1. התביעה שלפני עניינה פיצויים עפ"י חוק הגנת הצרכן תשמ"א – 1981, בשל אספקה חלקית של מוצרים, אספקת מוצרים פגומים ומוצרים שאינם תואמים את הזמנה.

2. טענות הצדדים:

א. ביום 3.10.12, כך עפ"י כתב התביעה, הזמין התובע רהיטים מהנתבעים 2 ו 3 שהציגו עצמם כשותפים וכבעליה של הנתבעת 1. ההזמנה כללה: שתי שידות, קומודה, שולחן קפה, שולחן פינת אוכל ומזנון בעלות של 25,000 ₪ ותוספת של 1,500 ₪ בגין הובלה והתקנה. התובע נתן מקדמה ע"ס 5,300 ₪ בשיק מזומן ושיק דחוי ע"ס 21,200 ₪, לגביו ניתנה קבלה בה צוין כי השיק הדחוי הינו לביטחון בלבד וביום האספקה יינתן מזומן. במעמד ההזמנה הועברו לנתבעים הסברים מפורטים ותרשימים מדויקים לכל הרהיטים. ביום 12.10.12 בוצעה הזמנה נוספת שכללה: ספה, קונסולה, שני הדומים, כורסא וארון אמבטיה, בעלות כוללת של 14,650 ₪. עבור הזמנה זו ניתן שיק מזומן ע"ס 3,000 ₪. התובע טען כי הזמנה זו התבססה על עיצובים שהוצעו מטעם הנתבעים, ולא על תרשימים ולאחר שעיצוב הריהוט לא מצא חן בעיני התובע, החליט לבטל ההזמנה והודיע על כך טלפונית כשבוע לאחר ההזמנה, בטרם אישר העיצוב ובטרם החל יצורם. לטענת התובע, הפריט היחיד בהזמנה השנייה שאושר ע"י התובע היה ארון האמבטיה בעלות 3,200 ₪. התובע טען עוד כי ההזמנות בוצעו רק לאחר שהתובע סייר במפעל הנתבעת 1 והתרשם ממוצריה. התובע טען שלאחר ביצוע ההזמנות נפלו פגמים רבים בהתנהלות הנתבעים.

