מבוא

בפני תביעה שהוגשה ע"י בר אביב רחמים (להלן: "התובע") כנגד בושרי ניצן והראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "נתבעת 1" ו- "נתבעת 2" בהתאמה ובמאוחד "הנתבעות") לתשלום סך של 5,220 ₪ בגין נזקי רכב שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים.

טענות הצדדים

1. בכתב התביעה, טוען התובע, כי הינו הבעלים של רכב מסוג מאזדה, נושא מספר רישוי 26-361-35 (להלן: "רכב התובע") וכי בעת קרות התאונה, הייתה נתבעת 1 הנהגת ו/או המחזיקה ו/או הבעלים של רכב מסוג מאזדה נושא מספר רישוי 92-730-29 (להלן: "רכב הנתבעת 1"). הנתבעת 2, ביטחה את רכב הנתבעת 1, כך עפ"י כתב התביעה.

2. התובע טוען, כי ביום 1.8.12 נהג ברכבו בקרית עקרון כשלפתע הגיח לנתיב נסיעתו רכב הנתבעת 1 אשר לא ציית לתמרור "עצור" שהוצב בנתיב נסיעתו ופגע בו.

עוד טוען התובע, כי משהבחין ברכב הנתבעת 1, ביצע "בלימת חרום" והסית את רכבו ימינה בניסיון למנוע התאונה, אך ללא הועיל.

3. התובע טוען, כי הנתבעת 1 נהגה ברשלנות ו/או בחוסר זהירות והתאונה נגרמה עקב אשמתה המלאה, המכריעה והבלעדית. זאת ועוד, התובע טוען כי הנתבעת 1 הודתה שלא הבחינה בתמרור העצור שהוצב בדרכה והכירה באחריותה הבלעדית לתאונה.

4. התובע פנה, באמצעות באי כוחו, לנתבעות בדרישה לפיצוי. לטענתו, הנתבעת 2 הודתה באחריותה של הנתבעת 1 והציעה לתובע סך של 8,212 ₪. סכום זה הוצע לאחר קיזוז 30% מסכום דרישת התובע לאור טענת הנתבעות בדבר רשלנות תורמת של התובע ואינו כולל, כך על פי טענת התובע, את סך ירידת הערך שנקבע בדו"ח השמאי.

5. התובע פרע את הסכום שהוצע לו כסכום שאינו שנוי במחלוקת ותביעה זו הינה לתשלום ההפרש בין סך הנזק שנגרם לרכב התובע וסך ירידת הערך שנקבע בדו"ח השמאי, לפיצוי ששולם לו בפועל, כשסכום זה מוערך, נכון למועד הגשת התביעה לסך של – 4,670 ₪. התובע מבקש כי בית המשפט יפסוק לו פיצוי בגין עוגמת נפש, הוצאות נסיעות, בזבוז זמן וכו' בסך של 550 ₪ נוספים וסה"כ מעמיד את תביעתו על סך של 5,220 ₪.

6. הנתבעות טוענות, בכתב הגנתן, כי המחלוקת בין הצדדים, בתיק זה, מסתכמת בשאלת הרשלנות התורמת של התובע לקרות התאונה וכן בשאלת גובה הנזק. עוד טוענות הנתבעות, כי לאחר שנתבעת 2 בדקה חבותה, נשלחה לתובע המחאה על סך של 8,212 ₪.

7. לטענת הנתבעות, התובע התפרץ לצומת ואילו היה בודק את תנאי הדרך טרם שנכנס לצומת, יכול היה למנוע התאונה שכן התאונה ארעה כאשר הנתבעת 1 כמעט והשלימה פנייתה. מיקום הנזקים ברכבים, חלק קדמי ברכב התובע וחלק אחורי ברכב הנתבעת 1, מחזק, כך לטענת הנתבעות, את הטענה כי לתובע רשלנות תורמת לקרות התאונה.

8. לאור האמור, טוענות הנתבעות כי יש להטיל על התובע רשלנות תורמת בשיעור של 30% לפחות ולדחות את הסך שנתבע ע"י התובע בגין ירידת הערך שכן נזק זה לא הוכח ורכב התובע שימש בעברו כרכב ליסינג מודל 2001 אשר עפ"י דו"ח וועדות לרכב משנתון רכבו של התובע, אין כלל ירידת ערך.

