לפני תביעה קטנה שהגישה התובעת נגד הנתבעים ועניינה נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכבה של התובעת (מ.ר. 7508568), בתאונת דרכים שארעה ביום 11.3.13 בטבריה ובה היה מעורב רכב (מ.ר. 7996523) הנהוג על ידי הנתבע מס' 1 ומבוטח על ידי הנתבעת מס' 2.

התובעת טוענת כי אמה, שנהגה ברכב, עצרה לפני מעבר חציה, הנתבע, שנהג ברכבו מאחורי רכבה, לא שמר מרחק ופגע ברכבה מאחור. הנתבע יצא מרכבו לאחר התאונה, הסתכל על הרכבים ונמלט מהמקום ללא השארת פרטים. התובעת פנתה לשמאי מוסמך אשר בדק את הרכב ומצא שנגרם לו נזק ישיר בסך של 8,474 ₪ וכן ירידת ערך בסך של 1,543 ₪. כן נשאה התובעת בתשלום שכ"ט השמאי בסך של 950 ₪ ונגרמו לה הוצאות בסך של 1,000 ₪, בגין הפסד זמן ריצות וטרטורים.

הנתבעים טוענים, מנגד, כי במהלך נסיעה איטית בפקק תנועה רכב התובעת עצר באופן פתאומי, הנתבע הספיק לבלום ולא היה שום מגע בין הרכבים. הצדדים יצאו מן הרכבים, ראו כי לאף אחד מן הרכבים לא נגרם נזק ואף לא החליפו פרטים, מפני שלא קרה דבר, וכל צד המשיך בנסיעתו. הנתבעים טוענים כי התובעת מנסה לעשות עושר ולא במשפט ועל כן מבקשים לדחות את תביעתה ולהטיל עליה הוצאות. עוד הם טוענים כי הנזקים הנטענים בדו"ח השמאי מופרכים ואינם קשורים לתאונה, הדו"ח יצא כחודש לאחר התאונה והתובעת לא הציגה תמונות נזק. לא יתכן שנזק כה חמור ייגרם לרכב התובעת בעוד שלרכב הנתבעת לא קרה מאומה. ירידת הערך נגרמה קודם תיקון הרכב ללא יכולת להעריך את טיב התיקון שבוצע. כן לא נלקחו בחשבון קריטריונים כגון סוגי בעלויות קודמות, מס' קילומטרים ואירועים תאונתיים קודמים. ראש הנזק של הפסד זמן ריצות וטרטורים וכו' לא הוכח.

בדיון שהתקיים בפני היום, העידו התובעת והנתבע והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה. לאחר שמיעת העדויות וטענות הצדדים ולאחר עיון בכתבי הטענות ובכל חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. על פי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית:

התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי רכב הנתבע אכן פגע ברכבה, היינו - שהתאונה אכן התרחשה.

עדותה של התובעת בפני הייתה עדות מהימנה ועקבית ונתתי בה אמון מלא. התרשמתי כי הנתבעת לא טפלה האשמת שווא על הנתבע, כפי שהוא טוען, אלא שאכן התאונה התרחשה ורכב הנתבע פגע ברכבה מאחור.

גרסת התובעת הועלתה כבר בהודעתה לחברת הביטוח מיום 14.3.13, (ת/1), שם היא ציינה, כפי שהעידה בבית המשפט, כי בעת שרכבה עצר לפני מעבר חציה, על מנת לאפשר להולכת רגל לחצות את הכביש, רכב הנתבע פגע ברכבה מאחור, הנתבע יצא מן הרכב כדי לבחון את הנזק שנגרם, סירב למסור פרטיו, סובב את רכבו וברח ממקום התאונה.

גרסה זו, כאמור, מתיישבת עם העדות שמסרה התובעת בבית המשפט, שכאמור, הותירה רושם אמין ביותר ולא נסתרה.

