מונחת לפניי בקשה שניה לביטול הכרעת דין וגזר דין שניתנו בהעדר הנאשם.

המבקש זומן לדין בגין ביצוע עבירת עקיפה תוך סיכון רכב אחר בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. המבקש התייצב להקראה אך נעדר מהדיון שנקבע להוכחות.

במועד הקבוע להוכחות שמעתי את שני השוטרים וקיבלתי המסמכים שערכו, ביניהם הזמנה לדין ובה דברי הנהג המודה בביצוע העבירה ("זה קורה כשהתחלתי לעקוף לא היה רכב")

ביום 10.07.13 הגיש הנאשם בקשה לביטול גזר דין והכרעת הדין ללא כל נימוק לאיחורו וללא תצהיר (הבקשה הוגשה במזכירות בשעה 11:00, הדיון היה קבוע לשעה 9:00). הבקשה נדחתה וכעת הוגשה בשנית הפעם ערוכה כדין ועדיין אין בה כדי להביא לביטול הכרעת הדין וגזר הדין, באשר לא קיימת סיבה מוצדקת לאיחור וחשוב מכך, לא שוכנעתי כי יש לנאשם הגנה טובה.

גם אם אניח שהנאשם טעה בשעה, טעות זו כשלעצמה אינה מהווה עילה לביטול גזר הדין. כבר נפסק בע"פ (ים) 2161/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל וכן צוטט בע"פ(ים) 2224/08 מוסברג נ' מדינת ישראל כי "פתיחת פתח שכזה לציבור "השוכחים" או "הטועים" למיניהם... תביא להצפה בלתי נסבלת של בתי המשפט, העמוסים ממילא ושלא לצורך".

לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי השארת גזר הדין על כנו אינו מהווה עיוות דין.

לנאשם ניתנה ארכה מספקת להפקדת הרישיון ולתשלום הקנס, כך שיוכל להתארגן עם עבודתו.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ג, 18 יולי 2013, בהעדר הצדדים.