1. המערער נפגע ביום 21.03.10 בתאונת דרכים ונגרמו לו כאבי גב תחתון, צוואר, ברך ימין וצלעות ימין, ופגיעתו הוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה.

המערער ביקש לקבוע את נכותו בגין פגיעתו הנ"ל, וועדה רפואית בדרג ראשון קבעה לו 0% נכות יציבה החל מהתאריך 14.08.11.

המערער הגיש ערר על קביעת הדרג הראשון, וועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 05.02.13 (להלן: "הוועדה") דחתה את הערר תוך שקבעה לו 0% נכות בגין "מצב לאחר ניתוח הוצאת המניסקוס ללא הפרעה תפקודית", לפי פריט 48(2)(ז)(III) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות").

על קביעה זו נסב הערעור שלפני.

2. בדיון בערעור אשר התקיים בפני בית הדין, הבהיר ב"כ המערער את טיעוניו, שעיקרם כוונו כנגד החלטת הוועדה שלא להעניק למערער נכות בגין הברך. לגישתו, טעתה הוועדה בבחירת פריט הליקוי האמור והיה עליה לכל הפחות לבחור את פריט ליקוי 48(2)(ז)(I) לרשימת הליקויים שהינו פריט הליקוי ההולם את מצבו של המערער, זאת ומאחר ומדובר במצב של נזק למניסקוס להבדיל ממצב של הוצאת המניסקוס. על הוועדה היה לבדוק אם קיים דלדול שרירים או ניוון שרירים.

לדעתו, בבחירת פריט הליקוי שנקבע למערער יש כדי להעיד על כך שהוועדה התאמצה שלא לקבוע דרגת נכות, הגם שמצבו של המערער מצדיק קביעת נכות של 10% לכל הפחות.

הוסיף ב"כ המערער וטען במסגרת נימוקי הערר, כי קיים פער לא ברור בין הממצאים הקליניים של הוועדה מדרג ראשון לבין הוועדה לעררים, דבר שלגישתו מעלה ספק רב לגבי ממצאי הוועדה.

לאור האמור לעיל, נתבקש בית הדין להשיב את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר.

3. ב"כ המשיב מנגד, התנגדה להחזרת עניינו של המערער לוועדה, ולטענתה לא נפל כל פגם משפטי בדרך פעולותיה. לטענתה, מדובר בפרשנות של פריט הליקוי, כך שכאשר המערער עבר ניתוח במינסקוס עמדה בפני הוועדה הבחירה בין סעיפים קטנים 3 ו – 4 של פריט 48(2)(ז) לרשימת הליקויים, ועל כן מקום ולא נמצאו הפרעות תפקודיות, הרי שקביעת הוועדה הולמת את ממצאיה.

4. החלטת הוועדה מושא הערעור:

א. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה המשפטית בלבד בפני בית הדין האזורי לעבודה ובהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995.

הסמכות לקבוע ממצאים, ליישם את סעיפי המבחנים ולקבוע את הנכות הרפואית, נתונה אפוא אך ורק לוועדה, וזו תחליט במנומק האם כלל הליקויים באים במסגרת הסעיף שקבעה, או שיש מקום לקבוע את הנכות לפי סעיפים אחרים לחלופין או במצטבר (דב"ע 01-2/98 באלי- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג' (1999) 284, 288; עב"ל יוסף בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.06.06).

ב. תלונות המערער נרשמו בדו"ח הוועדה מיום 17.06.12 כדלקמן:

"כאבים בברך ימין קליקים בברך קושי בעליה ובירידה במדרגות, כאבים בואר ובגב".

ג. הוועדה בדקה את המערער ורשמה ממצאיה כדלקמן:

"לפי דוח ארטרוסקופיה מבי"ח אסותא מתאריך 20.11.11 עבר הטרייה של מיניסקוס מדיאלי בברך ימין. לפי מכתב רפואי מקופת חולים מדר' אגורנסקי ברטה, היה מעורב בתאונת דרכים 24.8.07 נחבל בברך צוואר וראש מצד ימין סבל אז מכאבים חזקים בצוואר עם הגבלה בתנועות. כמו כן ברישום רפואי של אותה רופאה מ- 16.2.04 – ת. דרכים ב- 15.2.04. נחבל בבית חזה, צוואר, רגל שמאל, לא נמצאו שברים, סבל מהגבלה משמעותית בצוואר. אין רגישות ממוקמת בשרירים פרספינליים וגב מעל החוליות.