ביום 18.12.12 בניגוד לסיכום בהזמנה הראשונה, הפקידה הנתבעת 1 את שיק הביטחון. מיד לאחר ההפקדה ביקש התובע לבטלו. אך, בתגובה נאמר לו כי הרהיטים יסופקו לו למחרת וכי במידה ולא יהיה מרוצה יוחזר לו כספו. התובע התרעם, אך הדבר כבר נעשה. למחרת סופקו הרהיטים. אך, הם לא תאמו לדרישות המפרט לפיו הוזמנו: שולחנות הקפה ופינת האוכל הוזמנו מעץ מלא אך סופקו בפורניר; מידות המזנון, השידות והקומודה לא תאמו את המפרט; המזנון הגיע ללא צירים בדלתות והרכבה פגומה יצרה רווח בינו לבין פנים המזנון; וארון האמבטיה לא סופק כלל. בנוסף, בזמן ההתקנה גרמו מובילי הנתבעת נזק לקיר בחדר השינה. התובע התלונן במועד האספקה והנתבע 3 הגיע לביתו והתנצל על הפגמים החמורים שנפלו ברהיטים ובהתנהלות הנתבעת 1. במעמד זה הוסכם כי כלל הרהיטים יילקחו ויתוקנו במפעל, פרט לשידות והקומודה, שיתוקנו בביתו של התובע. כמו כן, סוכם כי הנתבעת תמציא לתובע שיק ע"ס 21,200 ₪ על מנת להבטיח את אספקת הריהוט כראוי וכנגדו יעביר התובע לנתבעת 1 שיק דחוי באותו סכום וכי בגין הנזק שנגרם לקיר ועלות התאמת הפרקט לרהיטים בחדר השינה תעניק הנתבעת 1 פיצוי בסך 650 ₪. עוד באותו הערב שלח התובע הודעת דוא"ל לנתבע 3 בה נרשמו הדברים שסוכמו וכי התובע מעוניין להמשיך ולעבוד עמם ואולי אף להזמין ריהוט נוסף בעתיד. ביום 26.12.12 קיבל התובע שיק דחוי מהנתבעת לחודש ינואר 2014 ע"ס 21,000 ₪, כשהתאריך בו שונה מבלי שחתם על כך הנתבע 3 ועל גבי השיק רשום "לביטחון בלבד" ו- "לא סחיר", כל זאת בניגוד להסכם בין הצדדים. במעמד מסירת השיק, הבטיח הנתבע 3 לתובע שהרהיטים יסופקו בתוך חודש. בפועל סופקו הרהיטים באיחור של חודש, ביום 20.2.13. גם במועד האספקה השנייה נתגלו פגמים: שולחן הקפה ושולחן האוכל הגיעו אומנם מעץ מלא, אך הפעם נערך שינוי מהותי בעיצוב השולחנות (הוספה מסגרת); דלתות המזנון שוב הגיעו כאשר הן מורכבות בצורה פגומה ואינן נסגרות כראוי; וארון האמבטיה לא סופק כלל כאשר הנתבע 3 מציין בפני התובע כי הנתבעת 1 לא מייצרת ארונות אמבטיה. הנתבעים 2-3 התחייבו לקחת את הרהיטים עוד באותו היום ולזכות התובע בגינם, וכן לזכותו על כך שלא סופק ארון האמבטיה. באשר לתיקון הליקויים במזנון, בשידות ובקומודה, סוכם כי איש שירות יבוא לתקנם. ביום 22.2.13 נפגש התובע עם הנתבע 3 וסוכם כי הנתבעת 1 תעביר לידי התובע סך של 17,350 ₪ המגלם בתוכו החזר כספי בגין שולחן הקפה ופינת האוכל שעיצובם שונה; החזר כספי בגין ארון האמבטיה שלא סופק; פיצוי בסך 600 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לדירה; ופיצוי בסך 500 ₪ בגין עוגמת הנפש. קרי, סך כולל של 17,350 ₪. בתמורה יתחייב התובע כי לא יהיו לו תביעות עתידיות. אך, לאחר שיחה טלפונית עם הנתבע 2 חזר בו הנתבע 3 וביקש להתייעץ עם עורך דינו בטרם הגעה להסכם. מאותו מועד נותק הקשר בין הצדדים, וזאת לאור התעלמותם והתחמקותם של הנתבעים מפניות התובע הרבות. על כן, פנה התובע לנתבעים באמצעות מכתב מעו"ד. התובע טען כי אספקת הריהוט התעכבה מעבר לחמישה חודשים ולבסוף לא התקבל ארון האמבטיה, והריהוט אשר כן סופק היה פגום או שלא תאם את ההזמנה. התובע עותר לחייב הנתבעים בסכומים הבאים: 17,350 ₪ החזר כספי עבור הרהיטים הפגומים שנלקחו חזרה למפעל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; 7,000 ₪ בגין המזנון הפגום שנותר אצל התובע שדלתותיו אינן נסגרות כראוי; 300 ₪ בגין הרכבת מערכת הקולנוע הביתית שהתובעים נדרשו להתקינה מספר פעמים בשל הרהיטים הפגומים שסופקו; 1,000 ₪ עבור הנזקים שנגרמו לדירה; וסך של 1,500 ₪ בגין עוגמת נפש והפסד ימי עבודה.

