עיקרי העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים שלוש המחאות לביצוע. האחת בסכום של 6,293 ₪, השניה 2,800 ₪ והשלישית 6,293 ₪ (הסך כולל: 15,386 ₪). ההמחאות נמשכו מחשבון הבנק של הנתבעת ונמסרו לתובעת על ידי בעלה של הנתבעת, מר עזריאל וייס (להלן: עזריאל).

2. הנתבעת התנגדה לביצוע השטרות. ההתנגדות הועברה לבית משפט זה ונדונה על ידי כב' הרשם פוני. בהתנגדות נטען כי עזריאל היה עובד התובעת ובמסגרת עבודתו נהג להזמין שלטים עבור לקוחותיו הפרטיים ולשלם למשיבה עבורם, בין היתר, בהמחאותיה של הנתבעת (סעיפים 4 ו-5 להתנגדות). הנתבעת עצמה טענה כי ההמחאות חוללו עקב כישלון תמורה ובהתאם לקיזוזים שיש לערוך בין הצדדים, וכן הוסיפה כי עזריאל אינו מורשה חתימה על ידי הנתבעת ומשכך אינו יכול לחייב את הנתבעת.

יודגש כי אף לשיטת הנתבעת עצמה, העביר עזריאל לתובעת המחאות נוספות מלבד ההמחאות נשוא תביעה זו, שחלקן כובד (סעיף 20 להתנגדות), אך משנוכח, לשיטתו, כי שילם ביתר, "חוללו ההמחאות נשואות תביעה זו".

3. בהמשך ההתנגדות נטען כי עזריאל התפטר באופן המזכה אותו בפיצויי פיטורין בסכום של 15,000 ₪ כנגדם נטען לקיזוז- על אף שאינו בעל דין, ועוד כהנה וכהנה טענות בדבר זכויות וכספים המגיעים לו מהתובעת.

בהסכמת התובעת ומבלי להודות בדבר ניתנה ביום 13.10.13 לנתבעת רשות להתגונן והתובענה הועברה למסלול של סדר דין מהיר.

4. מלבד תצהירה של הנתבעת, הוגש תצהירו של עזריאל בעלה, בו אישר כי היה עובד של התובעת. לדבריו, במקביל לעבודתו זו הזמין שלטים ופרסומים עבור לקוחות פרטיים שלו ושילם בעבורן: "המחאות אלו הינן חלק בלתי נפרד מעסקאות פרסום שנעשו ביני ובין התובעת, נחתמו על ידי, והן ניתנו לידי התובעת בתמורה לכלל התחייבויותיה בהסכם ובתמורה לעבודה שתעשה התובעת עבור לקוחותיי" (סעיף 6) והוסיף: "אני ואישתי, לא חייבים פרוטה לתובעת. ההפך הוא הנכון, התובעת היא אשר חייבת לי כספים רבים, ורק כשלון תמורה מצד התובעת, וקיזוזים שיש לערוך בין הצדדים, הם הסיבה לחילול ההמחאות נשואות תביעה זו". (ההדגשה במקור).

עזריאל הצהיר כי הוא שחתם על ההמחאות על אף שלא היה מורשה חתימה של אישתו ועשה זאת מבלי לצרף שום סימן, מילה או משפט המעידים כי הוא חותם על השטרות בשמה: "לא הייתי מורשה חתימה על ידי אשתי ומשכך, לא ניתן לחייב אותה בחובותיי. חתמתי על השטרות כשאינני מצרף שום סימן, מילה או משפט המעידים כי אני חותם על השטרות בשם אשתי ו/או בהרשאתה".

5. מטעם התובעת הוגש תצהירו של יעקב וינגרטן, מנהל ומורשה חתימה אצל הנתבעת וזה הצהיר כי עזריאל עבד אצלם, רכש שלטים, שילם בשיקים של הנתבעת וכי חלק מהשיקים כובדו ואילו שלושת ההמחאות נשוא תביעה זו, חזרו מהטעם "חשבון נסגר". התובעת טענה כי אין מקום לקבל טענה של בני זוג הנשואים זה לזה כי הבעל זייף חתימת רעייתו והעלאת טענה שכזו מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

התובעת טוענת כי הנתבעת ועזריאל נשואים באושר וכי התנהלותם מהווה הונאת תמימים, באשר עזריאל משלם בהמחאות של הנתבעת, ברצותה- הן נפדות וברצותה- נטען ל"זיוף" והעדר הרשאה. להוכחת הטענה, מפנה התובעת לפרוטוקול הדיון בהתנגדות מיום 13.10.13 בו התברר במהלך חקירה נגדית כי לנתבעת לפחות שלושה חשבונות בנק, ובניגוד לטענתה הראשונית כי היא אינה בקיאה בנעשה בהם, הרי שהיא עוקבת אחרי חשבונותיה ברמה השבועית ולמרות זאת העלתה את טענת הזיוף הרבה לאחר שהוגשו לפירעון.

