התובעת נפגעה בתאונת דרכים כאשר נסעה כטרמפיסטית ברכב. הרכב התנגש במעקה בטיחות ובקיר, בכביש שבין הישוב עלי לישוב שילה, לאחר שרכב אחר שהגיע מולו עקף רכב ו"חתך" את הרכב שבו נסעה התובעת. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בגב ובצוואר. תוצאות חבלה זו לא באו לידי ביטוי ממשי מיד לאחר התאונה אלא רק זמן מה לאחריה. בזמן התאונה עצמה התובעת הרגישה כאבים קלים בגב ובצוואר אך היא סברה שאילו יחלפו במהרה. בשל כך התובעת לא נטלה פרטים כלשהם של הרכב בו נסעה כטרמפיסטית או של נהג הרכב.

מומחה רפואי שמונה להערכת נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה קבע כי לא נותרה נכות צמיתה.

הצדדים הסכימו שהנזק שנגרם לתובעת יוערך בסכום של 6,000 ₪ ואולם הם חלוקים בשאלה האם התובעת זכאית לקבל סכום זה, אם לאו.

התובעת טוענת כי מאחר שלא חשה כאבים משמעותיים לאחר התאונה לא היה מקום לחשוב שהיא צריכה לקחת פרטים מהנהג ברכב בו נסעה בזמן התאונה. כיוון שנכון להיום פרטי הרכב או הנהג לא ידועים לה, על קרנית לפצות אותה בסכום המוסכם.

הנתבעת טוענת כי התובעת לא פעלה בשקידה סבירה לברר את פרטי הרכב בו נסעה בזמן התאונה או פרטי הנהג. לטענת הנתבעת בהתאם להוראות סעיף 12(א(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובהתאם לפסיקה שקבעה שנפגע שלא נקט בשקידה סבירה לברר מי המבטח של הרכב או הנהג, לא זכאי לפיצוי מקרנית, אין עליה לפצות את התובעת. הנתבעת טוענת כי גם אם תתקבל הגרסה המלאה של התובעת לגבי אופן אירוע התאונה אין מקום לחייב אותה בתשלום כלשהו מפני שהתובעת, שלפי דבריה כבר בנסיעה ממקום התאונה עד לירידתה מהרכב, התחילה לחוש בכאבים, אף אם לא משמעותיים, היתה אמורה לקחת את הפרטים מהנהג ברכב ואת פרטי הרכב ומשלא עשתה כן לא ניתן לטעון שהיא נהגה בשקידה סבירה לברר מי המבטח ומשכך היא לא זכאית לפיצוי.

לאחר עיון בטענות הצדדים נראה לי כי אין מנוס אלא לדחות את התביעה ואולם בשל הנסיבות לא אעשה צו להוצאות.

פסק הדין המנחה בשאלה מתי ניתן יהיה לאמר שהנפגע נקט בשקידה סבירה לברר את פרטי הרכב הפוגע הוא בע"א 3909/08 קרני נ' שרה קורן פד"י ס"ג(2) 867 .

בפסק הדין נקבע כי הרציונל העומד מאחורי הדרישה לנקוט בשקידה סבירה הוא שלא להעביר את נטל הפיצוי מכתפיו של האחראי הראשוני (חב' הביטוח של הרכב הפוגע) אל כתפיה של ברירת המחדל, הממומנת מכספי הציבור (קרנית).

כאשר בית משפט ביקש לתת דוגמאות למקרים בהם ניתן יהיה לקבוע כי הנפגע נהג או לא נהג בשקידה סבירה קבע בית המשפט כך:

נפגע שלא נטל פרטים מחמת: הלם, חרדה או דאגה לשלומו או לשלומם של אחרים, התנהגות ותגובה מאיימים של הנהג הפוגע, יזכה לפיצוי מקרנית אם ביהמ"ש השתכנע מתום ליבו ומניסיונותיו הכנים לגלות את זהות הנהג הפוגע או חברת הביטוח בשלב מאוחר יותר. לעומת זאת נפגע שלא נטל פרטים מחמת: אי נעימות, סברה שהנזק שנגרם לו אינו רציני ולא מצדיק את הטרחה של בקשת פרטים, לא יהיה זכאי לפיצוי מקרנית מחמת כך שלא נקט בשקידה סבירה.

בנדון דנן, מדובר בתובעת שנפגעה לדבריה תוך נסיעה כטרמפיסטית ברכב שפרטיו או פרטי הנוהג בו לא ידועים לה. מדובר בתאונה שאירעה באמצע הדרך מאריאל לירושלים כך שהתובעת המשיכה בנסיעה, באותו רכב שבו נפגעה, עוד כברת דרך לא קצרה (בין עלי – שילה לירושלים). מדובר, לפי תצהירה של התובעת עצמה, בנפגעת שכבר בנסיעה חשה בכאבים, אף אם לא משמעותיים, בגב ובצוואר. מדובר בכאבים שהיא אף סיפרה עליהם לחברתה שנסעה איתה באותו טרמפ (ראו סעיף 11 לתצהיר התובעת וסעיף 11 לתצהיר החברה-ריקי רואה). משכך פני הדברים אין לתובעת אלא להלין על עצמה על כך שלא נטלה את פרטי הנהג והרכב ואין מקום במקרה כזה להטיל את החיוב בפיצוי על קרנית ולמעשה על הציבור כולו.

בנסיבות אילו אין מנוס כאמור, אלא לדחות את התביעה. ואולם, כיוון שאני סבור שהתובעת נהגה כפי שנהגה בתום לב ולא מתוך קנוניה או מתוך רצון לזכות בפיצוי מהנתבעת דווקא, אינני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה