כללי

1. עניינו של הליך זה תביעה בין פרקליטים, בהקשר להפניית לקוח על ידי התובע אל הנתבעים, לצורך טיפול בנושאי חדלות פירעון. אין חולק כי בהקשר להפניה זו שולם לתובע על ידי הנתבעים סך של 10,000 דולר בצרוף מע"מ, והמחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה האם התובע זכאי לכספים נוספים כלשהם מתוך תקבולים כספיים אותם קיבלו או יקבלו הנתבעים בגין שירותיהם המשפטיים בתיק הפש"ר של אותו לקוח.
2. התביעה כוללת עתירה לסעד כספי בסך 250,000 ₪ וכן לסעד הצהרתי בדבר זכות התובע לקבלת דמי העברה בשיעור של 20% מתקבולים כספיים שיקבלו הנתבעים בגדר תיק פש"ר 5136/09 או תיקים הקשורים אליו (להלן: "תיק אוביץ") ולמתן חשבונות רלוונטיים לתקבולים אלו.
3. מטעם התובע נמסרו עדותו שלו וכן של העדים מר נעם לנדאו ומר נפתלי אוביץ. כן זומנו למסירת עדות כעדים חיצוניים מטעם התובע עו"ד אביב פריצקי, עו"ד אביחי ורדי ומר ניסים אלסטר.
4. מטעם הנתבעים נמסרו עדויותיהם של הנתבע 1 עו"ד וינשטיין וכן של העדים מר דוד אוביץ, מר שבתאי זמיר ומר אבי מגן.
5. למעט מר אבי מגן, אשר ב"כ התובע ויתר על חקירתו הנגדית, נחקרו כלל העדים בחקירה נגדית לפני.
6. ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ.

תמצית טענות התובע – עו"ד ארז

1. בשנת 2009 נקלעו עסקי החקלאות של אחיו של חותנו של התובע, מר דוד אוביץ (להלן: "אוביץ"), חקלאי ממושב עמי-עוז בדרום הארץ, אשר עסק בגידול פלפלים בהיקף נרחב, ושל שותפיו (מר תומר אוביץ ומר עמי אסידו) לקשיים כלכליים כבדים.
2. בשלב הראשון, במשך תקופה בת מספר שבועות נעשו ניסיונות, שבסופו של דבר לא צלחו, מול נושי אוביץ העיקריים (חברת STM, חברת ימקו בע"מ וחברת עמיר בע"מ) לגיבוש הסדר הפעלה לטווח המיידי וכן הסדר נושים. לבקשת אוביץ, התובע היה מעורב במגעים אלו, אך בהיות הסמכתו כעורך דין חדשה יחסית ובהעדר מומחיות בנושאי חדלות פירעון, ומשאותם מגעים לא צלחו, הוא חיפש עבור אוביץ משרד עורכי דין המתמחה בתחום חדלות הפירעון. לאחר שפנייתו הראשונה למשרד עורכי דין אחר לא אושרה על ידי אחד הנושים, הוא הגיע דרך מכר משותף, מר לנדאו, אל עו"ד וינשטיין ומשרד הנתבע 2.
3. לאחר מספר פגישות ומגעים עם אוביץ ועם נציגי נושיו העיקריים, אשר בחלקם השתתף אף התובע, וכן סיכום דרך פעולה ושכר טרחה עם אוביץ ושותפיו, נטלו הנתבעים על עצמם את הטיפול בתיק אוביץ.
4. התובע עצמו נפגש בנפרד עם עו"ד וינשטיין על מנת להסדיר את קבלת חלקו בשכר הטרחה בתיק אוביץ. בהמשך לפגישה בין השניים שלח עו"ד וינשטיין לתובע ביום 11.2.09 מסמך דוא"ל הכולל סיכום כספי בין הצדדים והתובע אישר מסמך זה בדוא"ל חוזר באותו היום (להלן: "ההסכם").
5. התשלום בסך 10,000 דולר עליו סוכם בין עוה"ד ארז ו- וינשטיין בהסכם, ואשר שולם לידי התובע בפועל, שולם בגין העברת התיק למשרד הנתבעים ולא, כגרסת הנתבעים, בתור סיוע לתובע להיפרע את חובו מדוד אוביץ בגין פעולותיו עבורו עד אותה עת.
6. ההסכם הנדון אינו ממצה את מלוא זכויותיו הכספיות של התובע בתיק אוביץ, אלא מכסה אך את חלקו של התובע בתשלום הקבוע הראשון בסך 50,000 דולר ששילמו אוביץ ושותפיו לנתבעים.
7. התובע ועו"ד וינשטיין סיכמו ביניהם כי היקף זכויותיו הכספיות של התובע ביחס לתקבולים עתידיים בתיק אוביץ, מעבר לחלקו בסכום הקבוע ששולם לנתבעים ואשר הוגדר בהסכם, תסוכמנה בהמשך הדרך, לכשתתברר התמונה בתיק הפש"ר של אוביץ, לרבות בשאלה האם עו"ד וינשטיין ימונה לבעל תפקיד בתיק זה.
8. נוסח ההסכם בין הצדדים מתיישב לטענת התובע עם גרסתו שלו בהליך זה ולא עם גרסת עו"ד וינשטיין.
9. גרסת ההגנה אף לוקה בחסר ראייתי, באשר לא נמסרו עדויות רלבנטיות מטעם שותפים בכירים במשרד הנתבעים.
10. גרסת התובע נתמכת אף בעדות חיצונית של עו"ד פריצקי העוסק אף הוא בתחום חדלות הפירעון ואשר אליו נעשתה הפניה שקדמה לפניה לנתבעים, באשר עימו סוכם תשלום בשיעור שליש מהתקבולים העתידיים בתיק אוביץ. כן נתמכת גרסת התובע לגבי השתלשלות העניינים בעדויותיהם של לנדאו וחותנו נפתלי אוביץ ובהצעת שכר הטרחה מיום 11.2.09 שנשלחה לאוביץ וצורפה למסמך הדוא"ל שנשלח לתובע.
11. לבית המשפט קיימת סמכות בדין להשלים את הפרט החסר בהסכם בין הצדדים, לעניין שיעור התמורה המגיעה לעו"ד ארז בגין תקבולים נוספים ששולמו וישולמו לנתבעים בתיק אוביץ, בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים [חלק כללי], תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים").
12. השלמה זו בעניין שיעור השכר המגיע לתובע יש לבצע בהתאם לנוהג המקובל. נוהג זה הוכח לפני בית המשפט בעדויותיהם של עו"ד ורדי ועו"ד פריצקי, ולפיו מגיע לתובע תשלום בשיעור 20% משכה"ט או מכל תקבול אחר אשר שולם לנתבעים בקשר עם תיק אוביץ.
13. לחלופין, זכאי התובע לתשלום בשיעור הנ"ל מכוח דיני תום הלב ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

