לפני בקשה שבגדרה מבוקש ליתן צו מניעה האוסר על המשיב להמשיך ולבצע עבודות בניה בשטח החלקה הידועה כחלקה 28 בגוש 19291 (להלן: החלקה) בעיר סכנין- עבודות אשר המשיב החל בהן, לאחר שקיבל היתר בניה מהועדה המקומית לתכנון ולבניה לב הגליל (להלן: ועדת התכנון).

1. המבקש והמשיב הינם הבעלים של חלק מהחלקה המצויה בסמוך לכביש הראשי שבעיר סכנין. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו לי, השימוש והחזקה בחלקה מחולקים בפועל בין הבעלים השונים כך שכל בעלים מחזיק באופן בלעדי במגרש מוגדר. כך הדברים מאז שנות ה- 70. בנוסף לכך בעבר נערך תשריט חלוקה שהוסכם על כל הבעלים ומכוחו מחזיק המבקש בחלק מהמקרקעין, וכך עושה גם המשיב. כמו כן הוצגה בפני תכנית איחוד וחלוקה המתייחסת לחלק מהחלקה.

2. אין חולקין כי בידי המשיב היתר בניה שניתן לו כדין על ידי ועדת התכנון לביצוע העבודות מושא הבקשה . בין הצדדים התנהלו הליכים הקשורים למתן ההיתר. לשם חשיבות הליכים אלה, אביא את עיקרם.

3. ביום 2.4.12 החליטה ועדת התכנון לאשר את בקשתו של המשיב למתן היתר בניה לבניית שטחי מסחר ומגורים, תוך שהיא דוחה את ההתנגדות שהוגשה על ידי המבקש.

המבקש, אשר לא היה שבע רצון מכך שהתנגדותו נדחתה והיתר ניתן בידי המשיב, הגיש ערר בפני ועדת הערר המחוזית. בערר שהוגש על ידי המבקש, נטענו מספר טענות וחשובות לענייננו שתיים אלה: הראשונה עניינה בכך שתשריט החלוקה המאושר שקיים לגבי החלקה לא היה בתיק הבניה הלרוונטי והשניה הינה הטענה כי בהתאם לתוכנית המתאר החלה על המקום (היא תכנית ג/ 7574) יש לסלול דרך שירות במקביל לכביש הראשי בטרם יינתן היתר בניה. בהקשר זה הפנה המבקש לסעיף 17 (ה) לתקנון תכנית המתאר הרלוונטית, שלפיו "לא יותר היתר בניה בהתאם לתוכנית זו אלא אחרי שדרך השירות וההפרדה בינה לבין הכביש הראשי, תתוכנן ותבוצע בפועל...". ביום 6.5.12 ניתנה החלטה על ידי וועדת הערר שבה נדחו רובן המכריע של טענות המבקש. ביחס לשתי הטענות האמורות, החליטה ועדת הערר להחזיר את העניין לועדת התכנון כדי לבדוק קיומו של תשריט חלוקה וכן כדי לדון בטענה הנוספת שעיינה דרך השירות, בהתאם להנחיות שניתנו שם.

העניין הוחזר אפא, לועדת התכנון וביום 31.12.12, ניתנה החלטה נוספת של ועדת התכנון המאשרת את בקשת ההיתר (בתנאים) תוך שהיא דוחה בשנית את התנגדות המבקש. ביום 17.3.2013 הונפק היתר למשיב.

גם על החלטה זו הוגש ערר לועדת הערר המחוזית ולפי מה שנמסר במהלך הדיון היום, טרם נקבע מועד לדיון בערר. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו לי, הערר הוגש ביום 11.2.13.

4. בבקשה למתן צו מניעה זמני מושא תיק זה, עותר המבקש למתן צו מניעה זמני, תוך שהוא מעלה טענות המופנות כלפי מתן ההיתר על ידי ועדת התכנון בידי המשיב לפני שיסלל כביש שירות בסמוך לחלקה, בניגוד לתקנון התכנית וכן טענות נוספות, אשר רובן הועלו בערר שהוגש על ידו. חשובה לענייננו הטענה כי היתר הבניה ניתן לאחר שהמשיב זייף חתימות של בעלי חלקות סמוכות לגבי הסכמתם לתשריט החלוקה. יאמר בהקשר זה, כי במהלך הדיון חזר בו המבקש מטעת הזיוף אם כי טען כי החתימות של בעלי החלקות הסמוכות הוגשו בדרך שאינה דרך והפנה בעניין זה לתצהירים שצורפו לבקשה.

