בא-כוח התובע: עו"ד נידאל עלי טאהא

בא-כוח הנתבעים: עו"ד סארה עלי

בין הצדדים נחתם הסכם מכר מקרקעין, שעל-פיו רכש התובע חלקת קרקע מהנתבעים ושילם עבורה את התמורה המוסכמת. על-פי טענת התובע, כעבור כשלוש שנים התברר לו כי החלקה נמכרה לאחרים ומכאן תביעתו לאכיפת ההסכם או להחזר התמורה ששילם. הנתבעים אינם חולקים על חתימת ההסכם ועל תשלום התמורה, אך לטענתם, מלכתחילה שולמה רק רוב התמורה ובכל מקרה, ההסכם בוטל ומלוא הסכום ששילם התובע הוחזר לו. המחלוקת היא אפוא, עובדתית, בשאלה, אם אמנם עסקת המכר בוטלה ואם הסכום ששילם התובע הוחזר לו.

א. עיקרי העובדות

2. ביום 21.1.2010 נחתם הסכם מכר, שאותו ערך עו"ד כמאל אסלאן (להלן – עו"ד אסלאן), שעל-פיו מכר יאסר ברהום, הנתבע 1 (להלן – הנתבע) לתובע, עאמר אבו דהים, מגרש ששטחו 445 מ"ר המצוי באזור עין ראפה, הידוע כחלקה 5/1 בגוש 29963, אשר סומן במפה שצורפה להסכם (להלן – החלקה וכן ההסכם, לפי העניין). על ההסכם חתומים הנתבע בתור מוכר החלקה, התובע בתור הרוכש וכן חתומים עליו דינה ברהום, הנתבעת 1 שהיא אחות של הנתבע (להלן – הנתבעת) ועו"ד אסלן. במעמד חתימת ההסכם חתם הנתבע גם על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עו"ד אסלן לבצע את כל הדרוש למימוש עסקת המכר וכן נחתם תצהיר של התובע בדבר שינוי בהסדר התשלומים לעומת הקבוע בהסכם (ההסכם ללא המפה, ייפוי הכוח והתצהיר, צורפו אל כתב התביעה (הנספחים אינם מסומנים)).

כפי שהוסבר במהלך שמיעת העדויות, החלקה מצויה בשטח מקרקעין שבו זכויות לכל אחד מהנתבעים וגם ליורשים נוספים של בעל המקרקעין הרשום, אך טרם נעשתה חלוקה של המקרקעין בין היורשים. ככל הנראה ועל-פי הנטען, הוסכם בין היורשים, בעלי הזכויות במקרקעין, שהנתבע יוגדר בתור מעין "אפוטרופוס" על זכויות כל בעלי הזכויות במקרקעין. מסיבה זו, כך נטען, רק הנתבע יכול היה לחתום על הסכם המכר ולכן הוא זה שהיה צד להסכם בתור המוכר. אולם מאחר שעל-פי הנטען, החלקה שייכת לנתבעת, היא זו שהתמורה שולמה לידיה.

נבהיר כבר עתה, כי ההסבר האמור, המעלה לא מעט תהיות, לא היה שנוי במחלוקת. כך גם שאלת רישום הזכויות, זהות בעלי החלקה וכל הקשור בכך לא היו שנויים במחלוקת. בדומה, בפועל לא הייתה עוד מחלוקת על כך שהעסקה אינה תקפה עוד ולכן הצדדים התמקדו בשאלה, אם התמורה הוחזרה, אם לאו. בנסיבות אלו, איננו נדרשים לשאלת זהות בעלי החלקה או לכל עניין הקשור בהעברת הזכויות שבחלקה. מכל מקום יוער, כי בשום שלב, ככל הנראה גם בטרם נחתם ההסכם, לא הוצג או הוגש נסח של מרשם המקרקעין ואף לא כל מסמך אחר בעניין הזיקה בין מי מבין הנתבעים לבין המקרקעין.

3. בהסכם נקבע, כי התמורה עבור החלקה היא בסך של 100,000$, שישולמו בשקלים לפי שערו היציג של הדולר במועד התשלום (סעיף 6 בהסכם). בין הצדדים לא הייתה מחלוקת על כך שהשער היציג של הדולר היה: 1$ = 3.79 ₪. לכן סכום התמורה המוסכמת היה סך של 379,000 ₪ (ראו גם סעיף 7.ג בהסכם).

בהסכם נקבע הסדר תשלומים, שכלל מקדמה בסך של 35,000 ₪ ששולמה בטרם נחתם ההסכם, תשלום בסך של 80,000$ בעת חתימת ההסכם והיתרה בשלושה תשלומים שווים. אולם לא הייתה מחלוקת על כך שהסדר התשלומים בפועל היה מעט שונה וכי בעניין זה, כאמור לעיל, חתם התובע על תצהיר במעמד החתימה על ההסכם.

על-פי גרסת התובע בתצהירו ודומה כי גם בעניין זה לא הייתה מחלוקת, בפועל שולמה התמורה כך שעוד ביום 13.1.2010 שילם התובע לנתבעת בביתה שבקריית יובל בירושלים ובנוכחות עו"ד אסלאן, את המקדמה בסך של 35,000 ₪. ביום 21.1.2010, במעמד חתימת ההסכם, שילם התובע לנתבעים סך של 275,000 ₪ בכסף מזומן ואת היתרה בסך של 69,000 ₪ שילם באמצעות עשר המחאות, כל אחת בסך של 6,900 ₪ שהנתבעת היא המוטב בהן (להלן – ההמחאות).

4. מועד פירעונה של ההמחאה הראשונה היה ביום 28.2.2010 (ההמחאה הראשונה – ת/1). בהגיע מועד פירעונה הודיעה הנתבעת לתובע כי אינה יכולה להפקיד את ההמחאה בחשבון הבנק שלה, בשל "בעיות עם ההוצאה לפועל". כדי לאפשר את פירעון ההמחאה, הלך התובע עם הנתבעת אל סניף הדואר, שינה את ההמחאה כך שבמקום שמה של הנתבעת בתור המוטב, נכתב "עצמי", פרע את ההמחאה ושילם לנתבעת את הסכום הנקוב בה בכסף מזומן. ככל הנראה, כך היה גם כעבור חודש, בהגיע מועד פירעון ההמחאה השנייה. באשר לשמונה ההמחאות הנוספות, הצדדים חלוקים, כפי שעוד יפורט.

5. העובדות כפי שפורטו עד עתה בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. מכאן ואילך, הצדדים חלוקים ביחס לכל העובדות.

6. על-פי טענת התובע וכמפורט בתצהירו, במהלך חודש אפריל 2010 הוא הגיע אל ביתה של הנתבעת וביקש ממנה להחזיר לו את שמונה ההמחאות הנוספות ובתמורה התחייב לשלם את שווין בכסף מזומן ובהסכמת הנתבעת, כך אמנם היה. כעבור שלוש שנים, כשבוע לפני הגשת התביעה (שהוגשה ביום 28.4.2013), הגיע התובע לניחום אבלים בכפר אבו-גוש וניצל זאת כדי ללכת לראות את החלקה שרכש. בהגיעו אל החלקה גילה, כך לטענתו, כי במקום מצויות אבנים לבנייה וכי החלה בניה חדשה במקום. לדברי התובע, אחד השכנים שהבחין בו אמר לו שהחלקה נמכרה לצד שלישי כלשהו. התובע ניסה לאתר את הנתבע ואת מספר הטלפון שלו, אך לא הצליח. לטענתו, "ברגע זה נפל האסימון כי הנתבעים עובדים עליי" (פסקה 23 בתצהיר התובע). במלים אחרות, לטענת התובע, הבין כי בפועל, החלקה שרכש אינה שלו, אלא ככל הנראה נמכרה לאחר או שאחר נוהג בה מנהג בעלים. מסיבה זו הגיש התובע את התביעה הנדונה, שבמסגרתה עתר לאכיפת ההסכם ולחלופין, לחיוב הנתבעים להחזיר לו את מלוא התמורה ששילם עבור החלקה. כפי שכבר נאמר לעיל, הסעד שהתבקש בפועל, היה החזר התמורה ולא אכיפת ההסכם.

7. על-פי טענת הנתבעים, בעת הסיכום הראשוני בעניין העסקה, התובע אמנם שילם מקדמה בסך של 35,000 ₪. אולם, כבר באותו מעמד הבהירו שני הנתבעים לתובע כי העסקה תהיה בתוקף רק אם שאר היורשים של המקרקעין שבהם מצויה החלקה יסכימו לעסקה. אם היורשים האחרים יתנגדו, כי אז תבוטל העסקה והחלקה לא תימכר לתובע. עוד טענו הנתבעים, כי הסכום הכולל ששילם התובע עבור החלקה, בכסף מזומן ובהמחאות, היה בשקלים בסכום השווה לסך של 80,000$.

כעבור זמן קצר, כחודש עד חודשיים מאז נחתם ההסכם ושולמה התמורה, הודיעו שאר היורשים לנתבעת כי הם מתנגדים בתוקף למכירת החלקה, כי המקרקעין במלואם עדיין בבעלות משותפת של כל היורשים וכי טרם נעשתה חלוקה לחלקות ולכן דרשו שהעסקה לא תצא לפועל. באותה עת, הנתבעת כבר פרעה חובות שונים באמצעות כספי התמורה שקיבלה מהתובע, אך נותרו ברשותה שמונה המחאות שקיבלה מהתובע, שמועד פירעונן טרם הגיע. הנתבעת מסרה את אותן המחאות לנתבע ובני משפחה נוספים שלה גייסו מגורמים שונים את הסכום ששילם התובע לנתבעת כדי להחזיר לו. בני דודים וקרובים של הנתבעים יזמו פגישה עם אביו של התובע, מוחמד אבו דהים (שכונה וכך אף יכונה להלן – אבו עאמר), במשרד הסעות שהפעיל באותה עת בג'אבל מוכבר. בפגישה זו, אישר אבו עאמר כי בנו שילם לנתבעים סכום השווה לסך של 80,000$ ומלוא סכום זה שולם לו בכסף מזומן בשקלים. באותו מעמד, גם הוחזרו לו שמונה ההמחאות שנותרו בידי הנתבעת. בני משפחת הנתבעים שנכחו באותה פגישה ביקשו מאבו עאמר שיחתום על מסמך המאשר את קבלת הכסף חזרה עבור בנו ואת ביטול העסקה, אך הוא סירב וטען כי "מילה שלו שווה אלף מסמכים וכי כל אחד מהנוכחים עד לביטול העסקה".

8. המחלוקת היא כאמור, עובדתית ועניינה בשאלה אם אמנם התקיימה פגישה שבמהלכה הוחזר לאבו עאמר, עבור בנו, סכום השווה ל-80,000$ וכן שמונה ההמחאות אשר לא נפרעו.

ב. ההליכים, העדים והראיות מטעם הצדדים

9. כתבי הטענות ונספחיהם – כתב התביעה הוגש ביום 28.4.2013 ואליו צורפו המסמכים הבאים: ההסכם (ללא המפה), ייפוי הכוח הבלתי חוזר ותצהיר התובע (בעניין התשלום במעמד חתימת ההסכם), שלושתם מיום 21.1.2010 וכן צורפו צילומי ההמחאות. כתב ההגנה הוגש ביום 22.5.2013 ואליו לא צורף דבר.

