1. תובענה ע"ס 20,000 ₪, בגין טענת התובעת לליקוי בעבודת נגרות אשר בוצעה על ידי הנתבע.
2. לטענת התובעת, בשנת 2012 הזמינה מהנתבע עבודת נגרות, כאשר לטענתה, הנתבע לא ביצע את אשר נתבקש לבצע בסופו של דבר, אלא ביצע את העבודות בהתאם לרצונו ולא בהתאם למוזמן, ובהתאם, לדבריה, פנה הנתבע להליכי הוצאה לפועל, לביצוע שטרות אשר נמסרו לו בעקבות העבודה אשר בוצעה, ולאחר ששילמה את מלוא הסכום, דורשת היא כי ישולם לה סך 20,000 ₪ בחזרה, על מנת שתיקח בעל מקצוע אחר להשלמת העבודה.
3. במסגרת הדיון אשר נערך בפני ביום 10.10.2013, הוסיפה ופירטה התובעת את שלל טענותיה: לדבריה, בעלה העביר לארץ מכולה ובה פרטי ריהוט, אשר הנתבע התבקש לצבוע, וכן היה עליו להוסיף דלתות זכוכית והחלפת מגירות. התובעת אישרה שבמסגרת ההתקשרות שבין הצדדים בוצעו שלושה תשלומים, בסכום כולל של 13,000 ₪.
4. הנתבע טען להיעדר יריבות בין הצדדים, טען להשתק עילה לאור הסכמה הקיימת בין הצדדים, וכן טען להיעדר ליקוי בעבודתו וכן טען כי בני משפחתה של התובעת היו כה מרוצים מהעבודה לגביה נטען לליקוי, שהזמינו אצלו עבודות נוספות לאחר השלמת עבודה זאת.
5. לאחר בחינת טענות הצדדים ופרוטוקול הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התובענה להידחות, ואבהיר טעמי:
6. היעדר יריבות: כעולה מהמסמכים אשר צורפו לכתבי הטענות של שני הצדדים, ההמחאות אשר נמסרו תמורת העבודה היו של הגב' סגל מאלי, ולא של התובעת. חשבוניות המס אשר הונפקו למי שהזמין (וכך טען הנתבע) היו עבור סגל מאלי וסגל דניאל, וכך גם הקבלות בגין התשלומים. הודעות דוא"ל המאשרות את מידות ההזמנה וההזמנות החתומות, היו ערוכות בידי סגל דניאל. לפיכך, התובעת לא הזמינה את עבודתו הנגרות, לא אישרה את ההזמנה, ואף לא שילמה בעבורה.
7. לפיכך, אין יריבות משפטית בין התובעת לנתבע, אשר למעשה לא העניק כל שירות לתובעת ולא גבה ממנה כל תשלום, ולפיכך דינה של התובענה להידחות, ולו בעילה זאת בלבד.
8. השתק עילה: גם אם הייתי מגיע למסקנה כי ישנה יריבות בין התובעת לנתבע (מכח היותה בת זוגו של מזמין העבודה), עדיין סבורני שהסכם הפשרה אשר נכרת בין מזמינת העבודה (סגל מאלי) לתובע, כאשר התובעת שימשה כצד ג' לאותו הסכם, ממצה את הזכות לנקוט בהליך משפטי נשוא הזמנת העבודה שבבסיס המחלוקת.
9. ביום 15.11.2012 נכרת הסכם פשרה, במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 1309778124, וסעיף 1 להסכם הפשרה מציין מפורשות: "לחסול מלא וסופי ומוחלט של כל הטענות והתביעות של הזוכה כנגד החייבת ו/או צד ג' ולהיפך...". משמע, אותו הסכם פשרה יצר השתק עילה בכל הנוגע לטענות הנוגעות לעסקה, ואיני סבור כי הנתבעת רשאית או זכאית לנקוט בהליך משפטי לאחר שקיבלה הקלה מסוימת בתשלום, אשר ניתנה לה בכפוף לוויתור על טענותיה.