ביום 25.4.13, נתתי צו במעמד צד אחד וקבעתי דיון במעמד הצדדים להיום. המשיב הגיש תגובה בה הוא טען מספר טענות, בין היתר טענות סף של חוסר תום לב וחוסר נקיון כפיים – בכך שבחלקו של המבקש מצויות שתי סככות המשמשות מפעל זאת ללא היתר כדין, טענת שיהוי וכן טענות לגופו של עניין: ועדת התכנון הנפיקה היתר לאחר שנדרשה להערותיה של וועדת הערר וישמה את החלטתה אל נכון וטענות לעניין חלוקת השימוש בפועל בחלקה. כן טען המשיב כי הוא שכר קבלן, התחייב כלפיו והחל בביצוע העבודות וכי השארת צו המניעה על כנו, יש בה כדי לגרום לו נזקים רבים.

5. לאחר שקיימתי דיון ושמעתי את טענות הצדדים ולאחר שתוכנית ההגשה מושא הבניה הוגשה לי (על פי החלטתי מהיום), אני מחליט לבטל את צו המניעה הארעי שניתן על ידי ביום 25.4.13 ולדחות את עיקר הבקשה לצו מניעה זמני. אביא את טעמיי.

6. נקודת המוצא לדיון שלפנינו הינה כי בידי המשיב היתר לביצוע העבודות אותן הוא מבצע ואשר כנגד ביצוען עותר המבקש למתן צו מניעה. עובדה זו יש בה כדי להטיל נטל על המבקש להוכיח את הפגיעה שתיגרם לו מביצוע העבודות. ההיתר המדובר עמד לביקורתה של וועדת הערר לאחר שהמבקש הגיש ערר שבו נדחו רוב טענותיו למעט שתי הטענות שצויינו לעיל. לאחר ההחלטה הראשונה של ועדת הערר, שבה ועדת התכנון בחנה את העניין והחליטה, בפעם השניה, ליתן בידי המבקש היתר בניה כדין. משכך הוא מצב הדברים, על המשיב לשכנע מדוע חרף ההליכים בעניין ההיתר יש בידו זכות להפסיק את ביצוע העבודות וכיצד ייפגעו זכויותיו. ער אני לכך כי קיומו של היתר אינו חזות הכל אולם יש לזכור כי המדובר בהיתר שאושר פעמיים תוך שעבר ביקורת של ועדת הערר ומנגד, עיקר טענות המבקש כאן הנן טענות הנוגעות לנושאים תכנוניים שנטענו והוכרע בהן על ידי ועדת הערר.

7. הטיעון שמעלה המבקש בהקשרו של ההיתר הינו כי במידה והעבודות יבוצעו בטרם תסלל דרך שירות, ימנע הדבר סלילת כביש שירות בעתיד, אשר אמור לשרת את המגרש בו הוא מחזיק וכן יפגעו סיכויו לקבלת היתר בניה. אין בידי לקבל טענה, שכן לא ברור, לצורך בחינת הבקשה לצו מניעה ובמבחן "העובדות המוגמרות", מה הנפקות לסלילת דרך השירות לפני מתן היתר או אחריו, זאת ככל שיש צורך בכך, ונראה על פניו כי אין הדבר נדרש, ומה ההשפעה של כך על המבקש.

החלטת ועדת הערר מיום 6.5.12, התייחסה לעניין זה וקבעה בהאי לישנא: "יש לאפשר הוצאת ההיתר רק במידה והבניה של דרך השירות בסמוך לחלקה הושלמה, ככל שיש צורך בהקמת דרך שירות שכזו". דהיינו ועדת הערר צמצמה באופן משמעותי את פרשנות סעיף 17 (ה') לתקנון התוכנית באופן שהתנאי להוצאת ההיתר הינו ביצוע דרך השירות בסמוך לחלקה ולא חלקים נוספים של דרך השירות. בכל הכבוד, אני שותף לדעה זו של ועדת הערר, שכן פרשנות אחרת מביאה את הדברים לאבסורד ויש בה למנוע בניה כלשהי לאורך הכביש הראשי בסכנין, כל עוד דרך השירות מתחילת העיר ועד סופה לא הושלמה. יתרה מכך, ועדת הערר קבעה כי יש לבחון אם יש צורך כלל בהקמת דרך שירות שכזו בהקשר בקשתו של המשיב. כאמור ועדת התכנון בחנה את ההיבטים התכנוניים והגיעה למסקנה כי יש ליתן היתר בידי המשיב. מתוכנית ההגשה שהוגשה לעיוני עולה, כי הנושא התחבורתי קיבל התייחסות משמעותית במסגרת הליכי מתן היתר. במסגרת הליכים אלה נדרש המשיב להגיש תוכנית תחבורה ואכן תוכנית שכזו הוכנה על ידי מהנדס כבישים ותחבורה והוגשה לועדה המקומית. במסגרת תוכנית זו קיימים פתרונות לנושא התחבורה הכולל הכרוך בבניית המבנה מושא ההיתר.