תמצית טענות הנתבעים

1. נקודת המוצא של הגנת הנתבעים הינה, כי ההסכם בכתב בין הצדדים הינו שלם וממצה בכל הנוגע לזכאות התובע לקבלת כספים כלשהם בגין תיק אוביץ, ובהתאם להסכם זה, זכאות זו מסתכמת בסך 10,000 דולר לכל היותר, סכום ששולם.
2. הקביעה בדבר היות ההסכם ממצה נלמדת הן מלשונו הברורה של ההסכם עצמו, הן מאישורו בכתב של התובע להסכם זה ללא הסתייגות כלשהי, והן מנסיבות כריתת ההסכם, שלא כללו דרישה או הסתייגות כלשהי מצד התובע ביחס לתקבולים עתידיים, למרות ידיעתו על קיומם האפשרי של מרכיבי שכר משמעותיים נוספים הצפויים להשתלם לנתבעים במקרה של קבלת מינוי מבית המשפט.
3. גרסת התובע ביחס לנוסח ההסכם וטענתו כי למרות נוסח זה הוא זכאי לתקבולים נוספים, אינה עומדת במבחן הסבירות, שכן גם אם לא היה ברור עדיין בעת כריתת הסכם האם עו"ד וינשטיין אכן מונה על ידי בית המשפט של פרוק לבעל תפקיד, ניתן היה לשקף סיכום עקרוני בין הצדדים ביחס לזכויות כספיות עתידיות של התובע, לו אכן הייתה קיימת הסכמה בין הצדדים לתשלומים נוספים כלשהם.
4. אזכורו של רכיב אחוזי – 20% בהסכם, לצד אזכור סכום מוחלט – 10,000 דולר, אינו תומך בטענות התובע, שאף אינו נסמך בתביעתו על ההסכם עצמו.
5. הצעת שכר הטרחה ששלחו הנתבעים לאוביץ ואשר צורפה להסכם בין התובע לנתבעים, תומכת דווקא בהבחנה בין עניינו של אוביץ לבין עניינו של עו"ד ארז בכל הנוגע לתשלומים עתידיים. זאת, שכן בהצעת המחיר, בשונה מן ההסכם עם התובע, אוזכרה אפשרות זו לתשלומי שכ"ט נוספים במפורש. צרוף ההצעה להסכם עם התובע אף מלמד כי הוא היה מודע לדברים ולא מחה עליהם בזמן אמת או דרש דבר ביחס לתקבולי שכ"ט עתידיים אלו.

דיון והכרעה

לשון ההסכם

1. לב גרסתו של התובע בתצהירו לגבי הסיכום בינו לעו"ד וינשטיין באשר לחלקו בשכ"ט שיתקבל בתיק אוביץ הינה כדלקמן (סעיף 15-17 לתצהירו):

"15. לאחר הפגישה שלעיל, נפגשתי עם עו"ד וינשטיין במשרדו על מנת להסדיר ולהסכים על חלקי בשכ"ט שיתקבל בתיק אוביץ. כנהוג וכמקובל, ביקשתי מעו"ד וינשטיין לקבל 33% משכ"ט בתיק אוביץ, אלא שעו"ד וינשטיין ביקש להפחית את האחוזים להם אהיה זכאי ל- 20%, תוך שהנו מנמק בקשתו בעבודה וההשקעה הרבה שתידרש ממנו בתיק של מר אוביץ.

16. בהקשר זה יודגש ויצוין, כי ביקשתי מעו"ד וינשטיין לקבל 20% גם משכ"ט שייפסק מכוח מינויו של עו"ד וינשטיין לבעל תפקיד מטעם בית המשפט, כנהוג וכמקובל בין עורכי דין, אלא שעו"ד וינשטיין ציין בפניי, כי הואיל ולעת הזו אין בידיו לדעת אם יתמנה לבעל תפקיד מטעם בית המשפט בתיק של מר אוביץ, הנו מבקש, להניח לעניינים אלא בשלב זה ולחזור להסדירם אם וככל שיהיו רלוונטיים.

17. בסופו של יום, סוכם בינינו, כי בגין העברת התיק של אוביץ, אהיה זכאי ל- 20% מסכום מקדמת שכ"ט שישלם מר אוביץ לעו"ד וינשטיין ו/או למשרד עו"ד ליפא מאיר ושות', כאשר ביחס לשכ"ט עתידי מכוח מינויו של עו"ד וינשטיין לבעל תפקיד מטעם בית המשפט, הרי שהדבר יוסדר אם וככל שימונה עו"ד וינשטיין לבעל תפקיד מטעם ביהמ"ש".

1. היינו, לגרסת התובע, בינו לבין עו"ד וינשטיין התקיים בזמן אמת משא ומתן מפורט ומפורש, ביחס לדרישותיו הכספיות של התובע עבור הפניית תיק אוביץ, כאשר אף דרישתו לקבל תשלומים נוספים מתוך שכרו העתידי של עו"ד וינשטיין בתיק אוביץ באם ימונה לבעל תפקיד בתיק זה הייתה על השולחן ונדונה במפורש בין הצדדים, אך נושא זה נשאר פתוח תוך סיכום להסדירו בהמשך הדרך באם עו"ד וינשטיין אכן ימונה לבעל תפקיד בתיק הפירוק של אוביץ.
2. התובע חזר על גרסתו זו, בעיקרה, אף בחקירתו הנגדית [עמ' 40-41 לפרוטוקול].
3. כלומר, לפי גרסה זו של התובע, הסיכום בין הצדדים כלל אבחנה ברורה בין התשלום המיידי לתובע מתוך מקדמת שכה"ט שישלם אוביץ לנתבעים (לגביו הוסכם כבר עתה כי יעמוד על 20%) לבין שכר עתידי שתשלומו נדון אך נקבע כי יוסדר בעתיד באם עו"ד וינשטיין ימונה לבעל תפקיד בתיק אוביץ.
4. גרסה זו של התובע, אשר ביסודה טענה לקיום הידברות מפורטת ומפורשת בינו לבין עו"ד וינשטיין, אשר הניבה לכאורה סיכום עקרוני אף ביחס לזכאות התובע לתשלומים מתוך תקבולי שכ"ט עתידיים ככל שיהיו בתיק אוביץ, גרסה זו אינה מתיישבת, לטעמי, עם ההסכם בכתב בין הצדדים אשר גולם במכתבו של עו"ד וינשטיין לתובע מיום 11.2.09 בו העלה עו"ד וינשטיין על הכתב את אותו סיכום (נספח 1 לתצהיר התובע, הוגדר לעיל - "ההסכם").
5. יוזכר, כי מדובר בתכתובת דוא"ל ששלח עו"ד וינשטיין לתובע, ואשר תוכנה אושר על ידי התובע בהודעת דוא"ל חוזרת באותו היום. שני הצדדים מסכימים לגבי תוקפו החוזי המחייב של הסכם זה (אם כי חלוקים לגבי פרשנותו והאם הוא ממצה את זכויות התובע).
6. וזה נוסחו המלא של מכתב ההסכם:

"שלומי שלום,

למען הסדר הטוב, אני מעלה על הכתב את שסוכם ביננו בענין אוביץ בשיחתנו מיום:

בגין פעולותיך בקשר עם התיק, אתה תהיה זכאי לקבלת 20% מהסכום שנקבל מאת אוביץ כתשלום קבוע, היינו: עד לסך של 10,000 דולר (לפני מע"מ).

העברת הסכומים אליך תעשה כנגד חשבונית (כמובן).

היה ותיווצר מציאות של השבת מקדמות ששולמו על ידו, יושב לנו החלק היחסי.

לפי בקשתך, הסדר זה לא יפורסם.

אודה לך על אישור בחוזר.

בברכה (והחשוב מכל – בתקווה להצלחה)

דוד.

מצ"ב, לידיעתך, ההצעה שהועברה אליהם".

כאמור, להודעת דוא"ל זו השיב התובע, עוד באותו היום, בהודעת דוא"ל חוזרת (להלן: "מכתב האישור") בה אישר את נוסח ההסכם הנ"ל בזו הלשון:

"דודי שלום,

אני מאשר את אשר העלת על הכתב כסיכום בנינו לעניין הטיפול בתיק אוביץ היה ויחליטו להתקשר אתכם.

תודה

שלומי".