נקדים ונציין, שהמוצג היחיד שהוגש במהלך שמיעת העדים היה צילום של ההמחאה הראשונה, אשר אין מחלוקת שנפרעה (סומן – נ/1; עמ' 23) (יוער כי הוגש גם מסמך עם כתב-ידו של הנתבע, שנכתב במהלך הדיון (סומן נ/2; עמ' 4, שורות ועמ'8 שורה 30 עד עמ' 9 שורה 2)). פרט למסמכים האמורים, לא הוגש דבר.

10. התצהירים מטעם התובע – מטעם התובע הוגשו ביום 27.8.2014 תצהיר של התובע ושל אביו, אבו עאמר. לתצהיריהם לא צורף כל מסמך, אך התובע בתצהירו הפנה אל המסמכים שצורפו אל כתב התביעה.

תצהירו של התובע כלל את תמצית גרסתו וטענותיו, כפי שפורטו לעיל. בתצהירו של אביו, אבו עאמר, נטען כי ידע על העסקה, אך כלל לא היה מעורב בה, כי ידוע לו שבנו שילם לנתבעים את מלוא סכום התמורה, אך לא נאמר מה היה הסכום ששולם. כן נאמר בתצהיר, שבנו סיפר לו שהנתבעים רימו אותו וכן הם, או מי מטעמם, מעולם לא החזירו לו עבור בנו את הכסף ששילם להם. כן הדגיש, כי טענת הנתבעים בדבר ביטול העסקה והחזרת הכסף היא טענה שקרית.

11. התצהירים מטעם הנתבעים – מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של כל אחד מהנתבעים, שבו פורטו עיקרי גרסתם ועיקרי טענותיהם כמפורט לעיל. כן הוגשו ארבעה תצהירים של ארבעה בני משפחת הנתבעים, שעל-פי הנטען, נכחו בפגישה עם אבו עאמר והחזירו לו את הכסף. ארבעה בני משפחה אלו הם מוסא ברהום, יוסף מוסטפא ברהום, אסלאם ברהום ופריד ברהום. בתצהיריהם תיארו הם באופן דומה את אשר התרחש באותה פגישה שלטענתם, התקיימה אצל אבו עאמר ואשר במהלכה הוחזר לו כספו של התובע.

הנתבעים הגישו גם תצהיר של רואה חשבון, שהצהיר שהלווה לאסלאם ברהום סכום כלשהו בתחילת שנת 2010, אך מאחר שלא התייצב להעיד, נתעלם מתצהיר זה.

12. השבעת העדים – ישיבת ההוכחות שבמהלכה העידו כל המצהירים, התקיימה ביום 8.2.2015. בפתח הישיבה הערתי כי מדובר במצב שבו רק גרסה של אחד הצדדים יכולה להיות אמת וכי גרסאות שני הצדדים אינן יכולות להתיישב זו עם זו. בעקבות הערתי, הודיע בא-כוחם של הנתבעים, כי מאחר שזה המצב, הביא עמו לדיון את ספר הקוראן וכי הנתבעים והמצהירים מטעמם, שלטענתו, אומרים אמת, יישבעו על הקוראן לפני שיעידו. הוא ביקש שבית המשפט יפעיל את סמכותו בהתאם להוראת תקנה 162(ב) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בעניין אזהרת עדים והשבעתם, ויחייב גם את התובע ואת אביו להישבע כך בטרם יעידו. כפי שהסביר זאת, מאחר שכל בעלי הדין הם מוסלמים, לטענתו, יש חשיבות לשבועה זו ואף יש מקום למתן משקל ממשי לעצם הנכונות להישבע ולעדות הניתנת לאחריה.

לאחר שהתובע ואביו התייעצו ביניהם, הודיע בא-כוחם כי "להישבע על הקוראן זה לא משהו פשוט וקל, למרות זאת אנו מסכימים להישבע על הקוראן בתנאי שבמידה והתובע והעד יישבעו על הקוראן, העניין יסתיים בנקודה זו" (עמ' 1 בפרוטוקול). במילים אחרות, ביקש כי בית המשפט יכריע בתביעה מיד לאחר שבועת התובע ואביו, שכן בעצם השבועה יש משום ראיה לכך שטענותיהם הן אמת.

בעקבות דברים אלו הקשיתי, "איך זה יכול להסתיים בשבועה על הקוראן, אם יימצא מצב שבו כל הצדדים נשבעים על הקוראן". כן הובהר, כי בכל מקרה, מדובר בהסכמה שבין הצדדים (ולא בהחלטה של בית המשפט המחייבת את העדים להישבע). אף הערתי, כי אם כל המצהירים יישבעו כאמור, כי אז ממילא, "אנחנו נעמוד בדיוק באותו מצב שאנחנו נמצאים עכשיו".

לאחר דברים אלו, שאל בא-כוח התובע את התובע אם יסכים להישבע על הקוראן והתובע השיב כי "בא-כוח הנתבעים אינו מוסלמי ולכן אינו מבין את המשמעות של שבועה על הקוראן" (עמ' 2 שורות 2-1) (יוער, כי בא-כוח הנתבעים אישר שהוא דרוזי). לאחר התייעצות בין בא-כוח התובע לבין התובע הודיע בא-כוח התובע בתחילה, כי אין צורך שהתובע יישבע כאמור, מאחר שלא נטען שנכח בעת החזרת הכסף ולכן רק אביו יישבע. דין ודברים זה נמשך (מעבר למשתקף מהפרוטוקול) ורק לאחר התייעצות נוספת ולאחר הפסקה שביקש בא-כוח התובע כדי להתייעץ בעניין עם התובע ועם אביו, הודיע בא-כוח התובע כי התובע ואביו מסכימים להישבע. בהתאם להסכמה זו הודיע בא-כוח הנתבעים, שכל העדים יישבעו על הקוראן (ראו עמ' 2-1 בפרוטוקול).