ב. הנתבע 2 טען כי דין התביעה כנגדו להידחות מהטעם שההתקשרות נערכה בין התובע לנתבעת 1 ולא התקיימה במקרה דנן עילה להרמת מסך בין הנתבעת 1 לנתבע 2, בעליה. בנוסף, יש להורות על תיקון כתב התביעה והוספת אשת התובע, כתובעת נוספת. הנתבעים טענו כי התובע ואשתו גרמו לנתבעת 1 לייצר מוצרים בהתאם למידות ודרישות ספציפיות, כאשר לאחר מכן בחרו באמתלות שווא שונות לבטל העסקה מול הנתבעת 1. הנתבעים טענו כי לא היה מפרט כלשהו לשולחן פינת האוכל והסלון כי לא נמסרו תרשימים וכי פריטי הריהוט יוצרו בפעם הראשונה ובפעם השנייה בהתאם לנתונים שנמסרו לנתבעת 1, כאשר אין ולא היה ביניהם כל הבדל למעט סוג החומר. הנתבעים טענו שהנתבע 3 הינו עובד שכיר שלא נכח בשלב כלשהו ואף לא הציג את עצמו בפני התובע כבעלי הנתבעת 1. הנתבעים טענו כי ההזמנה מיום 12.10.12 בוטלה כ-45 יום לאחר ביצועה ולא שבוע ובגין זאת על התובע ואשתו לשלם לנתבעת 1 סך של 4,007.5 ₪ המהווים 35% מסכום ההזמנה בניכוי 3,200 ₪ בגין אי אספקת ארון האמבטיה. הנתבעים טענו כי בטופס ההזמנה מצוין כי לא תסופק סחורה עד שלא יוסדר מלוא התשלום והתובע הוא שאישר טלפונית לנתבעת לפרוע את השיק הדחוי ע"ס 21,200 ₪, בטענה שאין לו זמן פנוי להגיע למקום עסקה של הנתבעת 1 ולשלם הסכום במזומן. בהתאם הופקד השיק בתאריך 18.12.12 וביום למחרת סופקו הרהיטים. הנתבעים מודים כי בהובלה הראשונה פריטי הריהוט אשר סופקו, למעט השידות והקומודה, לא תאמו את ההזמנה כיוון שהוכנו מפורניר. מיד משהתגלתה התקלה, נטלה הנתבעת 1 את פריטי הריהוט למעט השידות והקומודה, תוך שהמזנון נותר בידי התובע והוחלף בד בבד עם אספקת המזנון החדש. הנתבעת 1 טענה כי בעבר היתה מוכנה להגיע להסכמות עם התובעים, אך כיום עומדת על קיום העסקה. הנתבעת מודה כי נתנה שיק נגדי להבטחת המוצרים בשנית אך מועד האספקה נדחה ע"י התובע בטענה שאינו תואם את סדר יומו. הנתבעים חזרו וטענו כי במועד ההובלה השנייה סופקו לתובע הרהיטים שיוצרו בהתאם לדרישותיו וכי התובע העלה בחוסר תום לב טענה בדבר חוסר התאמה מאחר וחפץ הוא בפריטי ריהוט שונים מאלה שהוזמנו. הנתבעים הכחישו כי נפל פגם במזנון ועתרו לקבלת מלוא התמורה בגין ההזמנה מיום 3.10.12.

ג. בכתב ההגנה, טען הנתבע 3 כי ניתן כנגדו צו כינוס בתיק פש"ר ומכוח צו זה יש להורות על עיכוב הליכים כנגדו בתובענה דנן. לגופו של עניין, טען הנתבע 3 כי מעולם לא הציג עצמו כבעלים או מנהל בנתבעת 1. הנתבע 3 טען כי משמש כעובד בלבד של הנתבעת 1 ועל כן דין התביעה כנגדו להידחות בהעדר עילה.

3. דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי את כתבי הטענות ועדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. ואבאר.

4. מוצרים שאינם תואמים את ההזמנה:

חוק הגנת הצרכן, תשמ"א–1981, מחייב את היצרן לתת אחריות ושירות לאחר המכירה.