1. מלשונם של ההסכם ושל מכתב האישור עולה ראשית, כי שני הצדדים ראו במסמך זה משום ביטוי נכון של סיכומם בעל פה זמן קצר קודם לכן (בהסכם נאמר - "למען הסדר הטוב, אני מעלה על הכתב את שסוכם ביננו" ובמכתב האישור נאמר - "אני מאשר את אשר העלת על הכתב כסיכום בנינו").
2. עוד עולה הן מלשון ההסכם והן מלשון מכתב האישור, כי התשלום לתובע הנזכר בהסכם הינו תשלום כולל עבור מעורבותו של התובע בתיק אוביץ (בהסכם נאמר – "את שסוכם בנינו בעניין אוביץ" וכן "בגין פעולותיך בקשר עם התיק" ובמכתב האישור נאמר - "כסיכום בנינו לעניין הטיפול בתיק אוביץ").
3. אף אין בהסכם זה התייחסות כלשהי לאפשרות כי ישולמו לתובע בעתיד סכומים נוספים כלשהם. נהפוך הוא, נוסח ההסכם כולל קביעה בדבר תקרה כספית ברורה באשר לכספים המגיעים לתובע - "אתה תהיה זכאי לקבלת 20% מהסכום שנקבל מאת אוביץ כתשלום קבוע, היינו: עד לסך של 10,000 דולר (לפני מע"מ)").
4. השימוש שנעשה במילה "היינו" מהווה לטעמי מילת הבהרה וחיבור בין שני חלקי המשפט, ולפיו אכן מובהר, כי השיעור האחוזי הנקוב ברישא המשפט משמעותו הינה כמבואר בסיפא, כלומר כי 20% = 10,000 דולר (לכל היותר).
5. מעבר לאמור לעיל באשר להתייחסות המפורשת הנ"ל לתקרת מחיר, ובנוסף על המילה המבארת "היינו", הרי שאף הביטוי "תשלום קבוע" בו נעשה שימוש בהסכם ("אתה תהיה זכאי לקבלת 20% מהסכום שנקבל מאת אוביץ כתשלום קבוע"), ביטוי הלקוח מהצעת המחיר שנשלחה לאוביץ ושצורפה להסכם ובה הועמד התשלום הקבוע ע"ס 50,000 דולר בתוספת מע"מ (נספח 1 לתצהיר התובע), אף ביטוי זה תומך לטעמי בסופיותו של הסכום המגיע לתובע על פי ההסכם. זאת, שכן על פי נוסח ההסכם, זכאותו של התובע לא הוגדרה באופן פתוח כ- 20% מכל תשלום שכ"ט שיתקבל מאוביץ אלא כ- 20% מסכומו של התשלום הקבוע, היינו 20% מ- 50,000 דולר בלבד. זהו לטעמי ביטוי נוסף בהסכם בין הצדדים לקיומו של סכום ספציפי המגיע לתובע בגין תיק אוביץ – 10,000 דולר.

בעניין זה יוזכר, כי אף התובע אינו טוען כיום כי זכותו לתשלום 20% מהתקבולים הנוספים מעוגנת בהסכם עצמו אלא שהוא טוען, כי הקביעה בהסכם אינה ממצה את זכויותיו באשר ההסכם הסדיר רק את הסכום המגיע לו מתוך הסכום הקבוע ששילמו אוביץ, וכי הנתבעים הפרו את התחייבותו בעל פה של עו"ד וינשטיין להסדיר עימו את נושא התשלומים הנוספים.

1. העובדה כי הצעת המחיר לאוביץ צורפה להסכם שנשלח לתובע בתכתובת הדוא"ל הנ"ל מלמדת, כי התובע היה מודע לתוכנה של הצעה הכספית שהועברה לאוביץ לעניין סכומו של התשלום הקבוע (ממנו נגזר גובה הסכום לתובע – 10,000 דולר בצרוף מע"מ). למעשה, ידיעה זו אף אינה במחלוקת.
2. כנגד אינדיקציות לשוניות אלו בגוף ההסכם טען התובע, כי השימוש ברכיב אחוזי (20%) לצד אזכורו של סכום מוחלט (10,000 דולר) בלשון ההסכם, שימוש זה מהווה אינדיקציה לכך, שהצדדים אכן צפו פני עתיד ולקחו בחשבון את קיומם של תשלומים פוטנציאליים עתידיים שיגיעו לתובע מתוך תקבולי שכ"ט עתידיים מאוביץ, ולכן לא הסתפקו באזכור הסכום הכספי בלבד מתוך הסכום הקבוע, אלא ציינו רכיב אחוזי המשקף את זכותו של התובע [עמ' 42 ש' 10-13, 34-38 לפרוטוקול].

עו"ד וינשטיין התנגד לטענתו זו של התובע וטען, כי אין בשימוש במרכיב האחוזי כדי להקים לתובע זכאויות נוספות כלשהן מעבר לסך של 10,000 דולר ששולם לו. לגרסתו, התובע מעולם לא דרש כלל בשיחות עימו לקבל אחוזים מתוך שכה"ט בתיק אוביץ והשימוש ברכיב האחוזי בלשון ההסכם בא מצידו שלו ונועד להתמודד עם מציאות אפשרית אותה צפה, שבה עקב קשיי החייבים או השתלשלות עניינים כלשהי, לא יתקבל מהחייבים בסופו של דבר מלוא סכומו של התשלום הקבוע, או שתידרש השבתו של הסכום או חלקו. עו"ד וינשטיין העיד כי הוא ביקש למנוע מצב דברים שבו התובע יקבל במלואו את מלוא הסכום שהובטח (10,000 דולר) ואילו משרדו שלו יוותר בחסרון כיס. היינו, לגרסת עו"ד וינשטיין, המרכיב האחוזי נועד לקשור בין תקבולי הנתבעים בפועל מאוביץ לבין הסכום שישולם לתובע, וזאת עד לתקרת התשלום המוסכם מתוך הסכום הקבוע [סעיף 45-46 לתצהיר וינשטיין].

עיון בהסכם עצמו מלמד, כאמור לעיל, כי לאחר אזכורו של הרכיב האחוזי נזכר התשלום הקבוע וננקב הסכום הכספי כ"תקרה" ("20% מהסכום שנקבל מאת אוביץ כתשלום קבוע, היינו: עד לסך של 10,000 דולר"). אף נושא המקדמות וחובתו של התובע להשיב את חלקו היחסי במידה ומשרד הנתבעים יידרש להשבת כספים נזכר בהמשך ההסכם ("היה ותיווצר מציאות של השבת מקדמות ששולמו על ידו, יושב לנו החלק היחסי").

1. אני סבורה, כי נוסח זה, אשר ברור ממנו כי קיים קשר בין הרכיב האחוזי לסכום הנגזר מהתשלום הקבוע, מתיישב יותר עם הסברו של עו"ד וינשטיין. כאמור, השימוש שנעשה במילה "היינו" מהווה מילת הבהרה וחיבור בין שני חלקי המשפט, ולפיו מובהר, כי השיעור האחוזי הנקוב ברישא המשפט משמעותו הינה כמבואר בסיפא, כלומר כי 20% משקפים 10,000 דולר, לכל היותר.
2. העובדה כי ההצעה לחייבים כוללת התייחסות לסכום הקבוע וביצוע תשלומו בשתי מנות (סעיף 11 להצעה) מהווה חיזוק נוסף לטעמי לגרסת עו"ד וינשטיין בדבר אזכור מרכיב אחוזי בהסכם. כעולה מהצעה זו, הסכום הקבוע בסך 50,000 דולר אותו היה על אוביץ לשלם חולק לשני תשלומים בהצעה זו, כאשר רק מחצית מהסכום הקבוע אמורה הייתה להיות משולמת מידית במועד ההתקשרות עם אוביץ בעוד שהמחצית השנייה אמורה הייתה להיות משולמת רק עובר לתחילת ההליכים בבית המשפט.

אני סבורה, כי אופן תשלום זה תומך אף הוא בגרסתו זו של עו"ד וינשטיין בדבר ההסבר להכללת מרכיב אחוזי בנוסח ההסכם. זאת, שכן לפי הסדר תשלומים זה אכן עמדה על הפרק אפשרות, כי התשלום לא יבוצע בסופו של דבר במלואו ע"י אוביץ, באם המחצית השנייה של התשלום הקבוע לא תשולם מסיבה כלשהי, וזאת לאחר שכבר הושקעו זמן ועבודה משפטית במשרד הנתבעים בטיפול בתיק אוביץ. מצב דברים אפשרי זה מתיישב עם גרסת עו"ד וינשטיין שנזכרה לעיל, בדבר החשש מהשקעת עבודה משפטית עבור אוביץ והמצאות בחסרון כיס בהעדר תשלום מלא של הסכום הקבוע. סביר בעיני, כי רצונו של עו"ד וינשטיין היה, כי בתסריט כזה, התובע יספוג אף הוא את החלק היחסי מאותו חסרון כיס וכי בסופו של דבר הסכום המגיע לתובע ישקף 20% מהסכום שהנתבעים קיבלו בפועל מאוביץ עבור הסכום הקבוע.