כפי שצוין לאורך הפרוטוקול כולו, בהתאם להסכמה האמורה של הצדדים, לפני עדותו של כל אחד מהעדים הניח כל עד את ידו על ספר הקוראן, נשבע שכל האמור בתצהירו אמת וכי כל מה שיאמר בעדותו יהיה אמת.

13. אי צירוף המפה שצורפה להסכם – כאמור לעיל, התובע הגיש צילום של ההסכם, של ייפוי הכוח ושל התצהיר שעליו חתם במעמד החתימה על ההסכם. המפה שבה מסומנת החלקה שנמכרה בעסקה, לא צורפה וכך גם לא הוגשו המסמכים המקוריים. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, ביקש בא-כוח התובע להגיש באמצעותו את המפה, אך בא-כוחם של הנתבעים הנגד להגשתה מהטעם שלא צורפה קודם לכן ואף לא הוצגה לו קודם לישיבת ההוכחות. בעקבות התנגדות זו, הבהיר בא-כוח התובע, כי רק ביקש שהנתבע יאשר שחתימתו מופיעה על המפה והנתבע אמנם אישר זאת. כן אישר, כי המפה צורפה אל ההסכם המקורי. לאחר שהנתבע אישר זאת ולנוכח התנגדות בא-כוח הנתבעים להגשתה, הודיע בא-כוח התובע כי הוא מוותר על הגשת המפה (עמ' 25 שורה 18 עד עמ' 26 שורה 10).

במהלך הדיון עמד בא-כוח הנתבעים על כך שיוגש אל בית המשפט העותק המקורי של ההסכם. בא-כוח התובע הודיע כי אינו יודע היכן הוא מצוי, אך התובע התחייב לנסות לאתר אותו. לפיכך נקבע בהסכמת הצדדים כי ההסכם המקורי יוגש עד יום 19.2.2015. בסופו של דבר, ביום 23.2.2015 הגיש בא-כוחו של התובע את העותק המקורי של ההסכם ונספחיו, שאליהם צירף גם את המפה. לעניין זה יודגש, כי מאחר שהמפה לא הוגשה מלכתחילה ואף הייתה התנגדות להגשתה והתובע כאמור, ויתר על הגשתה, יש להתעלם ממנה והיא אינה מהווה ראייה.

14. תמליל של הקלטת אבו עאמר, אביו של התובע, בעת ההמתנה לדיון – העד הראשון מטעם הנתבעים היה מוסא ברהום. בחקירתו החוזרת, שאל אותו בא-כוח הנתבעים אם יש ברשותו משהו שיוכל להראות או להשמיע כדי להפריך את טענת התובע ואביו, אבו עאמר, כי לא התקיימה הפגישה שבמהלכה, לטענת הנתבעים, החזירו לתובע את הסכום ששילם. במענה לכך השיב מוסא ברהום, כי בעת שהמתינו מחוץ לאולם, הוא שוחח אם אבו עאמר, שלא הכחיש את קיומה של הפגישה, את העובדה שבני משפחת הנתבעים היו אצלו ושאף הוא היה אצלם. בתגובה לכך, התפרץ אבו עאמר וצעק "זה שקר". בהמשך הבהיר מוסא ברהום, כי אין מדובר בשקר וכי אף הקליט את השיחה עם אבו עאמר (עמ' 19 שורה 28 עד עמ' 20).

בתחילה הושמעו הדברים ומתורגמן בית המשפט תרגם חלקים מההקלטה. בהמשך ובתום הדיון נקבע, שהנתבעים יגישו תמליל של תרגום ההקלטה. התמליל המתורגם הוגש ביום 17.2.2015, ולאחר השגות שונות של התובע (ראו הודעת בא-כוח התובע מיום 1.3.2015), הודיע בא-כוח הנתבעים, ביום 3.3.2015, כי יוגש הוסכם בין הצדדים שיוגש תרגום מוסכם של התמליל. בסופו של דבר, ביום 31.3.2015 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם שני הצדדים, כי חרף מספר טעויות שנפלו בתמליל (שלא פורטו בהודעה), שני הצדדים מסכימים לתמליל המתורגם שהנתבעים כבר הגישו (להלן – תמליל הקלטת אבו עאמר או התמליל).

15. בהתאם להחלטה מיום 31.3.2015 סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. סיכום טענות התובע הוגש ביום 12.5.2015 וסיכום טענות הנתבעים הוגש ביום 21.6.2015.

ג. השאלה הטעונה הכרעה ועיקרי טענות הצדדים

16. כאמור לעיל, הצדדים אינם חלוקים על כך שנקשרה עסקה בין התובע לבין הנתבעים למכירת החלקה. אף אין מחלוקת על כך שהתובע שילם את התמורה, הגם שישנה מחלוקת בשאלה אם שילם את מלוא התמורה, כטענתו, או רק את רובה (סכום השווה ל-80,000$ מתוך התמורה המוסכמת בסך של 100,000$), כטענת הנתבעים. המחלוקת מתמקדת כאמור, בשאלה העובדתית, אם העסקה בוטלה כחודש עד חודשיים לאחר שנכרתה (בחודש ינואר 2010), ואם התקיימה הפגישה אצל אביו של התובע, שבה נכחו בני משפחת הנתבעים ואשר במהלכה החזירו את שמונה ההמחאות שלא נפרעו וכן החזירו סכום השווה ל-80,000$, לאחר שאבו עאמר אמר כי זה הסכום ששולם.

