לאחר בחינת נסיבות העניין, כתבי הטענות וההתנהלות, החלטתי להורות על דחיית הבקשה:

1. הימצאות בעל דין או בא כוח באבל הינה סיבה מוצדקת לדחות מועד דיון. אלא שגם נסיבות כאמור מחייבות הגשת בקשה לביהמ"ש. בקשה כאמור חובה להגיש גם אם ניתנת הסכמת הצד שכנגד. בענייננו, הייתה שהות מספקת להגיש את הבקשה (ימי האבל החלו ביום 7.6.2014 והדיון היה קבוע ליום 11.6.2014), אולם בקשה לא הוגשה.
2. תצהירי עדות ראשית לא הוגשו במועד, כאשר איני מקבל את הטיעון המפורט בבקשה לעניין זה. למעשה, זוהי הסיבה העיקרית בגינה מצאתי מקום לדחות את הבקשה.
3. דיון ראשון נקבע ליום 21.11.2013. יום לפני הדיון הוגשה הודעה בדבר מתן הסכמה למתן רשות להתגונן ובקשה לביטול הדיון. משהיה קבוע דיון למחרת, ברי שהיה על ב"כ המבקשת לברר מהי ההחלטה, שהרי בעקבות אותה החלטה (המורה על מתן רשות להתגונן וביטול הדיון) אכן לא הייתה התייצבות לדיון ביום 21.11.2013 (דיון שבוטל). בהחלטה כאמור נקבע שיש להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך פרק זמן קצוב וכמן כן נקבע דיון נוסף ליום 9.4.2014 "על יסוד תצהירים". תצהירים לא הוגשו.

ביום 8.4.2014 הוגשה הודעה נוספת בדבר מתן רשות להתגונן ובקשה לביטול הדיון הקבוע למחרת היום. בהחלטה שניתנה נקבע שהדיון מבוטל ועל הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית במועד שייקבע. ברי שהיה על ב"כ המבקשת לדעת על אותה החלטה, שהרי על סמך אותה החלטה לא הייתה התייצבות לדיון (שבוטל) שהיה קבוע למחרת היום. כאמור, באותה החלטה נקבע שעל הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית בתוך 45 ימים. תצהירים לא הוגשו במועד.

אין די בהגשת תצהיר ביום הדיון, כאשר לצד שכנגד לא הייתה שהות ללמוד את התצהיר וגם לביהמ"ש לא הייתה שהות ללמוד אותו (הוא נסרק בעת הדיון).

1. ביום 24.8.2014 הוגשה תגובה לבקשה לביטול פסק הדין. ביום 31.8.2014 ניתנה החלטה המורה על הגשת תשובה לתגובה בתוך 10 ימים. בקשה למתן החלטה בהיעדר תשובה (מהטעם שהמצהיר אינו מועסק עוד במשרדי ב"כ המבקשת) הוגש רק ביום 15.1.2015. מדובר באיחור ניכר, שלא ניתן לו כל הסבר מניח את הדעת.
2. בבקשה לביטול פסק דין אין התייחסות לסיכויי התביעה. אין די בהפניה לטענות בתצהיר שהוגש באיחור ולא ניתנה החלטה המתירה את הגשתו באיחור.
3. התנהלות המבקשת מעידה על זלזול בהליך המשפטי ובחובה כלפי הצד שכנגד וכלפי בית המשפט. התנהלות כאמור אינה מצדיקה להורות על ביטול פסק-הדין, אשר ממילא אינו חוסם את דרכה של המבקשת מהגשת תביעה חדשה, שהרי התביעה נמחקה ולא נדחתה. אין מקום להורות על ביטול פסק-הדין לצורך ביטול ההוצאות שנפסקו, במיוחד כאשר אם הייתה הבקשה מתקבלת, הביטול היה מותנה בחיוב המבקשת בתשלום הוצאות בשיעורים ריאליים.
4. הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ה, 15 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.