תנועות הצוואר: יישור יתר °40 כיפוף עם נגיעת הסנטר בבית החזה סיבוב לצדדים °90 לכל צד, הטייה לצדדים °30 לכל צד. התנועות חופשיות לחלוטין. כח שרירים שמור בגפיים.

תנועות גב תחתון: יישור מלא, כיפוף °90. הטייה לצדדים °30 לכל צד, ללא הגבלה בתנועות סיבוביות של הגב, S.L.R שלילי דו צדדית... הירכיים שווים 10 ס"מ פרופימלית לקוטב העליון של הפיקה. ברך ימין: צלקת עדינה ותקינה ובצבע העור באספקט פלטרלי של הברך (ניתוח משנת 2004 שחזור רצועות).

אין חום או אודם מקומי בברך אין רגישות מקומית. תנועות מיישור מלא עד כיפוף של °140 בצורה חופשית לגמרי, הברך יציבה (לחמן ומגורה קדמי שליליים).

צילום מ- 12.3.12 – ללא שינויים בברך".

ד. בפרק "סיכום ומסקנות" נרשמו הדברים הבאים -

"הועדה לא מצאה הגבלה בצוואר, גב תחתון וברך ימין. העדר הפרעה בברך ימין ע"י הועדה. סימני דלדול שרירים בירך ימין שזה סימן רגיש במיוחד להפרעה בברך.

אמנם היו חבלות קודמות תוך וחוץ מפרקיות בברך זאת כולל צורך בטיפול ניתוחי ושיחזור ACM, אך אין לשלול גרימת נזק למיניסקוס בתאונה הנדונה ולכן יש לקשור את הניתוח שעבר בברך וכריתה חלקית של המיניסקוס לתאונה הנדונה. בעקבות הניתוח לא נותרה הפרעה לכן הנכות הינה בשיעור 0 לפי סעיף 48 2 ז' III מ- 14.8.11".

5. מהאמור לעיל עולה שהוועדה ערכה למערער בדיקה רפואית וממצאי הבדיקה פורטו בדו"ח הוועדה.

על פי אותה בדיקה קלינית, ולאור מכלול הנתונים, מצאה הוועדה כי המערער אינו סובל מהפרעה בברך ימין וזאת בעקבות "הניתוח שעבר בברך וכריתה חלקית של המיניסקוס", והקשור לדעתה לתאונה הנדונה. בהתאם לכך, הוועדה קבעה כי נכותו של המערער מתאונת העבודה הינה 0% לצמיתות, וזאת בהתאם לפריט ליקוי 48(ז)(III) לרשימת הליקויים שבתוספת לתקנות. אותו פריט ליקוי, שעניינו "מצב לאחר ניתוח הוצאת המינסקוס ללא הפרעה תפקודית", קובע שיעור נכות בשיעור של 0% בגין אותו ממצא.

אומר כי מוצאת אני ממש בטענת ב"כ המשיב, לפיה מצבו של המערער שעבר ניתוח בברך מתאים לאחת מהחלופות שבפריט פריט 48(2)(ז) לרשימת הליקויים העוסקות ב"מצב לאחר ניתוח הוצאת המינסקוס" (חלופות III ו – IV).

יחד עם זאת סבורני כי קביעתה של הוועדה שבחרה ליישם בעניינו של המערער פריט ליקוי 48(ז)(III) לרשימת הליקויים ולקבוע לו 0% נכות אינה מנומקת, במובן זה שלא ברור מדוע חרף הממצא בדבר "סימני דלדול שרירים בירך ימין שזה סימן רגיש במיוחד להפרעה בברך", לא מצאה הוועדה לנכון ליישם בעניינו של המערער את פריט ליקוי 48(ז)(IV) לרשימת הליקויים, ולפיו הנתון הקובע את גובה דרגת הנכות במקרה זה (10% נכות) הינו "מצב לאחר ניתוח הוצאת המניסקוס, קיימים שינויים ארטרוטיים קלים ודלדול קל של השרירים (ההדגשה אינה במקור, ו.ש)".

בהקשר זה מוצאת אני כי נפל פגם משפטי בפעולות הועדה.

אשר לטענה בדבר הפער בין הממצאים הקליניים של הוועדה מדרג ראשון לבין אלו של הוועדה לעררים, הרי שלא מצאתי כל ממש בגישת ב"כ המערער, לפיה יש באותו פער כדי להעיד על משוא פנים מצד הוועדה.

גדר סמכותה של הוועדה לעררים קבוע בתקנה 30 לתקנות. מדובר בסמכות רחבה שהוענקה לוועדה לעררים ובגדר זאת רשאית הוועדה "לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה", ולא זו בלבד, אלא שרשאית היא לעשות כן בין שנתבקשה ובין שלא, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד (בג"ץ 1082/02 המוסד לביוטח לאומי ואח' – בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נד(4) 443).

בהקשר זה נאמרו גם הדברים הבאים –

"על פי נוסחן של התקנות ועל פי מהותו של העניין, היינו עקב הבאתו של ערר או השגה בפני דרג ערעורי, נפרשת בפני ערכאת הערעור המסכת כולה וחוות הדעת הרפואית שהיא פרי בדיקתו ובחינתו של הנושא על ידי ועדת עררים, יכולה להתייחס למצבו הרפואי של העורר ולבטא את ממצאיה של ועדת עררים, ללא כפיתה או כבילה של שיקול דעתה על ידי היקפו של הערר שהוגש על ידי העורר. ההחלטה הרפואית שהיא תולדה של הבאתו של הנושא לפני ועדת עררים חייבת להיות אמינה ומלאה ואין על כן למחות בפני ועדת עררים אם היא רואה לנכון לפרט את כל מסקנותיה הרפואיות לגבי האדם שהופיע בפניה ואשר אותו היא בדקה... לא רק שהתקנות הגדירו סמכותה של ועדת עררים באופן רחב אלא גם מהותו של הענין מחייב שרופא שבדק את פלוני יוכל לבטא מלוא מסקנותיו בהתאם למיטב שיקולו ומצפונו המקצועי, ואם הוא מגיע תוך כדי הבדיקה הרפואית לכלל מסקנה שענין כלשהו שנדון בפני הדרג הראשון אינו מקובל עליו או טעון ביטול או שינוי, כלשון תקנה 20, הרי הסמכות בידיו ללא קשר לנוסחו של הערר..." (בג"ץ 296/83 וייס - הועדה הרפואית לעררים, לא פורסם).

נוכח קביעה זו, ומשלא מצאתי שיש לראות את הוועדה כנעולה על עמדותיה, אין מקום לחרוג מדרך המלך – שהיא השבת עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב.

6. לאור האמור לעיל, הנני מורה על החזרת עניינו של המערער לוועדה הרפואית באותו הרכב, על מנת שתשקול שוב את עמדתה בכל הנוגע לגובה הנכות שנקבעה בגין הברך, ותסביר מדוע קבעה למערער 0% נכות תוך שיישמה בעניינו פריט ליקוי 48(2)(ז)(III) לרשימת הליקויים, וזאת חרף הממצא שצוין על ידה בדבר "סימני דלדול שרירים בירך ימין שזה סימן רגיש במיוחד להפרעה בברך".

בעניין זה מוסבת תשומת לב הוועדה לפריט ליקוי 48(2)(ז)(IV) לרשימת הליקויים, ולפיו הנתון הקובע את גובה דרגת הנכות במקרה זה (10% נכות) הוא "מצב לאחר ניתוח הוצאת המניסקוס, קיימים שינויים ארטרוטיים קלים ודלדול קל של השרירים".

7. בנסיבות העניין הנני מחייבת את המשיב לשלם למערער סך של 2000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

8. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת בתוך 30 יום ממועד קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום, י' בחשון תשע"ד, 14 באוקטובר 2013, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.