התובעת הפנתה לת.א. 16648-06-12 וייס נ' יום טוב, ולת.א. 11411-12-13 וייס נ' רייכמן בהם היו הנתבעת ועזריאל בעלה בעלי דין במקרים דומים, וטענה כי מדובר בדפוס פעולה זהה. חרף שנים שעזריאל לכאורה "מזייף" את חתימתה ופועל בניגוד לרצונה בחשבונות הבנק שלה, היא מאפשרת המשך התנהלות זו.

באשר לטענות ההגנה לגופן, טוענת התובעת כי הנתבעת מעלה טענות סותרות, מחד טוענת בתצהירה לזיוף ומאידך טוען המצהיר מטעמה לכישלון תמורה וקיזוזים.

התובעת מפנה לסעיף 23(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: פקודת השטרות), וטוענת כי גם אם לא ניתן לעזריאל ייפוי כוח לחתום במקום אשתו, הרי שהתנהלות הנתבעת מלמדת על עצימת עיניים ואי ייחוס התנהגות פלילית למעשי עזריאל.

6. בסיכומיה, טענה הנתבעת כי משלא הגישה התובעת ראיות ולא נחקרה על ידי הנתבעת יש לראות בטענות העובדתיות בסיכומיה הרחבת חזית פסולה. מחמת הזהירות, טענה כי אין להסיק הרשאה מכוח זוגיות, וכי לצורך קביעת החבות השטרית יש לבחון התקיימות התנאים שנקבעו בע"א 4085/07 אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ. (1994) בע"מ, ואלו לא מתקיימים בענייננו.

באשר לטענות המשפטיות, שבה הנתבעת על טענתה כי לא חתמה על ההמחאות לא הרשתה לאיש לחתום בשמה וכי הוכח כי חתימתה קלה מאוד לזיוף. משהועלתה טענה זו, כך טוענת היא, הנטל להוכחת אותנטיות החתימה מוטל על התובעת וזו לא הרימה נטל זה.

דיון והכרעה

7. הנתבעת לא העמידה מסכת ראייתית המקימה הגנה מכוח טענת הקיזוז וטענת כשלון התמורה שנטענו על ידה. כידוע, טענת קיזוז דינה כדין תביעה שכנגד ומחייבת פירוט וביסוס מה שלא נעשה כלל בענייננו. כך, גם הטענה לכישלון תמורה לא הוכחה על כל המשתמע מכך נוכח סעיף 29 לפקודת השטרות מקים חזקת תמורה.

מסיכומי הנתבעת עולה כי עיקר טענותיה הן ביחס לחתימה על השטר ולטענתה כי משלא חתמה על השטר אלא בעלה, ללא הרשאתה, אינה חבה בסכום השטר, ונראה כי זנחה את יתר טענותיה.

8. אין מחלוקת כי הנתבעת ועזריאל נשואים זה לזה, ואין טענה לקיומו של סכסוך ביניהם. כך, גם אין מחלוקת כי אין מדובר בשיק ראשון שנמשך מחשבונה של הנתבעת לפקודת התובעת, וכי היו שיקים אחרים שנפרעו ללא טענה.

בהעדר הוכחה פוזיטיבית אחרת, ולאור ויתור הצדדים על חקירת המצהירים, אני מקבלת את גרסתו של העד עזריאל כי הוא זה שרשם את חתימתה של הנתבעת על השיקים.

במצב דברים זה, יש לבחון האם מוטלת על הנתבעת חובה מכוח דין לשאת בפירעון השיקים, וכפי שנטען כאן, מכוח היות עזריאל שלוחו של הנתבעת.

9. לכתחילה, קובעת פקודת השטרות:

אין חבות בלי חתימה

22 (א) אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה....

חתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות

23. (א) חתימה של שטר שהיא מזוייפת או רשומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו של כל צד שבו..."