1. נוכח כל אלה אני סבורה, כי מבחינת לשונו של ההסכם, לפנינו שלל אינדיקציות המלמדות על קיומו של סיכום כספי ממצה וסופי בין הצדדים, באשר לזכותו של התובע לקבלת תשלום כספי מהנתבעים בהקשר להפניית הלקוח אוביץ למשרדם.

האם ההסכם אכן ממצה את זכויות התובע ?

1. כאמור לעיל, גרסת התובע הינה, כי ההסכם על כל האמור בו אינו ממצה וכי הוא נועד להסדיר רק את התשלום מתוך סכום המקדמה ששילם אוביץ, בעוד שנושא זכותו של התובע לקבלת כספים נוספים מתוך תשלומי שכ"ט עתידיים ככל שיהיו לנתבעים, נושא זה נשאר פתוח כשהסיכום בינו לבין עו"ד וינשטיין כי יוסדר בהמשך במידה ואכן יהיו תקבולי שכ"ט נוספים בתיק אוביץ, באם ימונה עו"ד וינשטיין לבעל תפקיד על ידי ביהמ"ש.
2. אין בידי לקבל טענה זו של התובע. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.
3. ראשית, וכמפורט בהרחבה לעיל, מדובר בטענה בעל פה העומדת בסתירה לתוכנו של מסמך ההסכם עצמו, אשר לטעמי כולל ביטוי ברור לכך שהוא ממצה את זכויותיו הכספיות של התובע בגין תיק אוביץ ואינו מותיר לתובע כל זכאות נוספת בעתיד מתוך כספי שכה"ט בתיק אוביץ.
4. ואולם, מעבר לניתוחו הלשוני של ההסכם לעיל ולקביעותי לעיל בעניין זה, הרי שלטעמי קיים קושי מובנה נוסף בטענה זו של התובע לפיה ההסכם הנדון אינו ממצה את הסכמות הצדדים. קושי זה, אשר יפורט להלן, הינו נפרד ומצטבר למסקנותיי לעיל בעניין נוסח ההסכם, ויש בו כדי להקרין על גרסת התובע במישור הסבירות והמהימנות.
5. כאמור, גרסת התובע עצמו הינה, כי הוא הציג לפני עו"ד וינשטיין כבר בשיחתם הראשונית בעניין תשלום חלקו בשכר הטרחה בתיק אוביץ, עוד קודם להחלפתם של ההסכם ושל מכתב האישור בתכתובות הדוא"ל ביניהם. כמצוטט לעיל מתוך תצהיר התובע, גרסתו היא כי דרש לקבל כספים אף מתוך שכה"ט שייפסק לנתבעים בעתיד מכוח מינויו של עו"ד וינשטיין לבעל תפקיד מטעם בית המשפט. לגרסתו, נוכח אי הוודאות בשאלת עצם המינוי באותו שלב, הוסכם בינו לבין עו"ד וינשטיין, כי נושא זה יוסדר ביניהם בעתיד באם יהיה רלבנטי (סעיף 16-17 לתצהיר התובע). אף בעדותו בחקירה נגדית טען התובע, כי הסיכום בדבר זכותו לקבלת סכומים נוספים בעתיד נדונה בין הצדדים בשיחות בעל פה באופן מפורש [עמ' 40-41 לפרוטוקול].
6. בנסיבות אלו, כאשר נושא התשלומים העתידיים נדון בין הצדדים בשיחתם הראשונית בנוגע לזכויות התובע ואף סוכם לגביו, כך לפחות לגרסת התובע, כי הסיכום הקונקרטי יוסדר בעתיד לכשיתברר האם עו"ד וינשטיין אכן מונה לבעל תפקיד בתיק אוביץ, ניתן היה לצפות כי התובע, עו"ד במקצועו, גם אם אינו עו"ד ותיק, יבקש לסייג או לתקן את נוסח ההסכם שהעביר לו עו"ד וינשטיין. זאת, על מנת להבהיר, כי הסכם זה מסדיר ומכסה אך ורק את התשלום הראשון המגיע לו, וכי בהתאם לסיכום עם עו"ד וינשטיין עומדת לו זכות לתשלומים נוספים בעתיד במידה ועו"ד וינשטיין ימונה לבעל תפקיד ויתקבלו אצל הנתבעים תשלומי שכ"ט נוספים בתיק אוביץ.
7. בשים לב לכך, שתיק אוביץ בו דובר ואשר עמד על הפרק היה תיק פירוק בהיקף כספי גדול מאד, הרי שציפייה זו להתייחסות כלשהי מצד התובע לאור נוסחו של ההסכם שהועבר אליו, המבהירה את זכותו, המוסכמת לכאורה, לגבי עצם קבלת כספים נוספים בעתיד מתוך תקבולי שכה"ט, הינה מתבקשת ביותר לטעמי. יודגש, כי התובע עצמו העיד, כי היה ידוע לו כבר בראשית הדרך, כי מדובר בתיק עם פוטנציאל הכנסה של מיליוני ש"ח [עמ' 40 ש' 25-30 לפרוטוקול]. בנסיבות אלו, העדרם של הסתייגות או תיקון כלשהם מצד התובע ביחס לנוסח ההסכם שהועבר אליו אומר דרשני ומחליש את מהימנות וסבירות גרסת התובע בדבר סיכום עם עו"ד וינשטיין כי תעמוד לו זכות לקבלת תשלומים נוספים בעתיד בגין תיק אוביץ.
8. אף עצם נוסחו של ההסכם, המלמד לפחות על פי לשונו, ובקריאה פשוטה של הדברים, על הסדר סופי וממצה בנוגע לזכויותיו של התובע לקבלת כספים בתיק אוביץ, מחדד את הצורך ואת הציפייה, כי ככל שאכן היה סיכום ברור בין התובע ועו"ד וינשטיין בעניין תקבולי שכ"ט עתידיים, גם אם סיכום כללי בלבד כי הנושא יוסדר בעתיד ככל שיהיה רלבנטי, הדבר יבוא לידי ביטוי בתגובתו של התובע לנוסח ההסכם שהעביר לו עו"ד וינשטיין.
9. למרות זאת, התובע, עורך דין במקצועו, שידע, לפי גרסתו הוא, להציג דרישה בדבר שיעור התשלום "הנהוג והמקובל" בעת ששוחח עם עו"ד וינשטיין על זכויותיו הכספיות בגין הפניית הלקוח, ולעמוד לכאורה אף על תשלומם של כספים עתידיים מתוך תקבולי שכה"ט שייפסק בתיק פירוק אשר עוד לא היה קיים אותה עת וממילא עוד לא מונה בעל תפקיד במסגרתו, למרות כל אלה – כל שמצא התובע להשיב לעו"ד וינשטיין ביחס לנוסח ההסכם שהועבר אליו היה "אני מאשר את אשר העלת על הכתב כסיכום בנינו לעניין הטיפול בתיק אוביץ היה ויחליטו להתקשר אתכם". הא ותו לא.
10. התובע העיד בתצהירו, כי קיבל את דוא"ל ההסכם בו עו"ד וינשטיין "העלה על הכתב את שסוכם בינינו באותה העת ביחס לסכום המקדמה של שכ"ט" (סעיף 18 לתצהיר). לטענתו, "הואיל וסמכתי והאמנתי לעו"ד וינשטיין אכן הנחתי לדברים והסתפקתי בשלב זה בסיכום חלוקת שכ"ט מסכום המקדמה בלבד שישלם מר אוביץ והמתנתי לבאות" (סעיף 19 לתצהיר). בשים לב לנוסחו של ההסכם, אשר כמפורט לעיל, כולל מספר אינדיקציות לשוניות ברורות לכך שמדובר בסיכום סופי וממצה בכל הנוגע לזכויות התובע לקבלת כספים מתיק אוביץ, קשה לקבל הסבר זה כהסבר מספק לאישורו הגורף של התובע לנוסח ההסכם, ללא הסתייגות כלשהי, לו אכן סבר בזמן אמת כי עומדות לו זכויות נוספות כלשהן בהתאם לסיכומו עם עו"ד וינשטיין. זאת, בפרט כשמדובר בעורך דין ובפוטנציאל לתקבולים כספיים גבוהים ביותר.
11. איני מקבלת בעניין זה אף את הסברו של התובע הנסמך על עובדת צירופה של ההצעה לחייבים אל נוסח ההסכם שנשלח אליו, ובעיקר על סעיף 13 להצעה זו כהסבר להקשר הדברים ולהעדר הסתייגות או מחאה כלשהן מצדו ביחס לנוסח ההסכם שנשלח אליו ואשר אושר על ידו [עמ' 40 לפרוטוקול].

