1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם, לטענת התובעת, בגין התרשלותה של הנתבעת, אשר סיפקה שירותי מוקד אבטחה.
2. על עובדות היסוד של המקרה אין מחלוקת בין הצדדים, ואלה הן:
   1. בין התובעת ובין הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") נכרת ביום 25.5.2010 הסכם, לפיו התקינה הנתבעת מערכת מיגון בעסקה של התובעת, המפעילה מרכול במרכז תל-אביב (בדרך השלום בעיר), וכן סיפקה שירותי מוקד, באמצעות חברת "מוקד 99" (להלן: "ההסכם", ראו נספחים 2 ו-4 לכתב התביעה).
   2. במסגרת ההסכם, התחייבה הנתבעת להתריע לפני התובעת ומנהליה במקרה של הפסקת אספקת החשמל למרכול (נספח 4 לכתב התביעה).
   3. ביום 3.8.2012, יום ו' בשעות אחר הצהריים, חתכה הנתבעת 1, אשר נגדה ניתן פסק דין בהעדר הגנה עוד ביום 28.11.2013 (כב' השופט ירון גת), את אחד מכבלי החשמל המנתקים את המרכול שמפעילה הנתבעת לרשת החשמל. בעקבות פעולת חבלה מכוונת זו, נוצר קצר חשמלי אשר הביא לניתוק המרכול כולו מרשת החשמל.
   4. מנהל התובעת הגיע למרכול רק בבוקרו של יום ראשון, כ-36 שעות לאחר אירוע החבלה שתואר.
3. כאמור, הנתבעת 1 לא התגוננה כלל בהליך, וניתן נגדה פסק דין ביום 28.11.2013. ההליך שהתנהל לפניי עסק בשאלת אחריותה של הנתבעת לנזקיה הנטענים של התובעת.
4. התובעת טוענת, כי הנתבעת הפרה את חובתה להתריע על אובדן זרם החשמל למרכול, וטוענת כי בעקבות הפרה זו של החובה, נגרמו לה נזקים בסך 65,067 ₪. נזקים אלה לא פורטו כנדרש בכתב התביעה, ומכתב התביעה לא ניתן היה להבין האם הם מתייחסים לשוויים של המוצרים הדורשים קירור, ואשר ניזוקו, האם הם מתייחסים לאובדן הרווחים מיום העבודה הראשון שלאחר האירוע, שירד לטימיון, לטענת התובעת. גם אם נניח שהטענה היא לחלוקה של הנזק בין הנזק הפיזי למלאי, לבין אובדן המכירות ועלויות התפעול בגין אותו היום, ראוי היה להפריד בכתב התביעה (שהוא גם תצהיר העדות הראשית בענייננו) בין שני רכיבים אלה, ולפרטם כדבעי.
5. הנתבעת מעלה שלוש טענות עיקריות, כל אחת מהן – להיבט אחר של טענות התובעת:
   1. ראשית, טוענת הנתבעת, כי יצאה ידי חובתה להתריע על הפסקת זרם החשמל למרכול במשלוח מסרון (SMS), כעולה מדוח הפעולה נספח 3 לכתב ההגנה.
   2. שנית, טוענת הנתבעת, כי לא הוכח הנזק הנטען, והכחישה את תוקפו של "דוח מכירות לפי כסף" שצורף לכתב התביעה כנספח 7.
   3. שלישית, הנתבעת טוענת, כי בסעיף טו.4 להסכם ההתקשרות (נספח 2 לכתב ההגנה), מוגבלת אחריותה של הנתבעת כלפי התובעת ל-60 פעמים דמי המנוי החודשי, קרי – 8,700 ₪, הא ותו לא.
6. לאחר שעיינתי בחומר הראיות בהליך, אני סבור כי אין מנוס מדחיית התביעה כולה, מכל אחד מהטעמים שהעלתה הנתבעת בנפרד, ובוודאי שמהצטברות כולם.
7. כבר בפתח הדברים, ואולי בהיפוך של סדר ההנמקה המקובל אבהיר, כי התובעת לא הוכיחה כלל את נזקה, ולמעשה – מקריאת כתב התביעה לא ברור כלל איך הגיעה לסכום שאותו היא תובעת. ככל שמדובר בנזק למלאי שהיה בחנות – התובעת לא צירפה כל ראיה קבילה לעניין היקף המלאי שהיה בחנות במועד האירוע, היקף המלאי שנפגע או נפגם, ושהשמדתו נדרשה לאחר מכן – ולמעשה פרט לעדותו של מנהל התובעת, לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי להצביע על היקף הנזק.
8. לעניין זה, מנהל התובעת העיד בעדותו כי:

"המוצרים היותר יקרים, בשר, גלידות, דברים אחרים, הם כן בקירור."