17. בסיכום טענותיו חזר התובע על גרסתו, טען כי יש להאמין לו ולאביו וטען כי גרסאות העדים מטעם הנתבעים היו מתואמות ולכן לטענתו, אין לקבלן. עוד טען כי אין להאמין לאסלאם ברהום, אשר לטענתו הורשע בעבר בעבירות מרמה. לעניין זה נאמר כבר עתה, כי לא ניתן לקבל טענה זו או לבסס עליה דבר, מכיוון שלא הובאה כל ראייה בעניין זה והתובע אף לא הפנה לראייה בעניין. התובע טען עוד, כי חלק מעדי הנתבעים הגיעו יחד אל עורך הדין לשם הכנת תצהיריהם ולטענתו, אף בכך יש כדי לחזק את העובדה שהעדים מטעם הנתבעים תיאמו את גרסאותיהם. אולם אף אם העדים הלכו יחד אל משרד בא-כוח הנתבעים, אין בכך כדי להוות ראיה לכך שדבריהם אינם אמת.

טענה נוספת של התובע היא, כי בין שתי המשפחות, משפחת התובע ומשפחת הנתבע מתנהל הליך משפטי נוסף ולכן לטענתו, "התגייסה" משפחת הנתבעים כדי לסייע להם. אכן, גם הנתבעים ביקשו לבסס מקצת מטענותיהם על על קיומו של הליך משפטי נוסף, אך במסגרת הדיון בתביעה הנדונה לא הוגש דבר הקשור באותה תביעה, לא ברור במה היא עוסקת ואף לא אחד מהצדדים הראה כיצד יש באותו הליך נוסף, ככל שמתנהל, כדי להשליך על תוצאת ההליך הנדון. טענה נוספת שטען התובע, שאין מנוס מדחייתה בשל היעדר כל ראיה לביסוסה, עניינה בכך שלטענתו, העד שהקליט את אביו, אבו עאמר, הוא זה שרכש את החלקה הנדונה. אותו עד לא נשאל על כך, טענה זו לא נתמכה בדבר ונטענה לראשונה בסיכומי התובע. עוד טען התובע, כי לא ניתן לבסס דבר על התמליל, מכיוון שלטענתו הפגישה שהוזכרה בתמליל היא "פגישה אחרת ולא רלוונטית". אולם אף טענה זו, בדומה לשאר טענות התובע, אינה מבוססת בדבר ונטענה ללא כל תמיכה, אף בנאמר בתמליל. לבסוף טען התובע, כי לתמליל אין כל "ערך" או "השפעה" על התביעה, אך גם עניין זה לא טרח להסביר ונראה כי בחר שלא להידרש אל תוכנו.

18. לעומת התובע, הנתבעים פירטו שורה ארוכה של טענות שלפיהן לטענתם, יש להעדיף את גרסת הנתבעים ולדחות את גרסת התובע. כן טענו לאי דיוקים רבים בגרסת התובע ואביו ולסתירות לכאורה, כאלה ואחרות. לאלו נידרש בהמשך הדברים.

ד. דיון והכרעה

19. טענת הנתבעים היא כאמור, טענת "פרעתי". הם מאשרים שנערכה עסקה וכך גם מאשרים את העובדה שהתובע אמנם שילם להם את התמורה, גם אם לטענתם שילם רק סכום השווה ל-80,000$ מתוך מלוא התמורה המוסכמת, בסך של 100,000$. עם זאת לטענתם וכאמור, העסקה בוטלה והם החזירו לתובע, באמצעות אביו, את מלוא הסכום ששילם ובכך פרעו את חובם שנוצר בעקבות ביטול העסקה.

לפיכך נטל השכנוע מוטל על הנתבעים להוכיח שאמנם החזירו לתובע את הסכום ששילם. רק אם המסקנה היא כי הנתבעים עמדו בנטל זה, כי אז עובר אל שכמי התובע הנטל המשני של הבאת הראיות לסתור את ראיות הנתבעים. אולם אם יימצא כי הנתבעים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם, די יהיה בכך כדי לדחות את טענתם ולקבל את התביעה (ראו בין השאר: ע"א 642/61 זאב טפר נ' שלמה מרלה, פ"ד טז 1000 (1962), הנמקות שלושת השופטים, כבוד השופטים י' זוסמן, ח' כהן ומ' מני; רע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן (2009), כבוד השופט ס' ג'ובראן (אין חלוקה לפסקאות). כן ראו הפסיקה הנזכרת שם בעניין זה).

בנסיבות המתוארות, יש להכריע במחלוקות העובדתיות, בעוד שכאמור, כל אחד מהצדדים טוען לעובדות אחרות הנתמכות רק בעדים מטעמו ובעוד שאין כל ראיה אובייקטיבית. שכן איש מהצדדים לא הציג מסמכים לתמיכה בגרסתו ובין העדים לא היה אף לא עד אובייקטיבי אחד, שאינו נמנה עם משפחת בעלי הדין ואינו בעל אינטרס בתוצאת ההליך.

למרות זאת, לאחר בחינת גרסאות הצדדים ולאחר ניתוח העובדות, המסקנה שאליה הגעתי היא, שעלה בידי הנתבעים להוכיח שאמנם התקיימה ישיבה שבמהלכה הוחזר הכסף לאבו עאמר, אביו של התובע. כך גם עולה מן העובדות, כי מתקבלת יותר על הדעת האפשרות שההסכם אמנם בוטל סמוך לאחר חתימתו וכי היה זה על דעת התובע, אשר במועד סמוך קיבל חזרה את סכום התמורה ששילם באמצעות אביו.