סעיף 11 לחוק המכר תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"), קובע כי המוכר לא קיים את חיוביו אם מסר נכס שונה מהמוסכם.

במקרה דנן אין חולק שהנתבעים לא קיימו את חיובם, שכן נוצרה אי התאמה בין הרהיטים מעץ מלא שהוזמנו לבין הרהיטים מפורניר שסופקו בפועל בהובלה הראשונה.

לאור הליקויים שעלו באספקה הראשונה, סוכם כי הנתבעת תעביר שיק דחוי ע"ס 21,200 ₪. אולם, ביום 26.12.12 קיבל התובע שיק דחוי ע"ס 21,000 ₪ ולא כפי שסוכם. בנוסף, הפרה הנתבעת את ההתחייבות לספק הרהיטים בתוך חודש ימים מיום הזמנתם והרהיטים סופקו לבית התובע רק ביום 20.2.13, קרי לאחר חודשיים מיום הזמנתם.

בנוגע להובלה השנייה, קיימת מחלוקת: התובע טען כי היה חוסר התאמה בין הרהיטים שהוזמנו לבין הרהיטים שסופקו בפועל, כך שנוספה מסגרת על גבי השולחנות. מנגד טענה הנתבעת 1 כי הרהיטים היו זהים לרהיטים מפורניר שסופקו בעבר, לרבות המסגרת, וכי הרהיטים נלקחו חזרה רק לאור טענותיו הבלתי מוצדקות של התובע.

לאחר עיון בחומר הראיות מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע לפיה היתה חוסר התאמה בין הריהוט שהוזמן לריהוט שסופק בהובלה השנייה מהטעם שנוספה מסגרת.

ראשית, עדות התובע היתה מהימנה בעיניי. התובע חזר וטען כי הינו בן אדם פדנט ולכן העביר תרשים מפורט שצורף כנספח 3 לכתב התביעה ובשרטוט לא קיימת מסגרת. בהתאם, הריהוט מפורניר שסופק היה ללא מסגרת ותאם להזמנתו, למעט כך שהיה עשוי מפורניר ולא מעץ. עדותו נתמכה בעדותה הקוהרנטית והעקבית של התובעת לפיה הוזמן ריהוט מעץ עפ"י שרטוט ללא מסגרת והגיע ריהוט מפורניר ללא מסגרת, שלאחר מכן, הוחלף בריהוט מעץ עם מסגרת. התובעת טענה שגרסת הנתבעת לפיה לא ניתן לבצע ריהוט שולחני ללא מסגרת אינה נכונה, ולראיה רכשו לאחר מכן ריהוט מעץ ללא מסגרת.

מנגד עדות הנתבעים 2 ו- 3 לפיה הריהוט הוזמן מלכתחילה עם מסגרת וכי גם הריהוט מפורניר סופק עם מסגרת, לא היתה מהימנה בעיניי ונראה כי עלתה לראשונה תוך כדי הדיון, כמענה להשגות התובע ולשאלת בית המשפט מדוע סופק ריהוט עם מסגרת. בנוסף, אין חולק שבשרטוט שהועבר ע"י התובע לא הופיעה מסגרת. כמו כן, הנתבע 3 העיד שהריהוט בהובלה השנייה נלקח חזרה מבית התובע בנסיבות הבאות: "כשהגיע נטען שיש להם מסגרת וזה לא מה שרציתי ואני לא רוצה זאת." (עמ' 3 ש' 6 לפרוטוקול מיום 16.10.13), עדות התומכת בגרסת התובע, לפיה הופתע מכך שהוספה מסגרת בניגוד למוסכם. במידה וגם הריהוט מפורניר היה מגיע עם מסגרת, הרי שסוגיה זו כבר היתה נדונה. לגישתי, עצם לקיחת הריהוט חזרה מבית התובע מעידה גם היא על חוסר התאמה.