אכן, בסעיף זה קיימת התייחסות של הנתבעים לאי הוודאות שהייתה קיימת אותה עת ביחס לצורך במתן שירותיהם לחייבים בהמשך הדרך, לרבות בהקשר לשכרם, ואכן בסעיף זה מוצע, בסיפא לו "להניח לעניין זה ולחזור אליו רק אם וכשיהיה רלוונטי".

ואולם, לטעמי, אין בסעיף זה כדי לתמוך בגרסת התובע לעניין קיומו של סיכום מקביל גם בעניינו, נהפוך הוא. אבאר עמדתי זו להלן.

ראשית, טענה זו לא נכללה בגרסתו של התובע בעדותו הראשית, שם הוא הסתפק, כאמור, בטיעון הכללי בסעיף 19 לתצהירו, כי נתן אמון בעו"ד וינשטיין וסמך עליו וזו הסיבה לכך שהניח לדברים ואישר את נוסח ההסכם כמות שהוא ("הואיל וסמכתי והאמנתי לעו"ד וינשטיין אכן הנחתי לדברים והסתפקתי בשלב זה בסיכום חלוקת שכ"ט מסכום המקדמה בלבד שישלם מר אוביץ והמתנתי לבאות"). ניתן היה לצפות, כי לו אכן הסתמך התובע בזמן אמת על תוכנה של ההצעה לחייבים כבסיס לאישור ההסכם שנשלח אליו על ידו בתוך זמן קצר ללא הסתייגות כלשהי, הרי שהדברים יקבלו ביטוי ברור בגרסתו הראשית בהליך זה כבר מראשית הדרך ולא יועלו אך בגדר עדותו בחקירה נגדית ובסיכומיו. גם מבלי להיכנס לשאלה של הרחבה או שינוי חזית מצד התובע בהקשר זה, הרי שהצגתה המאוחרת של הטענה על ידו אינה תורמת, בלשון המעטה, למידת הכנות שבית המשפט מוכן לייחס לעדות זו כיום.

שנית, מדובר במסמך שמופנה לחייבים ולא לתובע, אשר לא היה רשאי ללמוד ממנו גזרה שווה, או להניח "קונטקסט" כלשהו בנוגע אליו [כלשונו של התובע בעמ' 40 ש' 11 לפרוטוקול]. זאת, בפרט בעניין כה משמעותי כמו ציפייתו לקבלת 20% מתקבולי שכ"ט פוטנציאליים במיליוני ₪.

לטעמי, בעניין זה דווקא ההתייחסות המפורשת בהצעה לחייבים לאפשרות קיומם של תשלומים עתידיים במידה ויידרש טיפול משפטי נוסף לאחר אישור הסדר הנושים, והעדרה של התייחסות מקבילה בהסכם עם התובע בו עניין זה לא רק שלא נזכר ולו ברמז אלא שאף ננקבה בו תקרת תשלום ברורה, מלמדת על השוני בין ההסכם עם התובע לבין ההצעה לחייבים.

שלישית, תוכנו של סעיף 13 זה הינו קונקרטי ונוגע באופן מובהק למערכת היחסים בין הנתבעים לחייבים בלבד. האמור בסעיף זה מתייחס לסימני השאלה שהיו קיימים אותה עת ביחס להשתלשלות העניינים העתידית בתיק הפירוק (שטרם הוגש אז), כגון האם יידרשו כלל שירותים משפטיים נוספים מהנתבעים אם לאו ובאיזו תצורה הם יידרשו, כאשר הובהר כי במקרה כזה יהיה צורך בקבלת אישורן של "רשויות" ההסדר לשכר וכי מדובר יהיה בשירותים אשר לפחות בגין חלקם השכר בגינם מעוגן בדין כשכר של בעל תפקיד. טעמים אלו נזכרו במפורש בסעיף 13 וברורה מהן ההצדקה לאותה המלצה של הנתבעים בסיפא הסעיף "להניח לעניין זה" ולא לסכם באותו שלב על שכ"ט כזה או אחר עם החייבים.

ואולם, התייחסות זו לנושא שכר הטרחה העתידי מול אוביץ והטעמים הניצבים בבסיסה של ההמלצה להניח לנושא באותו שלב ולסכמו בעתיד, אינם רלוונטיים כלל ועיקר באשר למצב הדברים באותו שלב בעניינו של התובע. שהרי, להבדיל מאי הוודאות אשר שררה אותה עת ביחס להתפתחויות הצפויות בתיקם של החייבים, הרי שבעניינו של התובע לא הייתה כל מניעה, לו זה אכן היה הסיכום בינו לבין עו"ד וינשטיין, לציין בהסכם עמו את עצם זכותו לקבלת מרכיב אחוזי כלשהו מכל שכ"ט נוסף שישולם לנתבעים בעתיד בתיק אוביץ, ככל שישולם. בוודאי שלא הייתה מניעה לציין את עצם זכותו של התובע לקבלת כספים נוספים בעתיד, אף ללא המרכיב האחוזי, במידה והוא לא סוכם סופית.

על רקע זה, העדרו של אזכור כלשהו, למרות שלל האפשרויות לבטא הסכמה, ולו עקרונית, בעניין זכות התובע לתשלומים עתידיים, אומר דרשני ומחליש את גרסת התובע בדבר קיומו של סיכום בינו לבין עו"ד וינשטיין לעניין תשלומים נוספים כלשהם מעבר לסכום הנקוב בהסכם. לפיכך אני סבורה כאמור, כי סעיף 13 הנ"ל בהצעה לחייבים אינו תומך בגרסת התובע אלא דווקא מחליש אותה.

1. בנוסף על האמור לעיל באשר לסעיף 13 להצעה לחייבים, לא למותר לציין עניין נוסף הנוגע להצעה לחייבים שצורפה להסכם שנשלח אל התובע. בגדר סעיף 11 לאותה הצעה נקבע הסכום הקבוע בסך 50,000 דולר ואופן תשלומו וכן נזכרת במפורש זכותם של הנתבעים לקבלת שכ"ט נוסף בדמות בונוס על הצלחה בגיבוש הסדר נושים ("בנוסף, היה ויעלה בידינו להביא לגיבוש הסכמה שתביא לאישורו של הסדר כאמור, יתווסף על סכום זה בונוס בגין הצלחה שהיקפו ומועד תשלומו יסוכמו בהמשך").

כלומר, בעוד שסעיף 13 עסק באפשרות למתן שירותים משפטיים נוספים לאחר אישור הסדר הנושים ובאפשרות כי יידרש תשלום שכ"ט נוסף בגין שירותים אלו ככל שיינתנו, הרי שבעניין בונוס ההצלחה הנזכר בסעיף 11 להצעה זו (שצורפה לנוסח ההסכם שנשלח לתובע), מדובר היה בזכות קונקרטית יותר - לנתבעים עמדה על פי סעיף זה זכות ברורה לקבלת כספים נוספים מהחייבים מעבר לסכום הקבוע, וזאת כבר בשלב של גיבוש הסדר הנושים.