טענה זו, שלא הובאה לה כל אסמכתא של ממש, ובוודאי שלא כומתה כנדרש וגובתה בראיות, היא הראיה הטובה ביותר שהביאה התובעת לשם הוכחת נזקה. לכן, ובהעדר ראיות – שחייבות היו להיות ברשות התובעת, ולו מטעמים של ניהול חשבונאי תקין – לא ניתן לקבוע מה היה היקף המלאי, כמה מתוכו ניזוק, וכמה מתוכו הושמד.

לאור טענת ב"כ התובעת בסיכומיו, שלפיה "הנזק אשר נגרם לתובעת, הינו כלל המוצרים אשר דרוש להם קירור" (עמ' 11 ש' 27 לפרוטוקול), והטענה שהועלתה אף היא בסיכומים, כאילו "עדות מנהל התובעת הייתה ברורה, ועדותו על פי כתב התביעה, לא נסתרה בדבר היקף הנזקים שארעו בפועל" (עמ' 12 ש' 21 – 22) אינה יכולה לעמוד: בעדותו של מנהל התובעת לא הובא ולו תחשיב כללי וחלקי בדבר ערך המלאי, וממילא – ערך המלאי אינו מסוג הנזקים שניתן להסתפק לגביהם בעדותו של צד מעוניין – שכן אין ספק שברשות התובעת יש (ועל כל פנים – צריך להיות) תיעוד מדויק של היקף המלאי, ושל השמדת מלאי חסר, כאמור – ולו לשם התחשבנות עם רשויות המס.

על כן אני קובע, שהתובעת לא הוכיחה כלל את נזקה הנטען. די היה בכך על מנת להביא לדחיית התביעה, משלא הוכח הנזק.

1. עוד אוסיף, כי יש קושי לקבל כתב תביעה אשר נוקב נזק כללי, מבלי לפרטו, ומבלי לפרט בגין אילו נזקים בדיוק הוא נועד לפצות, כאשר הפירוט וההבהרה מגיעים רק במועד ההוכחות. נתבע אינו צריך להתגונן "לכל רוחב החזית", מבלי שיידע מה בדיוק הנזק, כיצד נגרם ומה היקפו, והוא זכאי לדעת מהן הטענות המועלות נגדו – גם במישור הנזק, ולא רק במישור ההתרשלות הנטענת.
2. אף שלא הובאו ראיות לעניין פרק הזמן שבו ניתן לשוב ולהשתמש במוצרים ששהו ללא קירור, ידיעה שיפוטית היא, שמוצרים הטעונים קירור (דוגמת גלידות, בשר קפוא או מוצרי חלב) אינם נתונים לשימוש לאחר שחלף פרק זמן מסוים שבו שהו מחוץ למקרר, או ללא קירור.

הנטל להוכיח מהו פרק הזמן הזה מוטל – לטעמי – על כתפי התובעת, אשר ביקשה להוכיח כי אילו היה מנהלה מקבל הודעה במועד, היה בידה למנוע את הנזק למוצרים, אולם ראיות כאמור לא הובאו, ועל כן יש לקבוע, כי התובעת לא הוכיחה את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת – אי יצירת קשר להודעה על הפסקת זרם החשמל – ובין הנזק הנטען (שלא הוכח, כאמור) – קרי, הצורך הנטען להשמיד את המוצרים שבקירור.

1. אתייחס, למעלה מן הצורך, מאחר שהוברר בסיכומי התובעת שאין היא תובעת סעד בגין ראש נזק זה, שגם בעניין הנזקים שנגרמו, לכאורה, מאי-הפעלת המרכול ביום העסקים הראשון שלאחר האירוע (יום א' בשבוע), לא היה בידי לקבל את התביעה. ראשית, לא הובאו ראיות קבילות ביחס לנזק הנטען, מקום שאפילו "דוח המכירות היומי לפי כסף" (נספח 7 לכתב התביעה) לא הוגש כנדרש, לא אומת בידי רואה חשבון, ולמעשה אין בו יותר מתחשיב עצמאי של מנהל התובעת, אשר ערכו הראייתי לטעמי מועט ביותר. על כן, לא ניתן להבהיר מהו, בדיוק, היקף המכירות שהוחמץ בגין הצורך לנקות את המרכול ולהחזירו לפעילות סדירה.