סעיף 16 לחוק המכר קובע כי מקום שבו "היתה אי ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה...". סעיף זה מטיל חובת גילוי על המוכר בנוגע לאי ההתאמה של הממכר, המוגדרת בסעיף 11 לחוק המכר, בהתאם להסכם או לציפיותיו הסבירות של הקונה, וחובה זו מתקיימת גם אם סבר המוכר שמדובר באי התאמה בלתי חשובה או שולית (ראה: איל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח – 1968, עמ' 334 (1987)).

בית המשפט העליון התייחס לתכליתו של חוק הגנת הצרכן ברע"א 2512/90 סופרגז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה (4) 405 (1991), וכך נאמר שם:

"חוק הגנת הצרכן מה טיבו ומה תכליתו? זהו חוק שבעיקרון נועד להגן, בעזרת סנקציות אזרחיות ופליליות, על הצרכן מפני מעשי הטעיה או מרמה או אחיזת עיניים מצד יצרן או ספק. החוק מבקש למנוע מהקונה התמים – הוא הצרכן הרוכש נכס או מקבל שירות לשימושו האישי, הביתי או המשפחתי – מליפול ברשתם של האנשים המבקשים להוליכו שולל. הכוונה היא להגן על הצרכן מקניית מצרכים שאינו זקוק להם או שאיכותם ירודה מזו שנצטיירה בעיניו על פי הפרסום שניתן למוצר, או שאין בידו כל הנתונים האמיתיים באשר לאותו מוצר, כך שהוא רוכש את המוצר כתוצאה מהטעיה בדבר המחיר האמיתי, האיכות והכמות הנמכרת (ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן, תש"ם – 1980))."

מהשתלשלות העניינים המפורטת בהרחבה לעיל, עולה כי אין חולק שהנתבעים הפרו את ההסכם עם התובעים, בכך שמסרו רהיטים שאינם תואמים לרהיטים שהוזמנו: הן בהובלה הראשונה, בה סופקו רהיטים מפורניר תחת אספקת רהיטים מעץ, והן בהובלה השנייה, בה סופקו באיחור רהיטים להם נוספה מסגרת באופן שאינו תואם את ההזמנה.

5. אספקה חלקית של מוצרים:

אין חולק, כי עד היום לא סופק לתובעים ארון האמבטיה שהוזמן על ידם. לפיכך, יש לחייב את הנתבעת 1 להשיב לתובעים את התמורה ששולמה בעדו בסך של 3,200 ₪.

6. מוצרים פגומים:

אין מחלוקת שעוד במועד ההובלה הראשונה, התלוננו התובעים על פגמים במזנון. מתכתובת המיילים שהוחלפה בין הצדדים עולה שהוסכם שישלח נציג מטעם הנתבעת לצורך תיקון הליקויים במזנון. ברם, עד היום, בניגוד למובטח, לא תוקנו הליקויים.

חוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980, בסעיף 2(ב), קובע:

"נגרם הנזק על ידי רכיב פגום, יהיו אחראים הן יצרן המוצר והן יצרן הרכיב"

בהתאם לסעיף 2(א) לתקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), תשס"ו – 2006, קיימת אחריות לנתבעת לתקן כל קלקול שנתגלה בטובין במהלך תקופת האחריות, בלא תמורה, ובמידה ונדרשת במסגרת התיקון החלפה של הטובין תבוצע זו בלא תמורה.

לפיכך, עפ"י החוק, יש ליתן לנתבעת אפשרות לתקן את הדרוש תיקון ולא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעת 1 לבטל את העסקה, ולהשיב התמורה ששולמה בגין המזנון.

לאור האמור, אני מורה לנתבעת לתקן את דלתות המזנון הפגומות, בתוך 30 יום מהיום.