9. באשר לסך שנתבע עבור עוגמת נפש, הוצאות נסיעות ובזבוז זמן, טוענות הנתבעות כי יש לדחות מתן פיצוי בגינו שכן לא הוכח.

דיון והכרעה

10. ביום 11.8.13 נשמעו הוכחות בתיק. מטעם התובע העיד התובע ומטעם הנתבעות העידה הנתבעת 1.

11. לאחר שקראתי כתבי הטענות ושמעתי עדויות הצדדים אני קובעת כי לתובע רשלנות תורמת בשיעור של 20% לקרות התאונה וזאת כפי שיפורט להלן.

12. התאונה ארעה עת נסע התובע בנתיב השמאלי בכביש בו מצויים שני נתיבים כאשר כיוון הנסיעה בנתיב בו נסע התובע הינו ישר, וכיוון הנסיעה בנתיב הימני הינו ישר ו/או ימינה.

13. את עדותו של התובע מצאתי כבלתי עקבית מה עוד שנתגלו בה סתירות הן בהתייחס לכתב התביעה והן בהתייחס להודעתו בדבר התאונה:

התובע העיד ואף ציין בכתב התביעה ובהודעה על התאונה כי בכיוון הנסיעה של הנתבעת 1 היה תמרור עצור, וזאת על אף שבחקירתו הנגדית חזר בו מגרסה זו והודה כי בכיוון נסיעת הנתבעת 1 היה תמרור של תן זכות קדימה.

התובע העיד, כי בנתיב הימני, מימינו, נסעה משאית אולם לא ציין זאת לא בהודעה על התאונה שהוגשה לחברת הביטוח ולא בכתב התביעה שהגיש.

זאת ועוד, התובע העיד כי הנתבעת 1 נעצרה בצומת, במקום בו היה אסור לה לעצור, על אף שלא מוזכר עניין זה בכתב התביעה ו/או בהודעה שהוגשה לחברת הביטוח.

יתרה מכך, באם הייתה נכונה גרסתו כי הנתבעת 1 עצרה את רכבה לקראת סוף הצומת, היה על התובע לראותה ולמנוע התאונה, ולא לראות את רכבה רק "בשנייה האחרונה", כפי שהעיד.

14. לאור האמור לעיל, אני מוצאת כי בנסיבות העניין, משהתאונה על פי שרטוט התובע שהוגש וסומן ת/1 ארעה לקראת סוף הצומת ומשהתובע בעצמו העיד כי לא ראה את רכב הנתבעת 1 אלא "בשנייה האחרונה", יש להטיל על התובע אחריות בשיעור של 20% לקרות התאונה שכן היה על התובע טרם כניסתו לצומת לוודא כי תנאי הדרך מאפשרים לו נסיעה בטוחה בתוך הצומת. במיוחד אמורים הדברים משהעיד כי התאונה ארעה עת רכב הנתבעת 1 עמד בתוך הצומת, במקום בו היה אסור לו לעמוד.

15. אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש, הוצאות נסיעות וכו' שכן רכיבים אלו לא הוכחו. כך גם אינני מוצאת מקום לפסוק פיצוי בגין ירידת הערך הנתבעת שכן בהתאם לחוות הדעת עולה לכאורה כי הרכב נבדק בטרם בוצע התיקון ומשכך לא ניתן להעריך את ירידת הערך של הרכב במצבו המתוקן. מכל מקום , נוכח שנת יצורו של הרכב מסופקני אם קיימת ירידת ערך ואני קובעת כי רכיב זה לא הוכח כדבעי.

16. לאור כל האמור לעיל, ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, סך של 80% מסכום הנזק כפי שנקבע בחוות דעת השמאי בצירוף מע"מ כדין, למעט רכיב ירידת הערך וכן שכר טרחת השמאי במלואו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. מסכום זה יקוזז הסכום ששולם בפועל ע"י הנתבעת 2 לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ששולם ועד יום מתן פסק הדין. היתרה תשולם תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין שאם לא כן תישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן תשלמנה הנתבעות ביחד ולחוד הוצאות התובע בסך 500 ₪ בשים לב לתוצאה וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין .

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אלול תשע"ג, 13 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.