באשר לסכום ששילם התובע לנתבעים ולסכום שהוחזר לו באמצעות אביו, על-פי גרסת העדים מטעם הנתבעים הם לא ידעו בוודאות מה הסכום שעליהם להחזיר ולכן הגיעו אל הפגישה עם אביו של התובע עם סכום השווה ל-100,000$ במזומן. לטענתם, אביו של התובע, אבו עאמר, אמר להם שבנו, התובע, שילם רק 80,000$ ולכן מתוך מלוא הסכום שהביאו עמם שילמו רק סכום זה. לפיכך, אם מתקבלת גרסת הנתבעים בעניין העובדות ונדחית גרסת התובע, ממילא שיש לקבל גם את גרסתם בעניין הסכום שהיה עליהם להחזיר ושלטענתם, הוחזר כאמור.

נפנה עתה אפוא, אל הטעמים שלפיהם הגעתי לכלל מסקנה כי יש להעדיף את גרסת הנתבעים ולדחות את גרסת התובע.

20. ראשית, התנהלות התובע בכל הקשור בעסקה – התנהלות התובע בתקופה שמאז נחתם ההסכם מתיישבת עם האפשרות שהעסקה אכן בוטלה זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, כטענת הנתבעים ואינה מתיישבת עם טענת התובע, כי אמנם רכש את החלקה וכי ההסכם לא בוטל. כך עולה בעיקר מהטעמים הבאים: האחד, העסקה עצמה מעוררת תהיות רבות ולכן נראה שהתובע עצמו הבין שהתקשר בעסקה לא ברורה או לא ודאית, בלשון המעטה, ולכן הסכים לבטלה. כך עלה בין השאר, מעדות התובע, שכלל לא יכול היה לדעת באופן ודאי, שהחלקה הייתה רשומה על שם הנתבעת באופן שאפשר לה למכור את החלקה (ראו בין השאר, תשובות התובע לשאלות בית המשפט בעמ' 8 שורות 25-15 ובעמ' 9 שורה 31 עד עמ' 10 שורה 4). השני, אין מחלוקת על כך שדובר בחלקה מסוימת שעל-פי הנטען, סומנה במפה שצורפה להסכם, שהיא חלק מחלקת מקרקעין גדולה יותר בבעלות משותפת של מספר אנשים. למרות זאת, על-פי טענת התובע, במשך שלוש שנים כלל לא הלך אל החלקה, לא בדק שהיא אכן פנויה, לא בדק שאיש לא תפס אותה, לא גידר אותה, לא סימן אותה בשטח ולא הבטיח שאמנם יוכל לקבלה בהתאם להסכם, בעודה פנויה מאדם וחפץ (עמ' 8 שורות 3-2). השלישי, התובע טען כאמור, כי כשהגיע אל החלקה כשלוש שנים לאחר חתימת ההסכם, נוכח לראות שהחלה בניה בחלקה. במסגרת תביעתו עתר לסעד של אכיפה, שמשמעותו כי לכאורה, הוא עדיין מעוניין בחלקה. למרות זאת, גילה חוסר עניין מובהק בנעשה בחלקה. התובע נשאל אם מאז שביקר בחלקה בשנת 2013, ביקר שם פעם נוספת והשיב בשלילה. כך גם לא ידע מה יש היום בחלקה (עמ' 7 שורות 25-22). התנהגות זו אינה תואמת התנהגות של בעל מקרקעין או של מי שטוען לבעלות על מקרקעין. התנהגות זו מתאימה דווקא למי שביטל את העסקה ולכן החלקה והנעשה בה, כבר אינם מעניינים אותו. הרביעי, התובע טען, כי רק לאחר שרכש את החלקה הזמין מודד שיכין מיפוי של הקרקע. למרות זאת, לא ידע מי המודד (לטענתו, הנתבע הזמין אותו), לא ידע מה הוא עשה, לא זכר כמה שילם לו, לא צירף קבלה על תשלום שכר המודד ואף לא צירף את מפת המדידה שלטענתו, אותו מודד ערך (עמ' 8 שורות 11-3). חזקה על התובע כי אילו אמנם היה מזמין מודד ומשלם לו, היה מציג ראיות בעניין ולא היה מונע מבית המשפט ראיות שהיו יכולות לסייע לו. החמישי, על-פי סעיף 9 בהסכם, "כל המסים החלים על הקרקע, לרבות מס מכירה, מס שבח, מס רכישה יחולו על הקונה". הגם שהתובע הוא הקונה, במשך שלוש שנים מאז העסקה לא עשה דבר ולא הראה כי פעל לשלם את המסים או את חלקם ואף אישר שלא עשה דבר בעניין (עמ' 10 שורה 30). אי תשלום המסים כאמור, מחזק אפוא, את המסקנה שההסכם בוטל ולכן לא שולמו מסים. השישי, על-פי סעיף 12 בהסכם, לאחר התשלום השלישי בהתאם לסעיף 7 בהסכם, היה התובע זכאי לכך שחלקו בחלקה יירשם על שמו בלשכת רישום המקרקעין. למרות זאת, התובע אישר שלא רשם את החלקה על שמו ולא עשה דבר בעניין (עמ' 10 שורה 31 עד עמ' 11 שורה 2). חזקה על התובע, כי אילו העסקה לא הייתה מתבטלת, היה דואג לכך שלפחות תירשם על שמו הערת אזהרה. אי רישום הערה או כל דבר אחר, מחזק אף הוא את העובדה שהעסקה בוטלה.