אולם, אין סעיף זה חזות הכל. בע"א 12860/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5), 799 (להלן: "פרשת ורד הלבשה") קבע הנשיא שמגר:

"ראשית, יש לציין כי עצם העובדה כי צד איננו חתום על גבי השיק איננה שוללת, א-פריורי, את חבותו השטרית. אמנם, סעיף 22 לפקודת השטרות הוכתר בכותרת הבלתי-מוצלחת "אין חבות בלי חתימה". עם זאת, ישנם מקרים של חבות שטרית בהיעדר חתימה על גבי השטר. כך, למשל, סעיף 22(ג) קובע כי שותף אשר חותם על גבי שטר בשמה של השותפות "הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה". הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבי שטר (סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות. החבות השטרית היא של השולח למרות היעדר חתימתו עלגבי השטר. אכן, דרך המלך היא כי "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה (סעיף 22(א) לפקודה) אולם לצידה של דרך המלך, קיימות אפשרויות נוספות של חבות שטרית בהיעדר חתימה פיזית על גבי השטר" (שם, ס' 6 לפסק הדין).

בהמשך פסק הדין, מנתח כבאיזמל כירורגי את יחסי הגומלין שבין דיני השליחות לבין דיני השטרות וכה יפים דבריו לענייננו:

9. יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה, דהיינו - בהטלת חבות על ראובן, למרות שמבחינה פיזית, ראובן עצמו לא חתם על השטר. המקרה הראשון:ואם שמעון שלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן", הרי שמכוח סעיף 92(א) לפקודה מוטלת חבות שטרית על ראובן במידה ושמעון פעל במסגרת ההרשאה.

סעיף 92(א) קובע לאמור:נ

"מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא אלא די להם בחתימתו שנכתבה בידי אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו".

10. אין מדובר במקרה ראשון בו טוענת הנתבעת כי אינה חבה בשטר בהעדר חתימתה. בפני בית המשפט הובאו לפחות שתי תביעות נוספות בהן נטען על ידי הנתבעת ובעלה כי האחרון רשם את חתימתה ללא הרשאתה. מחקירתה בבית המשפט בפני כב' הרשם פוני ביום 13.10.13, עלה כי ברשותה מספר חשבונות בנק, כי היא עוקבת אחריהם ברמה השבועית ולא ניתן להלום כי תפרע המחאות שאינן בחתימתה ו/או בהרשאתה שוב ושוב, מקום שמדובר באירוע שלישי לפחות. מקבלת אני את הטענה שאין זה סביר כי תסכים ותאפשר התנהלות שכזו מבלי שתעשה על ידה פעולה כלשהי להפסקת התנהלות נפסדת זו.

11. האם ניתן לראות בעזריאל "שלוח" מטעם הנתבעת לחתימה של המחאותיה? שאלה זו הינה לב המחלוקת בין הצדדים, והתשובה לטעמי הנה חיובית.

אין מחלוקת כי כל פעולותיו של עזריאל נועדו לפרנסת הבית ולטובת התובעת. לא נטען כי השתמש בכספים לשימוש "אחר" ואין ספק כי הנתבעת נהנתה מפירות עסקיו ויש בכך כדי לחייבה מכוח הלכת השיתוף: "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו – חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים" (ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3), 5) פס"ד מיום 12.11.95).

12. האם רשאית היתה התובעת לראות בעזריאל "שלוח" של הנתבעת ולקבל מידיו את המחאותיה? לטעמי גם בעניין זה התשובה חיובית. במהלך התקופה בה נוהלו בין התובעת לעזריאל יחסי עבודה ומסחר מסר עזראיל שיקים המשוכים מחשבון הבנק של הנתבעת, רעייתו, אשר כובדו על ידה. סביר בעיניי כי התובעת תסיק כי אף אם החתימה נרשמה על ידי עזריאל, מתקיימים בין השניים יחסי שליחות. הסתמכות התובעת על השטרות בנסיבות אלו, סבירה. עוד סביר בעיניי כי התובעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת כי עזריאל הוא שחותם על השיק את שמה של הנתבעת ובוודאי שלא היה עליהם לדעת כי אין הדבר נעשה בהסכמתה, שהרי בהתנהגותה המתמשכת של כיבוד המחאות קודמות יצרה מצג לפיו פועל בעלה בשמה ובהסכמתה, שאחרת היתה פועלת בצורה אקטיבית המבהירה כי שיקים כאמור לא יכובדו, בדרך של ביטולם בבנק, הודעה לתובעת וכד'. כל זאת לא נעשה. ודוק. לא מדובר בהמחאות בסכומים עצומים, אלא בסכומים שרגילים היו למשוך מעת לעת בהיותם זוג נשוי "(ש) עסקינן בזוג נשוי בעת קרות האירוע וקרבה זו עשוי להוות ראייה לקיום הרשאה" (ע"א (ת"א) 2692/04 איריס שלם נ' אם.די.אס סחר וקניות וגרש בע"מ. פורסם בנבו, ניתן ביום 14.8.05).