אמנם, סכומו או שיעורו של בונוס הצלחה זה לא נקבעו מראש. ואולם, הן מנוסח הסעיף הנ"ל והן ממכלול עדויות ההגנה עולה, כי בונוס זה צפוי היה להיות מסוכם בין הצדדים במתאם עם היקף ההצלחה שתושג בהסדר הנושים, בהתחשב בהיקף החובות המקוריים של אוביץ ושותפיו (שעמדו על כ- 100 מיליון ₪) וכי ציפייתם של הנתבעים, שנמסרה לחייבים ולנציגי הנושים בפגישה עימם, הייתה לקבלת "מענק הצלחה נדיב" במקרה של הסדר נושים מוצלח [ראה ההתייחסות ל"מענק הצלחה נדיב" ולהיקף החובות בו היה מדובר בעדויותיהם של עדי ההגנה אשר נכחו בפגישה במשרד הנתבעים בה נדון בין היתר נושא הבונוס: סעיף 25 ו- 31 לתצהיר מגן; סעיף 22 לתצהיר זמיר; סעיף 20 ו- 26 לתצהיר אוביץ; סעיף 28 ו- 55 לתצהיר וינשטיין].

והנה, למרות קיומה, של זכות זו של הנתבעים לקבלת בונוס על הצלחה, ולמרות שברור הוא כי התובע היה מודע לכך היות וההצעה עמדה לנגד עיניו במצורף למסמך ההסכם שנשלח אליו ע"י עו"ד וינשטיין והנושא אף עלה בשיחתו עם עו"ד וינשטיין, למרות כל אלה בחר התובע שלא להסתייג מנוסח ההסכם אף בהקשר זה ולא ביקש להכניס התייחסות כלשהי המשקפת לפחות את זכותו לקבלת שיעור מסוים מסכום הבונוס שישולם לנתבעים.

אני סבורה, כי אף בכך יש כדי להחליש את גרסת התובע בדבר קיומה של הסכמה בינו לבין עו"ד וינשטיין אותה עת המזכה אותו בתשלומים נוספים על הסכום של 10,000 דולר הנזכר בהסכם וכדי לחזק את גרסת הנתבעים בדבר העדר הסכמה כאמור.

1. נוכח מכלול הטעמים והשיקולים הנ"ל, וההתרשמות הכוללת הנלמדת מהם, השתכנעתי כי אישורו הגורף של התובע בזמן אמת באשר לנוסח ההסכם שנשלח אליו, ללא כל הסתייגות שהיא, נבע מכך, שאף לתובע היה ברור באותה עת כי הסיכום שהועלה על הכתב ממצה את הסיכום הכספי בינו לבין עו"ד וינשטיין ביחס לזכותו לקבלת כספים כלשהם בתיק אוביץ. מכל מקום, גם אם התובע, בינו לבינו, סבר אחרת, בוודאי שלא ניתן לקבוע כי התקיימו מצידו של עו"ד וינשטיין ידיעה אודות הבנתו של התובע את מצב הדברים השונה מן האמור בהסכם וגמירות דעת והסכמה ביחס לזכותו של התובע לקבלת כספים נוספים בעתיד בגין תיק אוביץ, מעבר לסכום הנקוב בהסכם – 10,000 דולר בצרוף מע"מ.
2. נוכח כל האמור לעיל עד כה, אני קובעת כי ההסכם הנדון מהווה הסדר ממצה בין הצדדים ביחס לזכויותיו הכספיות של התובע בנוגע לתיק אוביץ נשוא ההליך.

טענות התובע להשלמת ההסכם מכוח נוהג בין פרקליטים

1. נוכח קביעתי לעיל, כי ההסכם בין הצדדים ממצה באופן פוזיטיבי את זכויותיו החוזיות של התובע ביחס לקבלת כספים מתיק אוביץ, הרי שאין מקום להידרש לטענות התובע אשר נסמכו על נוהג בין פרקליטים ביחס להעברת תיקים/לקוחות ועל השלמת החסר בהסכם מכוח נוהג זה בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים.
2. שהרי, באם קיים הסכם פוזיטיבי ממצה בין הצדדים, ואני סבורה כאמור כי זה מצב הדברים באופן מובהק במקרה דנן, הרי שהסכם זה הוא שמסדיר את מערך הזכויות והחובות בין הצדדים באותו עניין, וגם אם קיים נוהג כללי כלשהו בתחום הנדון, הוא לא יחול בין אותם צדדים אשר הסדירו את יחסיהם במישור החוזי, באשר לא נדרשת, ולא אפשרית, השלמה כלשהי של הסכם זה על ידי בית המשפט [ראה בעניין זה: ע"א 3398/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פורסם במאגרים המשפטיים; ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד, פורסם במאגרים המשפטיים, פסקה 14 לפסק הדין].
3. משכך, אף אין מקום וצורך להידרש לשאלה האם מדובר במקרה דנן ב"העברת תיק" בין פרקליטים, היינו האם התובע טיפל בתיק אוביץ בזמנו כעורך דין, או שמא הוא רק הפנה את אוביץ למשרדם של הנתבעים כאזרח מן השורה. הבחנה זו, וכן השאלה האם היא נדרשת כלל לצורך השאלה האם צומחת לעורך הדין המעביר זכות לקבלת "דמי העברה", קשורות שתיהן לעמדתו של התובע הנסמכת על קיומו של נוהג בין פרקליטים בהעברת תיק ועל טענתו כי יש להשלים את החסר בהסכם על סמך אותו נוהג באשר לזכותו לקבלת תשלומים נוספים בתיק אוביץ.
4. באשר לטענות התובע בעניין נוהג בין פרקליטים לתשלום כספי בהעברת תיק ביניהם נמסרו עדויות מפי שני עדים חיצוניים העוסקים בתחום הפירוקים – עו"ד פריצקי ועו"ד ורדי. כאמור, נוכח קביעתי לעיל במישור החוזי, אין צורך ומקום להידרש לתוכנן ומשקלן של עדויות אלו, שהתרשמתי כי הינן אמינות וכנות, באשר הקביעה היא כי בין הצדדים קיים הסכם ממצה הסותם את הגולל על טענות התובע לקיומן של זכויות כספיות נוספות כלשהן מתיק אוביץ.
5. יצוין באשר לעדותו של עוה"ד פריצקי, להשלמת התמונה, כי זימונו של עד זה למסירת עדות התבקש על ידי התובע אף על מנת לתמוך בגרסתו, כי קודם לפנייתו עם תיק אוביץ למשרד הנתבעים, הוא בא בדברים עם עו"ד פריצקי על מנת לבחון אפשרות להעברת תיק אוביץ לטיפולו. טענתו המרכזית של התובע בעניין זה הייתה, כי סיכם עם עו"ד פריצקי, כי בגין העברת התיק על ידי התובע לטיפולו יהיה התובע זכאי לקבלת 33% מכל תקבול של עו"ד פריצקי ומשרדו בתיק אוביץ לכל אורכו (סעיפים 10-11 לתצהיר התובע). התובע טען, כי ההתקשרות עם עו"ד פריצקי ומשרדו לא יצאה לפועל בסופו של דבר מכיוון שאחד הנושים הגדולים (חברת עמיר בע"מ) לא נתנה הסכמתה לכך. עו"ד פריצקי אישר בעדותו, בעיקרו של דבר, את גרסת התובע לעניין הסיכום הכספי הנ"ל בינו לבין התובע [עמ' 4 ש' 2-23 לפרוטוקול]. ואולם, עדות זו, אשר אני מוצאת אותה כנה ואמינה לכשעצמה, אינה מועילה לתובע נוכח קביעתי לעיל בדבר קיומו של הסכם ממצה בין הצדדים והיות וגם אם סוכם כך או אחרת עם עו"ד פריצקי, לא הוכח לפני סיכום מקביל או דומה עם עו"ד וינשטיין.
6. מטעמים אלו אף לא מועילה לתובע בקשת הסעד מכוח דיני תום הלב או דיני עשיית עושר. באשר לטענות בדבר חוסר תום הלב, לא הוכח לפני דבר ממשי כלשהו בעניין זה. התשלום המוסכם בסך 10,000 דולר שולם במועדו והמחלוקת בדבר תשלומים עתידיים לא הייתה כרוכה בהתנהלות חסרת תום לב באופן כלשהו מצד הנתבעים או מי מהם. אף דיני עשיית עושר אינם מועילים לתובע, משקיים הסכם מחייב וממצה בין הצדדים ביחס לזכויותיו הכספיות. אציין בעניין זה, כי בכל מקרה, לא די בטיעון לאקוני קצר בעלמא בגדר הסיכומים ביחס לעילות תביעה אלו (סעיף 68 לסיכומי התובע).

