לבקשה להכרה בנכות, נכתב: "לדבריה עבודה מאוד לחוצה והייתה בלחץ כבד סביב חילופי מפקדים בתחנה ומפקד ישיר.

* בתצהיר המערערת מיום 3.8.2012, שכאמור - הינו התצהיר היחיד בתיק זה, נכתב כי עבודתה מאז יוני 2011 כמעריכת מידע מודיעיני הביאה ללחצים וחשש מטעויות, וכי כל אחד ממפקדיה להם היא כפופה בו-זמנית הפעיל כלפיה את לחציו.

* המערערת, בדבריה בפני המומחה ד"ר שירי ביום 17.12.2012 (שפורטו בחוות דעת שירי1), ציינה כי עבודתה כרוכה בלחץ רב בשל דיווחים מהשטח המועברים על-ידה, תוך חשיפה לחומר סודי, וכי בטרם הופיעה המחלה היא נדרשה להכין לבדה דו"ח ולהעבירו למפקדה.

* בחוות דעת זיו מיום 17.10.2013 נרשם כי בדצמבר 2012 (תשעה חודשים לאחר שפרצה בגופה המחלה - א"ג) עזבו שני אנשי צוותה של המערערת וכל נטל המשרד הוטל עליה, ובינואר 2013 התחלפו שלושה מפקדים, מתוכם שני מפקדיה הישירים, "ועקב כך היה עליה להוכיח כי היא ראויה לתפקידה בפני מפקדיה החדשים".

נעבור לסקירת חוות הדעת הרפואיות.

חוות דעת זיו (מטעם המערערת)

16. בחוות דעתו הסביר ד"ר זיו כי מחלת הפסוריאזיס הינה מחלת עור דלקתית כרונית עם בסיס גנטי, הנוטה להחמיר או לפרוץ במצבים שונים. על-פי הספרות הרפואית, מתח נפשי ואירוע נפשי חריף מוכרים כגורמים אפשריים הן להתפרצות המחלה והן להחמרתה. מאחר והתפרצות המחלה אצל המערערת התרחשה בסמוך לתקופה בה היא הייתה נתונה במתח נפשי חריג בעוצמתו, שנבע מרצף אירועים שהתרחשו במקום העבודה, ומאחר והתפרצות בגיל 33 אינה נפוצה, הגיע המומחה למסקנה כי קיים קשר סיבתי בינה לבין הלחץ שנבע מהשינוי בתנאי עבודתה של המערערת.

אף כי המומחה כתב כי התפרצות המחלה התרחשה במרץ 2012 והוחמרה עד לחודש אוגוסט, הוא ציין כי השינויים - עזיבת שני אנשי צוות ותחלופת מפקדים - התרחשו לאחר מכן, בדצמבר 2012 ובינואר 2013.

חוות דעת שירי 1 (מטעם המשיב)

17. בחוות דעתו הסביר ד"ר שירי כי מחלת הפסוריאזיס שייכת לקבוצת המחלות האוטואימוניות, אשר הגורם לה הינו שילוב של תפקוד לקוי של תאי הלימפוציטים מסוג T בשל פגם מולד בעור, והחמרתה תיתכן בשל מספר סיבות: זיהום על-ידי חיידק הסטרפטוקוקוס או וירוס HIV, תרופות מסוימות במשך ממושך, נזק מיכני לעור (חיכוך כרוני או פציעה) או מתח נפשי. עוד ציין כי הגורם למחלה אינו ידוע, כי אין אף אסכולה רפואית הגורסת כי היא נגרמת על-ידי מתח נפשי וכי מתח כזה הינו גורם מחמיר ב-40%-30% מהמקרים.

ד"ר שירי ציין כי המערערת שירתה במשטרה במשך 15 שנים, בתנאי לחץ הנובעים משירות מבצעי, אולם מחלתה הופיעה לאחר כשנה של עבודה בעלת אופי משרדי כרכזת מודיעין. לאור משך השירות הארוך הוא הגיע למסקנה כי אין קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות.

יש לשים לב כי ד"ר שירי בדק את המערערת ביום 17.12.2012. לאור תיאור דברי המערערת בגוף חוות הדעת ("טרם הופעת מחלתה הייתה צריכה להגיש דו"ח למפקדה אותו נדרשה להכין לבדה משימה שהייתה כרוכה בלחץ רב לדבריה"), לא ברור אם האמור בכתב הערעור המתוקן, על אודות עזיבת שני שוטרים מצוות המעריכים בחודש דצמבר 2012, היה בידיעתו.