מקום שהתובעת לא ידעה ולא אמורה היתה לדעת על חריגה כאמור, הרי שחל פסק דינו של כב' הנשיא שמגר בעניין ורד הלבשה:

"מדיניות דיני השליחות הינה להטיל על הצד השלישי את הסיכון של התרשלותו הוא (ראה סעיפים 15(ב)ו- 18 לחוק השליחות). מדיניות זו ראויה היא. הסיכון של היעדר הרשאה צריך ליפול על השולח, אשר בהתנהגותו יצר חזות של הרשאה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא צריך היה לדעת, כי מה שנחזה כהרשאה אינו כזה בפועל. הצורך לדעת מתבסס לעתים על יחסים חוזיים מוקדמים בין ה"שולח" לבין הצד השלישי, ולעתים מקורו בחובת הזהירות הכללית המוטלת על אדם כלפי שכנו" (על פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (ע"א 636/89, כחולי ואח' נ. בנק ברקליס דיסקונט ואח', פ"ד מה (3), 265,286). יושם נא לב כי הקצאת הסיכונים בדיני השליחות הינה הקצאה קשיחה - הסיכון נופל על השולח או על הצד השלישי" (פרשת ורד הלבשה ס' 11 לפסק הדין, ההדגשות שלי ב.י.).

בנסיבות שתוארו, לא היה לתובעת סיבה לצפות כי השיקים לא יכובדו: "אם הצד השלישי ידע על אותה חריגה או היה עליו - כאדם סביר - לדעת על כך (סעיף 18 לחוק השליחות), הרי שהוא כפוף ברצונו של השולח.... אם הצד השלישי לא ידע על החריגה מההרשאה ולא היה עליו לדעת עליה הוא "רשאי לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו" (שם, ס' 11).

13. הנתבעת הפנה את בית המשפט לע"א 4085/07 דבורה אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ. (1994) בע"מ, פ"ד סג(3),1 (להלן: עניין אוזן). וטענה כי לא התקיימו התנאים הקבועים בפסק הדין לביסוסה שליחות בין הנתבעת לבעלה עזריאל. ואולם לטעמי ב"כ הנתבעת לא דק בעניין זה, באשר כב' הש' ד"ר דנציגר היה בדעת מיעוט, ואף לשיטתו: "תכליתו הייחודית של השטר מחייבת הקפדה על קיומם של שלושה עקרונות אשר מהווים את אבני היסוד של דיני השטרות, ואשר הם שמתווים את אופן פרשנות השטר. העיקרון הראשון הינו ודאות הפירעון. על מנת שפלוני יסכים ליטול את השטר, עליו לדעת מתוך התבוננות בשטר בלבד כי יוכל הוא להיפרע מהשטר באופן וודאי ללא צורך בבירורים נוספים, שכן אם לא ניתן להסיק מהתבוננות בשטר את וודאות פרעונו כי אז תיפגע סחרותו" (ס' 42 לפסק דינו, הדגשות שלי ב.י.). בעוד שדעת הרוב, מפי כב' השופט ג'ובראן קבעה: "כאשר חותם אדם בחתימתו של אחר או חתימה הנחזית ככזו. במצב זה אפשר כי האחר הוא שיחוב על פי השטר, על פי הוראת סעיף 92(א) לפקודת השטרות ... וזאת בתנאי שהחתימה אכן נעשתה בהרשאתו" (ס' 4 לפסק דינו), ובהמשך מסביר כי חתימה מכוח סעיף 92 לפקודה שונה מהקבוע בסעיף 25 במובן זה שאינו דורש לכאורה כי לחתימה יוספו מילים כלשהן.

כב' השופט ג'ובראן קובע כי יש לבחון את נסיבות משיכת השטר והעברתו (ס' 8 לפסק הדין). אם בפרשת אוזן דובר על עסקה משותפת בין בני הזוג, הרי שבענייננו, מתקיימות נסיבות אחרות המקימות מצג לפיו החתימה "כשרה" ובהרשאה, והיא העובדה כי מדובר בבני זוג ובעיקר, העובדה כי אין מדובר בשטר אחד ויחידי, אלא חוליה בשרשרת שיקים שנמשכו מחשבון הבנק של הנתבעת אשר כובדו על ידה, ורק השטרות נשוא ההתנגדות – חוללו. ואין לי אלא להפנות לעניין ורד הלבשה בעניין זה: "ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה(ס' 21 לפסק הדין).

14. באשר לטענות הנתבעת בנוגע ל"נדבך הראשון" (ציון על גבי השטר כי השלוח פועל מכוח שליחות), אינן רלבנטיות מקום שמדובר בצדדים קרובים, וטענותיו לעניין "מבחן ההרשאה" אינן רלבנטיות מקום שחתימתו של עזריאל לא היתה חתימתו שלו, אלא בצורת חתימתה של הנתבעת.