עדות לנדאו אינה מועילה לתובע

1. העד לנדאו מסר תצהיר ועדות קצרים מטעם התובע. מדובר במי שלפי עדותו מצוי בקשרים עסקיים נמשכים עם התובע ואשר בשנת 2009 הציע לתובע לפנות עם תיק אוביץ למשרד הנתבעים היות והכיר את עו"ד וינשטיין וידע כי משרד זה הינו בעל שם בטיפול בתחום הפירוקים. לב עדותו הינו, כי לאחר מספר חודשים, כאשר שמע מהתובע כי הוא נתקל בקשיים לקבל את המגיע לו מהנתבעים, ולאחר ששמע מהתובע את גרסתו לגבי הסיכום הכספי עמו, הוא יצר, בהסכמת התובע, קשר טלפוני עם עו"ד וינשטיין ושאל אותו לפשר העניין. לגרסתו של לנדאו, תשובתו של עו"ד וינשטיין הייתה כי "מלמעלה לא מוכנים לשלם יותר לעו"ד ארז, התקיימה ישיבה במשרד והוחלט כי מה ששולם עד כה הוא מספיק" וכי הוא מבקש מלנדאו שלא להתערב בעניין זה (סעיפים 5-6 לתצהיר לנדאו).
2. איני סבורה, כי יש בעדות זו כדי להועיל לתובע. בכל הנוגע לתוכן הסיכום הכספי בין התובע ועו"ד וינשטיין בזמנו, הרי שהעד לא התיימר כלל להיות בעל מעורבות ישירה או ידיעה אישית והוא הבהיר בעדותו כי מדובר בדברים שנמסרו לו מפיו של התובע (סעיף 4 לתצהירו). משכך, אין בהקשר זה כל ערך ראייתי לעדותו מפי השמועה.
3. אף באשר לחלקה השני של עדותו של לנדאו, בדבר אותה שיחה טלפונית בינו לבין עו"ד וינשטיין, איני סבורה כי מדובר בעדות בעלת ערך ראייתי משמעותי. ראשית, אין מדובר בעדות ביחס לשיחה מוקלטת או בעד אשר התיימר לצטט מילה במילה את דבריו של עו"ד וינשטיין. שנית, וזה העיקר, גם אם אניח כי דברים כאמור, או דברים ברוח זו, אכן נאמרו ע"י עו"ד וינשטיין ללנדאו באותה שיחת טלפון, הרי שאין בכך לטעמי כדי לתמוך בגרסת התובע באופן ממשי כלשהו. אמירה זו אינה כוללת הודאה כלשהי מפיו של עו"ד וינשטיין בדבר זכותו של התובע והיא אף אינה עומדת בסתירה לגרסת ההגנה. כל שעולה ממנה, בהנחה שהדברים אכן נאמרו, כי התקיימה ישיבת שותפים כלשהי במשרד הנתבעים לאחר קבלת דרישתו של הנתבע וכי בישיבה זו סוכם כי אין הצדקה לתשלום נוסף. הא ותו לא. יש להניח, כי בישיבה זו, ככל שהתקיימה, הוצג ההסכם עם התובע ונמסרו הסברים מפיו של עו"ד וינשטיין, ברוח טענותיו כיום בבית המשפט, וכי השותפים קיבלו את עמדתו כי התובע אינו זכאי לתשלום נוסף כלשהו בתיק אוביץ.
4. ככל שהתובע מבקש ללמוד מעדות זו, כי מדובר בביטוי לגישה שרירותית מצד משרד הנתבעים אשר אינם מוכנים לשלם לו את המגיע לו למרות הכרתם בזכותו, אין בידי לקבל טענה מסוג זה ואיני סבורה, כי עדות לנדאו בעניין זה מחייבת מסקנה כאמור. אציין, כי אף סביר בעיני כי בשיחה טלפון קצרה עם צד ג' שאינו מעורב בדברים, בחר עו"ד וינשטיין שלא לפרוס את תמונת הטענות המלאה של הנתבעים.

שיחת ההתנצלות עם עו"ד וינשטיין

1. כבר בכתב הגנתם (סעיפים 83-87), טענו הנתבעים כי לאחר חילופי הדברים, בעל פה תחילה ובתכתובות לאחר מכן, במהלך חודש יולי 2009 והעימות אשר נוצר בין התובע לבינם באשר לדרישותיו הכספיות הנוספות, פנה דוד אוביץ אל עו"ד וינשטיין בחודש ספטמבר 2009 וביקש ממנו לסייע לאחיו נפתלי אוביץ (חותנו של התובע) שעסקיו נקלעו אף הם לקשיים. לטענתם של הנתבעים, כיוון שחמתו של עו"ד וינשטיין בערה עדיין עקב פנייתו של התובע ודרישותיו הכספיות, והיות והבין כי אף נכסים של התובע עצמו נכללים בגדר הטיפול המבוקש, הוא התנה כל מעורבות מצדו במשלוח מכתב התנצלות מצדו של התובע בגין התנהגותו ודרישותיו המופרכות. לטענתם, בהמשך לדרישה זו פנה נפתלי אוביץ עצמו לעו"ד וינשטיין והבהיר כי התובע חוזר בו מדרישותיו ומטענותיו לקבלת כספים נוספים כלשהם מהנתבעים, אך הוא מתקשה להוציא התנצלות בכתב מתחת ידו ומבקש כי עו"ד וינשטיין יסתפק בהתנצלות בעל פה. לטענת הנתבעים בכתב הגנתם, בהמשך לכך, אף התובע עצמו התקשר לעו"ד וינשטיין והתנצל לפניו באופן אישי והודיע כי הוא חוזר בו מכל טענה או דרישה. עקב כך, נרתם עו"ד וינשטיין, אשר סבר כי התובע חזר בו לחלוטין מדרישותיו המופרכות, לסייע בענייניו של נפתלי אוביץ, לרבות מתן ייעוץ טלפוני לתובע עצמו בעניינים אלו.