21. שנית, התנהלות התובע בכל הקשור בתשלומים והיעדר ראיות בעניין – כפי שכבר נאמר, התובע לא הציג כל מסמך בקשר לתשלומים ששילם ואף לא הראה מה היה מקור התשלום. אמנם לא הייתה מחלוקת על עצם התשלום, אך הרושם הוא, כי מאחר שהתשלום אמנם הוחזר, כטענת הנתבעים, לא היו עוד בידי התובע ראיות בכל הקשור בתשלומים ששילם. בכל הקשור בטענת התובע כי ההמחאות הומרו בכסף מזומן, דווקא טען התובע כי ברשותו תדפיס בנק, של בנק הדואר, על המרת ההמחאות במזומן. לטענתו, אף מסר אותו לבא-כוחו (עמ' 11 שורות 32-27), אך דומה כי אין לתובע מסמך כזה. שכן חזקה עליו כי אילו היה ברשותו, לא היה נמנע מהגשתו. ככלל ובמיוחד בנסיבות כמו המקרה הנדון של חוסר בראיות ממשיות, אי הגשת התדפיס פועל לחובת התובע ומחזק את המסקנה שאין מסמך שכזה. בנוסף לכך, התובע טען כי לאחר שהמיר את שמונה ההמחאות הנותרות בכסף מזומן, זרק אותן מאחר שכבר לא היו רלוונטיות (עמ' 7 שורות 8-3). התנהלות זו, של זריקת הראיות הכמעט יחידות שהיו לתובע, אף היא מחזקת את העובדה שהעסקה בוטלה והכסף הוחזר אל התובע, ולכן ההמחאות שהוחזרו הפכו ללא רלוונטיות.

22. שלישית, הוכחת קיומה של הישיבה שהתובע נמנע מלאשר שהתקיימה – בכל הקשור לשאלת קיומה של הפגישה או הישיבה (כפי שכינו זאת חלק מהעדים), שבמהלכה על-פי טענת הנתבעים הוחזר לתובע כספו, התובע בעדותו התאמץ מאד להימנע מלאשר שהתקיימה. התובע אף הכחיש את קיום הישיבה מבלי שנשאל על כך. כך שהאופן שבו השיב בעניין זה שידר חוסר אמינות מובהק. נבהיר את הדברים: תחילה שאל בא-כוח הנתבעים את התובע, אם הוא יכול לומר בוודאות שהסכום של 100,000$ או של 80,000$ לא הוחזר אליו או אל אביו. התובע, שכלל לא נשאל לגבי הפגישה השיב "לא הוחזר הכסף וגם לא נכחתי" (עמ' 4 שורות 19-17). עצם מאמצו של התובע להכחיש את קיום הפגישה, אף מבלי שנשאל על כך, נראה היה תמוה. שאלתי אותו (שאלות בית המשפט), איפה לא נכח, והוא השיב "גם אם היה דבר כזה אני לא נכחתי אז אני לא יכול לדעת איפה זה היה" (שם, שורות 23-21). בשל תשובה זו, שאל בא-כוח הנתבעים את התובע, אם אי הידיעה שלו נובע מכך שלא נכח בפגישה או שנכח אך אינו יודע. התובע נמנע מלהשיב על עניין הפגישה ורק אמר כי "השאלה לא רלוונטית כי הכסף לא הוחזר" (שם, שורות 27-26). בשל תשובותיו, נשאל התובע שוב ושוב לגבי קיומה של הפגישה, והתחמק מלהשיב לכך, בכך שענה רק כי הכסף לא הוחזר (שם, שורה 29 עד עמ' 5 שורה 3). התובע עמד על תשובתו כי הכסף לא הוחזר אליו ולטענתו, גם לא הוחזר אליו באמצעות אביו, מכיוון שאילו הוחזר לאביו, היה יודע על כך. התובע אף טען, כי אילו היה הכסף מוחזר, היה נערך מסמך על כך. אולם התובע, שכאמור, עמד על גרסתו, נמנע מלהתייחס אל קיומה של הפגישה והתחמק ממתן תשובה ישירה בעניין. התחמקותו זו של התובע חיזקה אפוא, את המסקנה כי אמנם התקיימה ישיבה כנטען.