הנתבעת העידה כי היא רשמה את מספר הרכב של הנתבע, התקשרה למשטרה ממקום התאונה, המשטרה הגיעה ועל פי מספר הרכב הופק טופס מידע ובו פרטיה של בעלת הרכב - אשת הנתבע (ת/2). התרשמתי ממהימנות גרסת התובעת, כי אכן התקשרה למשטרה נוכח פגיעת רכב הנתבעת ברכבה ועזיבתו את המקום, וכי לא עשתה כן כתלונת שווא.

גם בהיבט של עזיבת מקום התאונה על ידי הנתבע, נמצאה עקביות בגרסת התובעת. לטענתה, כפי שהועלתה כבר בהודעתה (ת/1) וכן בעדותה בבית המשפט, הנתבע סרב למסור פרטים, טען "שאין כלום" וכשהתובעת אמרה לו שתזמין משטרה אם הוא אומר שאין כלום, הוא אמר "רגע, רגע", נכנס לרכבו, הסתובב לאחור עם הרכב ועזב את המקום (עמ' 2 שורות 26-28, עמ' 3 שורות 14-16 לפרוטוקול).

אל מול גרסת התובעת, עומדת גרסת הנתבע, שבה נמצאו מספר סתירות ופירכות:

ראשית, אילו אכן, כגרסת הנתבע, הוא לא פגע כלל ברכב התובעת ואף בלם את רכבו במרחק של חצי מטר מרכבה, לא הובהר מדוע הוא יצא מן הרכב ובדק אם יש נזקים ברכבים. ההסבר שנתן הנתבע לשאלה זו, ולפיו הוא יצא מן הרכב רק מאחר והתובעת והנוסעות ברכב יצאו מרכבן והתחילו לצעוק והוא אמר להן "ראיתי שלא קרה כלום" (עמ' 6 שורות 9-13 לפרוטוקול), איננה מתיישבת עם הודעתו של הנתבע לחברת הביטוח (נ/1) שם ציין "... אני הספקתי לבלום, הנוסעים ברכב שלפני יצאו מהרכב וגם אני יצאתי לראות מה קרה, לא ראיתי שום נזק לא לרכב שלי ולא לרכב שלהן". מהודעה זו עולה, כי הנתבע יצא מן הרכב, בדק את הרכבים ואז ראה שאין נזקים, מה שכאמור - לא היה נדרש כלל לעשות אילו אכן היה ממש בגרסתו כי לא היה כל מגע בין הרכבים וכי רכבו נעצר במרחק של חצי מטר מרכב התובעת.

סתירה נוספת נמצאה בעדותו של הנתבע בכל הנוגע לאי מסירת פרטיו לתובעת. בעוד שתחילה טען כי לא נתבקש למסור פרטים, לאחר מכן טען "אמרתי להם שיש לי ביטוח הכל אבל לא אתן לך אם לא נגעתי בך" (עמ' 6 שורות 14-15 לפרוטוקול). גם בהמשך עדותו, משנשאל "אם הכל בסדר למה ברחת?" השיב: "כי לא אתן פרטים, על מה אתן פרטים? למה שאתן פרטים אם לא נגעתי? (עמ' 6 שורות 20-21 לפרוטוקול), אך בהמשך, כששוב נשאל בעניין, שב והכחיש כי בכלל התבקש למסור פרטים (עמ' 6 שורות 26-27 לפרוטוקול).

סתירה נוספת בעדות הנתבע עניינה עזיבתו את המקום. הנתבע לא היה עקבי בעניין זה, תחילה טען כי נסע מעט לאחור על מנת לעקוף את רכב התובעת ולהמשיך לנסוע קדימה, אך לאחר מכן אישר כי נסע מעט לאחור הסתובב ונסע (כפי שטענה התובעת כבר בהודעתה לחברת הביטוח בסמוך לאחר התאונה, ת/1), לאחר מכן שוב חזר הנתבע וטען כי נסע קדימה ואף הכחיש שקודם לכן אמר שהסתובב, וכשנשאל מדוע שינה גרסתו בעניין השיב: "לא יודע. אני נסעתי קדימה" (עמ' 6 שורה 29 עד עמ' 7 שורה 11 לפרוטוקול).

בסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את העדויות - זו מול זו והתרשמתי מהצדדים, העדפתי את עדותה של התובעת, בה, כאמור, נתתי אמון, על פני עדותו של הנתבע, ושוכנעתי כי יש לקבל את התביעה. אמנם המדובר בעדות יחידה של בעלת דין, כאשר הנתבעת לא הזמינה כעדה מטעמה את אחותה שאף היא נסעה ברכב, אך בהתחשב באמור לעיל ונוכח האמון הרב שנתתי בעדות התובעת ומנגד - הסתירות והתמיהות ביחס לעדות הנתבע וגרסתו הלא עקבית, שוכנעתי כי ניתן להסתפק בעדות התובעת ולקבוע כי רכב הנתבע אכן פגע ברכבה התובעת וגרם לו לנזק כנטען על ידה.

עוד יצוין, כי אין לקבל את טענת הנתבעים ולפיה לנתבע אין כל אינטרס בתביעה. לנתבע בהחלט יש אינטרס שלא ייפסק שהוא עזב את מקום התאונה ולא מסר את פרטיו, בפרט כשכבר הוגשה תלונה למשטרה בעניין.

באשר לנזקים - העובדה שהנתבע, על פי טענתו, לא הבחין במקום התאונה בנזק ברכבים, כפי שהוא טוען, אין בה כדי להצדיק דחיית טענות הנתבעת בעניין. לא זו בלבד שהתובעת הבחינה כבר במקום התאונה כי נגרם נזק לרכבה, ולכן התעקשה על קבלת פרטי הנתבע והזמינה את המשטרה למקום לאחר שהנתבע סרב למסור פרטיו ועזב, אלא שבחינת נזקים ברכב הינה עניין שבמקצועיות ובהחלט ייתכן שמה שלא נראה לנתבע במקום התאונה, בעין בלתי מקצועית, כנזק של ממש, יתברר כנזק כזה בבדיקת הרכב על ידי המומחה - השמאי.

הנתבע לא הוכיח בכל ראיה שהיא כי לרכבו לא נגרם כל נזק בתאונה ומכל מקום - הנזק ברכב התובעת הינו נזק קל יחסית, גם אם עלותו לא קטנה, ובנסיבות אלה בהחלט יתכן שהתאונה לא הותירה נזק דומה ברכב הנתבע שפגע ברכב התובעת מאחור.

בניגוד לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, רכב הנתבעת נבדק על ידי השמאי כבר ביום 17/3/13 (ת/3), שם פורטו הנזקים שהשמאי מצא ברכב והשמאי גם צילם את הרכב לפני התיקון ובמהלכו.

הנזקים שנקבעו בחוות דעת השמאי בהחלט מתיישבים עם פגיעה מאחור, אף אם לא דובר בפגיעה בעוצמה חזקה.

הנתבעים לא סתרו את הקביעות שבחוות דעת השמאי - לא בחקירה נגדית ולא בהגשת חוות דעת נגדית. משכך, הוכיחה התובעת את הנזק הישיר שנגרם לרכבה וכן את ירידת ערכו.

בנסיבות העניין ובהתחשב בכך שהנתבע עזב את המקום בלא למסור פרטיו, מה שדרש מן התובעת להזמין משטרה ולנסות לאתר את פרטיו על מנת להיפרע על נזקיה, סבורני כי התובעת בהחלט זכאית לפיצוי על ההוצאות והטרחה שנגרמו לה בשל כך, והסכום הנתבע בעניין זה הינו סביר.

הנתבעת זכאית גם להחזר שכר טרחת השמאי ששילמה.

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 11,967 ₪, בתוספת הוצאות משפט בסך של 500 ₪ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (28.4.13) ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ד, 15 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.