8. חזיתו של המגרש בו מחזיק התובע- וכך גם הבניה המתוכננת על ידו במגרש, אינם פונים לכביש הראשי, והקטע הנושק לכביש הראשי הנו קטע קטן מאד ביחס להיקף המגרש, משכך, ספק אם הוראת סעיף 17(ה) רלוונטית לענין מגרשו של המשיב, ואף אם היא רלוונטית לא ברור הכיצד ביצוע עבודות הבניה על ידי המשיב במגרשו, יש בה כדי לפגוע בסלילת דרך השירות בעתיד (הכל כשהמשיב מציג פתרונות תחבורתיים שאושרו על ידי ועדת התכנון). לא זו אף זו, שמעתי בקשב את טענותיו של המבקש ולא השתכנעתי, כי אי סלילת דרך השירות בקטע הצר של מגרש המשיב הנושק לכביש הראשי, יש כדי לפגוע באפשרות כי יסלל כביש שירות שיש בו כדי לשרת את מגרשו של המבקש בעתיד או שיש בה כדי לפגוע בסיכויי קבלת היתר על ידו לבניה במגרשו.

9. אין בידי לקבל את טענתו הנוספת של המבקש לפיה הבניה בוצעה שלא בהסכמת בעלי החלקה הסמוכה. לבקשה למתן צו צורפו שני תצהירים ושני מכתבים של אחיו של המבקש ה"ה עבד בדארנה וג'אזי בדארנה. עיון במסמכים שהוגשו על ידי אלה מלמד כי הם אינם מתנערים מחתימתם על תשריט החלוקה ואין בפיהם טענה כלשהי לגבי נכונות אופן החזקה והשימוש במגרשים. עוד יש לזכור בהקשר זה כי על פי החלטת ועדת הערר אין המדובר בבניה שמהווה סטיה ניכרת מתוכנית. זאת ועוד, כפי שעולה מהנתונים המצויים בפני, המדובר בחלקה שקיים לגביה תשריט חלוקה מאושר שמכוחו יתר הבעלים בחלקה ביצעו עבודות בניה בעבר ואין מחלוקת כי הצדדים מחזיקים על אחד במגרשו מקדמת דנא, על פי המצב הקיים כיום.

10. ברי כי אין בטענות המבקש כדי להביא למתן צו האוסר ביצוע עבודות בניה בכלל המגרש בו מחזיק המשיב. צו זה הנו גורף, לא מוצדק ואין בו כדי לשרת את טענתו של המבקש בדבר דרך השירות. איסור שכזה, יש בו כדי לגרום נזקים למשיב, כשטענתו המהותית היחידה של המבקש נוגעת לדרך השירות. מהבירור שערכתי עולה כי רוחב דרך השירות, באם יש כלל צורך בסלילתה יהיה 3 מטר לכל היותר מצדו של הכביש הראשי. עיון בתשריטים שבתוכנית ההגשה, שעל בסיסה ניתן ההיתר מלמד, כי בקטע זה של מגרש המשיב לא מתוכננת בניה של חלק מחלקי המבנה המתוכנן אלא מתוכננות עבודות פיתוח הכוללות שביל גישה מאספלט.

11. מכל האמור לעיל, ובאיזון הראוי, אני מורה על ביטול הצו שניתן ביום 25.4.13 במעמד צד אחד ונותן תחתיו צו מניעה זמני האוסר על המשיב לבצע עבודות בניה מבטון מעל פני הקרקע בשטח המתוחם ברוחב של 3 מטר, בין הקצה הצפוני של הכביש הראשי של העיר סכנין לבין מגרש המשיב, מצדו הדרומי של המגרש בלבד . מובהר כי המשיב רשאי לבצע עבודות בניה ופיתוח בהתאם להיתר שבידו ביתר חלקי המגרש וכן רשאי הוא לבצע עבודות פיתוח גם בשטח המתוחם שקבעתי לעיל.

לאחר קבלת תוצאות הערר בועדת הערר ולאור התוצאות יהיו רשאי הצדדים לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט ביחס לצו שנתתי.

הוצאות הבקשה, יקבעו בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים בדואר רשום וכן בפקס.

ניתנה היום, כ"ו אייר תשע"ג, 06 מאי 2013, בהעדר הצדדים.