23. רביעית, סתירת גרסת אביו של התובע, אבו עאמר, מחזקת את גרסת הנתבעים – גרסת אביו של התובע רצופה בסתירות ותמיהות ונראה כי אף עומדת בניגוד לדבריו בתמליל. כל אלו, מחזקים את המסקנה כי אין ממש בגרסת התובע, שביקש להסתייע בעדותו של אביו. אלו הם עיקרי הנימוקים המובילים אל מסקנה זו: האחד, אבו עאמר, אביו של התובע, טען שידע על העסקה בין בנו, התובע, לבין הנתבעים ולטענתו, הוא זה שנתן לתובע את הכסף לצורך העסקה. אולם התובע, שנשאל בעניין פרטי העסקה, בעניין סכום הכסף שנתן לבנו, הסכום ששולם או כל פרט אחר, טען כי אינו יודע דבר וכי אינו זוכר (מכיוון שהוא נוטל "אומגה 3"). חרף מאמצים לחלץ ממנו את הסכום שנתן לבנו, טען כי אינו יודע מה היה הסכום, אף לא בקירוב. תשובותיו בכל הקשור בעניין זה, היו בעיקר, מביכות (עמ' 13 עד עמ' 14 שורה 4). האופן שבו השיב, התחמקותו ממתן תשובות ענייניות בעניין זה וגם בהמשך עדותו, הטילו צל כבד על מידת אמינותו של עד זה כבר בפתח עדותו. כאמור, הדברים נמשכו לאורך כל עדותו. השני, ברגע שנודע לאבו עאמר שהוקלט, הוא צעק "זה שקר" (עמ' 19 שורה 30 עד עמ' 20 שורה 1). כבר מתגובתו זו ומאופן התנהלותו באולם, עת נודע לו שהוקלט, ניתן היה להתרשם כי מדובר באדם שנתפס בקלקלתו, בכך שנתפס בכך שבשיחה מחוץ לאולם בית המשפט אמר דברים השונים מדבריו בעדותו. השלישי, מתמליל השיחה שבמהלכה הוקלט אביו של התובע, אבו עאמר, קשה ללמוד על שיחה רצופה שהתנהלה מחוץ לאולם בינו לבין מוסא ברהום (שהקליט). אולם גם ממה שנאמר מחוץ לאולם והוקלט, ניתן ללמוד כי בניגוד לדברים שאמר אבו עאמר בעדותו, בשיחה שהוקלטה מחוץ לאולם, הוא ידע פרטים רבים בעניין העסקה ואף אישר שהתקיימה הפגישה, שאותה הוא ובנו התובע ניסו להכחיש. כך עולה אפוא, מהתמליל: מהשיחה שתומללה עלה שאבו עאמר ידע פרטים רבים על העסקה ועל המעורבים בה. הוא ידע שאסלאם ברהום היה הרוח החיה מאחורי ביטול העסקה והחזר התשלום, כפי שאף עלה מעדויות העדים מטעם הנתבעים (עמ' 2-1 בתמליל); אבו עאמר אישר שנתנו לו את הכסף, אך נראה מדבריו, כי המחלוקת היא על 20,000$ (נראה שהכוונה, להפרש בין הסכום שהנתבעים טוענים שהתובע שילם לבין הסכום שהתובע טוען ששילם) (שם, עמ' 4-3); אבו עאמר אומר בשיחה שתומללה באופן מפורש, שבנו עאמר, הוא שקרן "הבן שלי שקרן" (שם, עמ' 6 שורה 20 וכן ראו שורות 16 ואילך); בעדותו בבית המשפט וכאמור לעיל, טען אבו עאמר כי אינו זוכר כמה כסף נתן לבנו עבור העסקה, אך בשיחה מחוץ לאולם זכר היטב שבנו לקח ממנו לצורך העסקה 400,000$ (שם, עמ' 7 שורה 6). העובדה שמדובר בעסקה הנדונה אף מתחזקת מהמשך הדברים שתומללו (ראו שם, עמ' 10-9).

התובע בחר שלא לנסות להסביר את הדברים שנאמרו בתמליל ואף לא הראה על שום מה לטענתו, הם אינם רלוונטיים לעסקה הנדונה או לתביעה הנדונה. לפיכך, בהיעדר הסבר אחר לדברי אבו עאמר בהקלטה שתומללה, נראה כי יש לקבל את הסברי הנתבעים, כי כאמור, בעדותו סתר אבו עאמר דברים שאמר מחוץ לאולם, כך שדי בכך כדי לקבוע שעדותו לא הייתה אמינה. בנוסף לכך, נראה כי מחוץ לאולם, הוא אישר פרטים מהותיים בקשר לעסקה שאותם הכחיש באולם. לכן גם אם לא הודה בגרסת הנתבעים באופן מפורש, די בכך כדי שלא לקבל את גרסתו בעדותו ולהעדיף את גרסת הנתבעים.

24. חמישית, מתן העדות בשבועה – כפי שפורט לעיל וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון (עמ' 2-1), הנתבעים ביקשו שכל העדים יעידו בשבועה וכי שבועתם תהיה שבועה על הקוראן. בעוד הנתבעים הודיעו כי הם מוכנים להעיד בשבועה, מצד התובע ואביו היה היסוס ממושך, התלבטות והתייעצויות בשאלה, אם יסכימו להישבע קודם לעדותם, כמפורט לעיל. בסופו של דבר וכמתואר, הודיעו באי-כוח הצדדים על הסכמת בעלי דין והעדים מטעמם להעיד בשבועה. בנסיבות המקרה הנדון, שבהן עובדה זו מצטרפת על כל האמור לעיל, נראה כי יש לתת משקל להססנות מצד התובע ואביו, אם להסכים להעיד בשבועה. מדברי התובע ומדברי אביו, אבו עאמר, וכך גם מדברי בא-כוח התובע, עלה כי הם מייחסים משמעות רבה לנושא השבועה על הקוראן. בנסיבות אלו, ההססנות מצד התובע ואביו, אם להסכים לשבועה זו, כפי שביקשו הנתבעים, מחזקת את העובדה שהם היו ערים לכך כי לא מן הנמנע שגרסתם ועדויותיהם, או חלק מעדויותיהם, עשוי שלא להיות אמת. הגם שאין בעובדה זו כדי להוות ראייה העומדת בפני עצמה, נראה שיש בה כדי לחזק את שאר הראיות ואת שאר הנימוקים שעליהם עמדנו, שלפיהם יש להעדיף את גרסת הנתבעים.

25. מכל הטעמים שעליהם עמדנו עולה אפוא, כי הנתבעים הוכיחו את גרסתם, שלפיה העסקה וההסכם בוטלו וכי לתובע הוחזרה התמורה ששילם. התובע לעומת זאת, לא הצליח לסתור זאת ואף לא עלה בידיו להוכיח את טענותיו, כי סכום התמורה ששילם לא הוחזר אליו.

לפיכך, התביעה נדחית.

התובע יישא בשכר-טרחת בא-כוח הנתבעים ובהוצאות המשפט שהוציאו בסך של 12,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, א' אלול תשע"ה, 16 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.