חוות דעת שירי 2 (מטעם המשיב)

18. בחוות הדעת המשלימה הסביר ד"ר שירי כי לחץ נפשי (סטרס) עלול להוות טריגר להופעת פסוריאזיס לראשונה אצל חולים עם נתונים גנטיים מתאימים, אך חלק על עמדת ד"ר זיו, לפיה הופעת המחלה אצל המערערת אינה טיפוסית לגילה. הוא הדגיש כי מתוך עיון בתנאי שירותה של המערערת, לא התרשם כי היה לחץ חריג אליו היא נחשפה, וכי עבודתה כרכזת מודיעין בשנה שלפני הופעת המחלה נשאה אופי משרדי.

יישום ההלכה לנסיבות המקרה

19. מחוות הדעת של שני המומחים עלה כי הפסוריאזיס הינה מחלה עם יסוד קונסטיטוציונלי (היסוד הגנטי) שקינן בגופה של המערערת עוד לפני התפרצותה, וכי לחץ נפשי עשוי, ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", להיות אחד הגורמים להתפרצותה. כמו-כן, הוכחה הגרסה העובדתית, לפיה תנאי השירות לוו בלחץ נפשי, עובר להתפרצות המחלה בחודש מרץ 2012. מחיבור כל הנתונים הללו, ביחד עם החלתה של "חזקת הגרימה", על-פיה יש לייחס את גרימתה המלאה של המחלה לשירות, הוכח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי של גרימה.

20. נפנה לבחינת הקשר הסיבתי-המשפטי, ונבחן לאילו מקרים שתוארו בהלכת אביאן ובעניין קופרמן ניתן לשבץ את הנסיבות העובדתיות שהוכחו.

הנסיבות העובדתיות שבפנינו אינן מתאימות לסוג השני של המקרים, מאחר ולא התרחש "אירוע חריג".

המערערת עבדה כמעריכת מודיעין, אולם היא לא הייתה הפוסק האחרון שב"קצה הפירמידה". עצם נגישותה וחשיפתה של המערערת לחומר חסוי במסגרת עבודתה המשרדית, אינו מעיד במובהק על ייחודיות המאפיינת את השירות המשטרתי. לפיכך, עובדות המקרה אינן נמנות אף על הסוג הראשון. (לשם השוואה - ראו ע"א (מחוזי י-ם) 3097/09 מזרחי נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 21.4.2009), בו נקבע כי תנאי עבודתו של שוטר שמילא תפקידים מיוחדים כסוכן סמוי, בלש, חוקר, חבלן ודובר ביחידה לניהול משא ומתן במצבי משבר, אינם "טריוויאליים", וכי היותם מלווים במתחים ולחצים יכולים לבסס קשר סיבתי בין השירות לבין הנכות הנפשית).

הנסיבות העובדתיות בענייננו מתאימות לסוג השלישי, בו משובצים מקרים בהם אין אירוע חריג ואף לא שירות הכרוך ביסוד משטרתי מובהק. זהו "שטח הדמדומים", בו ייתכנו אבחנות דקות מן הדק. לעזרתנו בא מבחן ההשוואה לחיים האזרחיים. בהיקש מעניין פוטשניק - בו הבהיר בית המשפט העליון כי כדבר שבשגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה הירארכי ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעתים תוך עימותים ומאבקי כוח - נוכל ללמוד אף לענייננו, לגבי תנאי השירות של המערערת. עבודה אינטנסיבית, מתח הנובע מדרישות של הממונים לעמוד במשימות בלוחות זמנים צפופים, ואף מחסור בכוח אדם אשר יוצר עומס יתר לתקופה מוגבלת, הינם חזון נפרץ במקומות עבודה אזרחיים. מידת הדיקותם של תנאי עבודה אלו לשירות המשטרתי הינה רופפת. לפיכך, אין להכיר בקשר סיבתי-משפטי בין תנאי שירותה של המערערת לבין מחלתה שפרצה בתקופת השירות.

התוצאה

21. הגענו למסקנה כי הוכח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, אולם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי-משפטי. לאור זאת, דין הערעור להידחות.

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור, ומותירים על כנה את החלטת המשיב מיום 12.3.2013.

כמו כן, אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ה' ניסן תשע"ו, 13 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.