עוד יש לציין, כי בכל מקרה, הסבירות שניתן היה להכין את המרכול לפעילות סדירה ביום א' בשבוע גם אילו התייצב מנהל התובעת במקום לאחר קבלת ההתראה – אינה גבוהה. ראשית, מאחר שהאירוע כולו התרחש במהלך סוף השבוע, הרי ממילא לא ניתן היה להזמין סחורה חדשה, חלף הסחורה שהושמדה, כנטען, לפני יום ראשון.

משלא הוכח, כאמור, שאילו קיבל מנהל התובעת הודעה במועד ניתן היה "להציל" את המלאי – או חלק ממנו – די בכך כדי לדחות את הטענה לנזק בגין "נזקי יום א'".

1. מכאן אל הנקודה האחרונה – שהיא בבחינת "למעלה מן הצורך" לחלוטין – הטענה העובדתית בדבר העדר הודעה על הפסקת זרם החשמל למרכול. הנתבעת טענה, כי יצאה ידי חובתה במשלוח מסרון (SMS), והציגה ראיה לכאורה לעניין זה – דוח פעולה המעיד על משלוח המסרון.

בעניין זה מתעוררות שתי שאלות: האחת היא האם די במשלוח מסרון על מנת לקבוע שהנתבעת עמדה בחובתה להתקשר לתובעת במקרה של הפסקת זרם החשמל, האחרת היא האם יש לחייב את הנתבעת להוכיח כי התובעת או מי מטעמה קיבלו בפועל את המסרון.

1. התשובה לשאלה הראשונה, לטעמי, היא בחיוב. העד מטעם הנתבעת, מר יהודה חזן, העיד, כי הנוהל אצל הנתבעת הוא שמסרון נשלח רק לאחר שלא הצליח מוקד הנתבעת ליצור קשר טלפוני עם מי מאנשי הקשר שמסר המנוי. אף שלא הוצג רישום יומן המלמד על ניסיון כאמור, אני מקבל את גרסתו זו של חזן, שהעיד על הנוהג המקובל אצל הנתבעת.

אולם בכל מקרה, אני סבור כי בעידן המתוקשב שבו אנו נמצאים, אין הבדל מהותי בין משלוח מסרון ובין קיומה של שיחת טלפון, ובמובנים מסוימים – אפשר שלמשלוח מסרון יש אפילו יתרון, באשר הוא מאפשר להעביר הודעה ברורה וחד-משמעית לנמען.

1. התשובה לשאלה השנייה היא שלילית. אני סבור כי משהוכח עצם משלוח המסרון ממערכות הנתבעת, עובר הנטל לתובעת להוכיח שהמסרון לא התקבל – ואין קושי אמיתי להוכיח עובדה זו, למשל באמצעות הצגת תדפיס הודעות שהתקבלו ממערכת ספק שירותי הטלפון הסלולרי.
2. על כן גם במחלוקת העובדתית בדבר עצם משלוח המסרון – אני מעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת, וקובע כי התובעת יצאה ידי חובתה והודיעה לתובעת, באמצעות מסרון לאיש הקשר מטעמה, על הפסקת זרם החשמל.
3. בנסיבות אלה, אינני רואה צורך של ממש לדון בתוקפה של תניית הגבלת האחריות, אולם אעיר, אף זאת – בבחינת למעלה מן הצורך – שלא מצאתי ממש בטענות התובעת לעניין זה. חזקה על עסק המתקשר עם חברה לשירותי אבטחה, כי נציגיו קוראים היטב את הסכם ההתקשרות, שבו נקבעים "גבולות הגזרה" של ההגנה על בית העסק, לרבות הגבלת האחריות. אין זה ראוי, ואף אין זה סביר, להתכחש כעת, לאחר קרות הנזק, להסכמה חוזית מוקדמת ומפורשת בדבר הגבלת אחריות המוקד.
4. מצאתי גם טעם בטענות הנתבעת, כי לא הציעה שירות לביטוח העסק, אלא רק שירותי מוקד: המבקש להיפרע את נזקו באופן כללי, יתכבד ויפנה לחברת הביטוח שביטחה (אם ביטחה) את בית העסק. חברת האבטחה חבה באחריות רק למחדליה שלה – ככל שהיו כאלה, וכאמור – לא מצאתי שיש להטיל עליה אחריות.
5. הפועל היוצא הוא, שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחית במלואה. התובעת תישא בשכ"ט ב"כ הנתבעת 2 בסך 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ה, 10 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.