10. התובעת ציינה כי מיהרה לחתום על ההסכם, והבהירה שבכוונתה להגיש תביעה; ואולם לגישתי, משחתמה על הוויתור הגורף מאוד, לא נותרה לתובעת כל עילת תביעה הכשירה להיתבע בהקשר זה. אדרבא, העובדה שהתובעת צורפה כצד ג' להסכם, מעיד על ההיפך המוחלט; אין ולא היה כל צורך להוסיפה להסכם הפשרה, למעט הקניית אותו השתק עילה, וצירופה כצד ג' מעיד על הכוונה דווקא למנוע העלאת טענות מאוחרת לאחר הגעה להסכם הפשרה.
11. הטענה המועלית בהקשר זה, הינה כי התובעת לא טרחה לקרוא את אשר חתמו עליו, אלא נטלה מסמך לידיה, מבלי לשאול שאלות, מבלי להעלות ספק, וכעת סבורה היא שהוויתור הנכלל בו אינו מחייב אותה.
12. עניין דומה נדון ע"י ביהמ"ש העליון בע"א 779/87 נח בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד (3) 304, ושם נפסק (בעמ' 310): "לכאורה, טענתן של מערערות אלו מופנית כנגד עצם יצירת ההתחייבות. הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת –".. למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של הסמך שעליו הוא חותם."
13. היעדר הוכחת התביעה: גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה אין בשאלת היריבות כדי להצדיק דחיית התובענה, וכי אין בהשתק הפלוגתא למנוע ניהול ההליך, הרי שאף לגופה, התובענה לא הוכחה, ואף נתגלו בה בקיעים רבים וסתירות מהותיות.
14. ראשית ייאמר, שהתובעת לא הביאה בדל ראיה לנטען על ידה. לא תמונה, לא פירוט, לא הוכחה. המוציא מחברו, עליו הראיה, והתובעת לא סיפקה כל ראייה מטעמה, למעט קבלות והסכם הפשרה שבין הצדדים. דווקא הנתבע הביא ראיות התומכות בביצוע ההזמנות, באופן מקיף הרבה יותר מהתובעת. משלא הובאה ראיה לפער שבין ההזמנה לבין המבוצע, ולמעשה לא הובאה כל ראיה לגבי מה שבוצע בפועל, לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה.
15. שנית ייאמר, כי בכל הנוגע לסכום הנתבע, נתגלו אצל התובעת סתירות רבות. בכתב התביעה ביקשה התובעת את כספה בחזרה, בסך של 20,000 ₪; במסגרת הדיון שבפני טענה התובעת כי שילמה סך של 16,000 ₪; כאשר התובעת נתבקשה לפרט את התשלומים אשר בוצעו, ציינה כי בוצעו שלושה תשלומים שהם מקדמה ע"ס 2,500 ₪ ושני תשלומים נוספים ע"ס 8,900 ₪ ו- 1,600 ₪, שהם 13,000 ₪ ולא יותר מכך; נדמה כי התובעת מערבת בין הדברים, ואולם ריבוי הסתירות מלמד על כי התובעת לא נקטה משנה דיוק בעת הגשת כתב התביעה.
16. שלישית ייאמר, כי הנתבע הוכיח בפני כי ביצוע העבודות לא היה עד כדי כך לחוסר שביעות רצון המזמין (אשר לא היה צד להליך שבפני), שהרי לאחר אספקת העבודה אשר בוצעה, בוצעה הזמנה נוספת (והתאריכים עולים בבירור מהחשבוניות השונות אשר הוצגו וצורפו לכתב ההגנה).
17. לאור כל האמור, דינה של התובענה להידחות.
18. לאור שיעור ההוצאות אשר כבר שולמו על ידי התובעת במסגרת הסכם הפשרה מיום 15.11.2012, לא מצאתי לנכון להוסיף על הוצאות אלה. אין צו להוצאות.
19. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א חשון תשע"ד, 15 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.