7. פיצויים לדוגמא:

סבורה אני, כי אכן מוטלת על הנתבעים, בהתאם לסעיף 31 א(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א – 1981; ולחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשמ"א – 1981, החובה לפצות את התובעים ללא הוכחת נזק בגין אובדן ימי העבודה ועוגמת הנפש שנגרמו לתובעים בעקבות הפרת החוזה ובגין אספקה חלקית של מוצרים, אספקת מוצרים פגומים ומוצרים שאינם תואמים את הזמנה, כמפורט בהרחבה לעיל.

לפיכך, אני פוסקת לטובת התובעים פיצוי בסך של 1,500 ₪.

ויפים לענייננו דברים שנקבעו ברת"ק (ת"א) 39593-11-10 אורן קאשי נ' הוטל מערכות תקשורת בע"מ (טרם פורסם, מיום 9.3.11):

"מטרת סעיף 31א היא לעודד אכיפה "פרטית", בידי צרכנים, של הוראות חוק הגנת הצרכן, באמצעות הענקת זכות לצרכנים לתבוע פיצוי לדוגמא מעוסקים אשר הפרו את הוראות החוק. מוצדק לתבוע פיצוי לדוגמא במקרים שבהם אם לא יעשה כן, המזיקים יחמקו מאחריות. עוד הוסבר כי חולשת הצרכן באה לידי ביטוי גם בשל מימוש זכויותיו בביהמ"ש. וכך, כדי לשפר את הכדאיות הכלכלית של הצרכן לעמוד על זכויותיו בביהמ"ש וכדי להרתיע עוסקים מניצול חולשתו של הצרכן ומהפרת הוראות החוק, יש להעניק לצרכן זכות לתבוע פיצויים לדוגמא."

8. נזק לדירה:

התובעים טענו כי נגרם נזק לדירתם בעקבות הובלת הריהוט לדירה ע"י המובילים מטעם הנתבעת. התובעים הציגו תמונות של הנזק לקיר ולפרקט של דירתם. ברם, לא הגישו כל אסמכתא או הצעות מחיר באשר לעלות תיקון הנזק. לפיכך, דין רכיב זה להידחות.

9. ביטול חלק מההזמנה:

בכתב ההגנה טענה הנתבעת שהתובעים ביטלו חלק מהזמנת הריהוט ועל כן עליהם לשלם כ- 35% מסכום ההזמנה. טענה זו עלתה לראשונה בכתב ההגנה, ואין חולק שהתובעים לא נדרשו מעולם לשלם בעבור ביטול הזמנה זו. מה עוד, שלטענת הנתבעת עצמה, מדובר במוצרים מתצוגה, ומכאן שלא יוצרו במיוחד לטובת התובעים ולפיכך לא נגרם כל נזק. העובדה שהדרישה לתשלום בגין ביטול ההזמנה לא עלתה מעולם, מעידה כי גם אם היתה מוצדקת, הרי שהנתבעת ויתרה על הדרישה והיא עלתה בחוסר תום לב רק בכתב ההגנה.

10. הנתבעים 2 ו- 3:

אין חולק, שהתובעים רכשו מוצרים מהנתבעת 1, שהינה חברה בע"מ. בנסיבות אלה, בהעדר תביעה להרמת מסך, לא ניתן להטיל חבות על הנתבעים 2 ו - 3 שהינם אורגנים של החברה, המהווה אישיות משפטית נפרדת. לפיכך, התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 : נדחית.

11. סוף דבר:

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 : נדחית.

התביעה כנגד הנתבעת 1 : מתקבלת בחלקה.

הנני מורה לנתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 17,350 ₪ (שווי שולחן פינת אוכל, שולחן קפה וארון אמבטיה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 30.4.13, ועד לביצוע התשלום בפועל.

כמו כן, בתוך 30 יום מהיום תתקן הנתבעת 1 את דלתות המזנון הפגומות.

בנוסף, הנני מורה לנתבעת 1 לשלם לתובעים פיצויים לדוגמא בסך של 1,500 ₪.

בהתחשב בנסיבות העניין, תישא הנתבעת 1 בהוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ד, 14 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.