1. על גרסה זו חזרו הנתבעים בתצהיר עדותו הראשית של עו"ד וינשטיין (סעיפים 78-79) וכן בתצהיר עדות ראשית מטעם דוד אוביץ (סעיף 35). עו"ד וינשטיין אף הבהיר בתצהירו, כי סיוע זה ניתן על ידו למרות שמלכתחילה הוא הבין ואף הבהיר לנפתלי אוביץ כי לא יוכל לייצג אותו ממש בהליך הפירוק והמליץ לפניו על גורם משפטי מיומן אחר בתחום חדלות הפירעון, אם כי נפתלי ביכר להתקשר עם גורם אחר, עו"ד ורדי העוסק אף הוא בתחום חדלות הפירעון. לגרסת עו"ד וינשטיין, הוא אף נענה בהמשך לבקשת התובע ונתן את רשותו למשרד עורכי הדין המטפל לעשות שימוש במסמכים שהוכנו במשרד הנתבעים. כן ציין, כי התובע הזמין אותו באותה תקופה להשתתף בחגיגת ברית המילה של בנו. לדבריו, כל זאת לא היה נעשה על ידו כלל כמובן, אלמלא הצהרתו הברורה של התובע כי הוא חוזר בו לחלוטין מטענותיו ודרישותיו.
2. התובע לא הגיב על חלק זה בגרסת הנתבעים ולא הכחיש את החלק המייחס לו קיום שיחת התנצלות אישית עם עו"ד וינשטיין, לא בכתב תשובה מטעמו ולא בתצהיר עדותו הראשית. הוא הסתפק בהכחשה מצד חותנו נפתלי אוביץ בתצהירו שלו, בה טען נפתלי כי מעולם לא מסר לעו"ד וינשטיין על התנצלות או ויתור על טענות מצד התובע ואף לא התבקש לעשות כן (סעיף 4 לתצהיר).
3. חקירתו הנגדית של ב"כ התובע את עו"ד וינשטיין בנושא זה לא ערערה לטעמי גרסה זו בדבר מסירת התנצלות מטעם ועל ידי התובע [עמ' 36 ש' 25 – עמ' 38 ש' 10 לפרוטוקול], אשר אף מתיישבת עם השתלשלות העניינים לאחר מכן אותה תיאר עו"ד וינשטיין בתצהירו, כאמור לעיל.
4. אציין עוד בעניין זה, כי אף איני נכונה לייחס משקל ממשי כלשהו לשאלות בחקירה נגדית שהופנו לעו"ד וינשטיין בהקשר לגרסתו בדבר קיומה של התנצלות כאמור, כגון שאלות מדוע עניין זה לא מצא בזמנו ביטוי בכתב וכו' [עמ' 37 ש' 22-27 לפרוטוקול]. שהרי, התובע עצמו לא מצא לנכון לעשות את הדבר הבסיסי המצופה ממנו כבעל דין ולהכחיש את הדברים בתצהירו שלו, ובפרט את אותה שיחת טלפון אשר נטען כי קיים עם עו"ד וינשטיין, בה הביע הפניו התנצלות וחזרה מטענות או דרישות כלשהן.

בניגוד לטענת ב"כ התובע בחקירה הנגדית [עמ' 36 ש' 29 – עמ' 37 ש' 9 לפרוטוקול], אני סבורה, כי בוודאי שאין למצוא פסול כלשהו במגרשם של הנתבעים, בכך שלא הציגו לתובע בחקירתו הנגדית שאלות בדבר גרסתו או תגובתו בנוגע לשיחת ההתנצלות המיוחסת לו בעדותו של עו"ד וינשטיין.

על בעל דין אשר מבקש להביא בפני בית המשפט את גרסתו בעניין כזה או אחר להתכבד ולהתייחס לעדותו בנושא זה בעדותו הראשית ואם לא עשה כן, בפרט כאשר טענות הצד שכנגד היו לנגד עיניו מראשית הדרך כבר בכתב ההגנה, הדבר אומר דרשני ואין לו להלין אלא על עצמו בלבד בעניין זה. בוודאי שאין למצוא פסול כלשהו בכך שבעל הדין שכנגד, לא סיפק לו במה להשלמות גרסה בשלב החקירה הנגדית.

1. משכך, אני מקבלת את גרסת עו"ד וינשטיין בעניין התנצלות וחזרה מטענות שהובעו בפניו על ידי התובע.
2. נוכח קביעה זו בדבר קיומה של שיחת התנצלות ישירה בין התובע ועו"ד וינשטיין, איני מוצאת לנכון לקבוע מסמרות בשאלה האם הבעת התנצלות כאמור הועלתה אף בשיחה בין עו"ד וינשטיין לנפתלי אוביץ. אציין מבלי להרחיב, כי נפתלי אוביץ אמנם הכחיש כאמור קיומה של שיחה כאמור על ידו (סעיף 4 לתצהירו), אך בעדותו בחקירה נגדית בנקודה זו העיד כי למעשה הוא אינו זוכר כך או אחרת את הדברים [עמ' 30 ש' 6-12 לפרוטוקול].

הטענות בדבר הפרת חובת אמונים והעדפת נושים ובדבר הימנעות מהבאת עדים מרכזיים

1. בשולי פסק הדין מובהר, כי טענות התובע בדבר הפרת אמונים כביכול מצד הנתבעים כלפי אוביץ ובדבר העדפת נושים אסורה בתיק אוביץ הינן טענות אשר אינן רלבנטיות לסכסוך בין בעלי הדין הצדדים להליך זה ואינן טעונות בירור או הכרעה בהליך שלפני. אציין, מבלי להרחיב, כי דוד אוביץ מסר עדות מטעם הנתבעים בהליך זה ולא התרשמתי מתצהירו או מעדותו בחקירה נגדית, כי יש בליבו על הנתבעים בכלל או על עו"ד וינשטיין בפרט ביחס לסכום התשלום הקבוע ששולם על ידם, אלא, אם בכלל, על התובע אשר לטעמו אינו זכאי לתשלום כלשהו בתיק אוביץ. מכל מקום, ככל שהיה ממש בטענת הפרת האמונים נוכח "ההסתרה" מעיני אוביץ בזמנו כי התשלום הקבוע כולל מרכיב כספי המיועד לתובע, הרי שהתובע עצמו היה מעורב באותה הסתרה לא פחות מהנתבעים. יודגש, כי בעניין זה איני מקבלת כלל את אבחנתו, המלאכותית לטעמי, של התובע לפיה ההסתרה מצדו הייתה לגיטימית היות והוא ראה את התשלום כדמי העברת תיק שאינם מעניינו של הלקוח – אוביץ (סעיף 15 לסיכומי התובע). שהרי, גם לו מדובר היה בתשלום לתובע בגין העברת התיק לנתבעים, וכאמור לעיל הכרעתי בתובענה אינה טעונה הכרעה בשאלה זו, הרי שהדבר לא אמור היה "לנפח" את שכר הטרחה מבחינת הלקוחות, אלא להקטין את חלקם של הנתבעים. אף טענות בדבר העדפת נושים אסורה כביכול אין מקומן בהליך זה, ואם היה בהן ממש כלשהו היה על התובע להעלותן בתיק הפירוק של אוביץ.
2. אף איני מקבלת את טענת התובע, כי יש לזקוף לחובת הנתבעים היעדר עדויות מטעם שותפים בכירים במשרד הנתבעים – עורכי הדין ליפא מאיר וצוריאל לביא, לתמיכה בגרסת עו"ד וינשטיין (סעיף 33-36 לסיכומי התובע). עו"ד וינשטיין, ולא פרקליטים אלו, הינו מי שהיה הגורם המטפל הבכיר מול התובע וכן הגורם המרכזי בטיפול בעניין תיק אוביץ במשרד הנתבעים. משכך, העדות הרלוונטית בתיק זה מטעם הנתבעים הוצגה לבית המשפט, וזאת בפירוט רב וביחס לכל שלבי השתלשלות העניינים בפרשה. הנתבעים היו רשאים לתמוך או לא לתמוך את גרסת עו"ד וינשטיין בעדויות נוספות של עדים ממשרדם ולא התרשמתי כי ביחס לחלק כלשהו בעדויות ההגנה לא הובאה לפני גרסה מתבקשת או הכרחית מצד הנתבעים. לא למותר להזכיר בעניין זה, כי נטל השכנוע בהליך זה מוטל על כתפי התובע לאורך כל הדרך ולא על כתפי הנתבעים. כן יצוין, כי התובע לא ביקש מבית המשפט את זימונם של מי מהפרקליטים הנ"ל למסירת עדות מטעמו, לאחר שנוכח לדעת כי לא נמסרו מטעמם תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים.

סיכום

1. נוכח כל האמור לעיל, התביעה בהליך זה, על כל מרכיביה והסעדים אשר התבקשו במסגרתה - נדחית.
2. התובע יישא בהוצאות הנתבעים ובשכ"ט בגין ההליך בסכום כולל של 20,000 ₪.

סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום קבלת פסק הדין בידי התובע ועד התשלום בפועל.

1. המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ו, 14 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.