אינני מקבלת את טענות הנתבעת (המובאות בתצהירו של עזריאל), המפנה למלומדים זוסמן ולרנר ומאמצת אני את קביעותיו של כב' הש' מ. רניאל בת.א. (חי) 21247/98 דוד כהן נ' אפשטיין ואח' (29.7.02):

"איני סבור שההסתייגות שהסתייג פרופ' לרנר מתיישבת עם האמור בפסקי דין ורד הלבשה ורינסקי, וביחוד לאור העובדה שהמבנה המשפטי הבסיסי של חשבון משותף בין בני זוג הוא מבנה של שליחות הדדית, דהיינו ששני בעלי החשבון ממנים את אחד מהם כשלוח של שניהם וגם את השני כשלוח של שניהם. ואולם, גם כך, לפי ההסתייגות האמורה של פרופ' לרנר, המשליכה אותנו בחזרה לשאלת ניהול התא המשפחתי ובעצם לאיזון המשאבים בין בני הזוג, הרי שבמקרה שלפני היתה משיכת השיק במסגרת ניהול התא המשפחתי שהמשיך עוד להתקיים יותר מארבע שנים לאחר זמן פרעונו של השיק. פרופ' אוטולנגי, במאמרה "בחינת דיני השטרות במשקפי דיני החוזים - מגמות חדשות בפסיקה" עיוני משפט כג עמ' 189, בעמ' 214 ואילך מותחת ביקורת קשה על דברים אלה של פרופ' לרנר, אך ברור גם לפי דבריה שבמקרה שבו נקבע כי השיק נמשך מחשבון משותף של שני בני זוג, שבו נוהלו החשבונות המשותפים, כאשר העיסקה שבמסגרתה ניתן השיק היא עיסקה הכלולה במסגרת איזון המשאבים בין בני זוג המגדיר גם את תחום ההרשאה בין השותפים לחשבון, הרי היה כאן מצג הרשאה ובן הזוג שלא חתם חייב בתשלום סכום השיק".

לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה.

15. כפי שפורט לעיל (סעיף 4 לפסק דין זה), מתצהירו של עזריאל עולה כי רשם את חתימתה של הנתבעת, אישתו, ללא הרשאתה ועל מס' שיקים, ויש לתצהירו זה משמעות. משכך, בטרם מתן פסק הדין, זימנתי את הצדדים לדיון ביום 19.2.15, סמוך ככל האפשר משובי מחופשת לידה. בדיון הוסבר לנתבעת ולעזריאל כי בתצהירו ישנה הודאה, לכאורה, בזיוף חתימתו של השיקים וכי הדבר עלול להוות עבירה על סימן ו' לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. עוד הסברתי כי אין בית המשפט יכול להתעלם מתצהיר זה. חלק מהדיון נערך, בהסכמת הצדדים, מחוץ לפרוטוקול, ולבקשת ב"כ הנתבעת התקיימה הפסקה בה שוחח עם מרשתו. בסיומה לא ביקש למשוך את תצהירו של עזריאל או לשנותו אלא כי יינתן פסק דין על יסוד הכתב וכך נעשה.

אופן התנהלות בני הזוג וייס שכנע אותי, ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כי מתן השיקים נעשה בהרשאתה, לכל הפחות ידיעתה ולמצער עצימת עיניה של הנתבעת, כחלק מהתנהלותו הכלכלית המשותפת של התא המשפחתי.

במצב דברים זה, לא ייתן בית המשפט ידו להפטרת הנתבעת מהתחייבויותיה הכספיות אשר לבטח גרמו לתובעת הפסדים כספיים.

משכך, אני מורה למזכירות להעביר העתק מפסק דין ותצהירו של עזריאל שהוגש לבית המשפט ביום 22.12.13 לעיונו של עו"ד ברק לייזר, היועץ המשפטי, מערכת בתי המשפט לבחינה האם יש מקום לפנות בעניין למשטרת ישראל.

16. סוף דבר: אני מקבלת את התביעה.

הנתבעת תישא בסכום ההמחאות בתוספת ריבית והצמדה כדין מהתאריך הנקוב על כל המחאה. בשים לב למספר הדיונים שהתקיימו מחד, ולוויתור על חקירת המצהירים, מאידך, אני מורה כי הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובעת בסכום כולל של 6,000 ₪ בתוספת אגרות בית משפט..

ניתן היום, כ' אדר תשע"ה, 11 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.