ע"י ב"כ עו"ד עמיחי טרוזמן

1. התובע, יליד 28.8.94, נפגע בתאונת דרכים בתאריך 7.9.12 (להלן: התאונה). לפניי תביעתו לפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה–1975 (להלן: חוק הפיצויים).

2. אין מחלקות באשר לחבות הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו מכוח חוק הפיצויים. הצדדים חלוקים בשאלת גובה הנזק בלבד.

הנכות הרפואית

3. בעקבות התאונה נפגע התובע בקרסול ושוק ימין. הוא פונה לבית החולים קפלן, שם אובחן כסובל משבר פתוח: שבר סגמנטאלי דסטאלי של שוק ימין. התובע טופל אנטיביוטית, השבר קובע באמצעות מסמור תוך לשדי, והוא אושפז להשגחה ולטיפול פיזיותרפי. ביום 14.9.12 שוחרר לביתו עם הדרכה לאי דריכה על הרגל.

ביום 21.10.12 אושפז התובע בשנית לשם הוצאת הבורג והטריית הרקמות הפגועות. ביום 5.2.13 עבר ניתוח במסגרת פרטית לשם חיתוך הגיד בבוהן רגל ימין ותיקון עמדתו.

התובע נותר עם פגיעה ברגלו הימנית.

4. פרופ' מיכאל היים אשר מונה כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה לבדיקת התובע ולהערכת נכותו, קבע בחוות דעתו:

"בבדיקה לא מצאתי פטלוגיה בגב התחתון או בברך ימין. יש כ – 1.25 ס"מ הבדל באורך הרגליים. הבדל זה לא משמעותי.

למה שיש משמעות הוא –

1.         שינוי בעמדת כף הרגל.

2.         ולגוס של כ – 7 מעלות בשוק ימין.

3.         צלקות לא יפות באזור ברך ימין ושוק ימין.

לגבי כף רגל ימין יש טמת מידיאלי של אמצע כף הרגל, עמדת העקב בולגוס, ירידה בטווח תנועות הקרסול בדורסיפלקציה ירידה של טווח התנועות במפרקי התת טלארים.

השוק מחוברת בסיבוב חיצוני וציר השוק בולגוס – יש המלצה מדר' ברוק לניתוח נוסף בעתיד לתיקון סיבוב השוק לעמדה יותר אנטומית".

לאור ממצאיו קבע פרופ' היים את נכותו הצמיתה של התובע:

"א. הגבלה בטווח תנועות הקרסול ברגל ימין. יש הגבלה משמעותית בדורסיפילקציה שמונע הליכה מהירה וריצה לכן 48 – 3 – א חלקי 5%.

ב.         הגבלה בטווח תנועות מפרקי התת טלארי, עמדת העקב בולגוס וטמת של אמצע כף הרגל 49 – 2 – 1 20%.

ג.          חיבור של הטיביה בולגוס של 7 מעלות וסיבוב חיצוני 47 – 2 א' 10%.

הנכות התפקודית היא 31.6%.

הנכות הנוספת עקב הצלקת היא 10% לפי סעיף 75 – 1 – ב.

הנכות הסופית היא 36.4%"

עוד הוסיף המומחה כי:

"יש לשקול שבעתיד יהיה צורך בזוג מדרסים כל שנה לצורך עמידת העקב בעמדה נייטרלית ולתמיכה של הצד האמצעי מידיאלי של כף רגל ימין. בנוסף זוג גרבי לחץ אלסטיות דרגה 2 למניעת הבצקות ברגל ימין. זוג גרביים פעם בשנתיים.

ייתכן ויהיה צורך בתיקון השוק כמו שהמליץ דר' ברוק שזה יכלול אשפוז של כשבוע, ששה שבועות ללא דריכה, שישה שבועות דריכה חלקית ושלושה חודשי התאוששות. ייתכן גם תיקון הדפורמציות בכף הרגל וזה מהלך שימשך כארבעה חודשים התאוששות".

5. פרופ' היים נחקר על חוות דעתו, והצדדים חלוקים באשר למסקנות העולות מחקירתו ומחוות דעתו ובאשר לשיעור הנכות הרפואית שיש לקבוע לתובע בגין הפציעה ותוצאותיה.

המחלוקת העיקרית שיש להכריע בה היא טענת הנתבעת כי בחוות דעתו העניק פרופ' היים לתובע כפל נכויות, כאשר העריך את נכותו לפי סעיף ליקוי 47(2)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), העוסק בחיבור גרוע של עצם השוק מבלי שנותרה מגבלת תנועה, ובנוסף קבע נכות נוספת על-פי סעיף 49(2)(ו) העוסק בהגבלת התנועה בפרק כף הרגל.

הנתבעת מבססת את טענתה על הוראות סעיף 47(2) הקובעות כדלקמן:

"47...

(2) חיבור גרוע של עצם הירך או של השוקה (TIBIA) (FAULTY UNION OF FEMUR OR TIBIA)

(א) ללא הגבלת התנועות במפרקים הסמוכים 10%

(ב) עם הגבלת התנועות, אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם להגבלה

לעניין זה, חיבור גרוע של אחת מהעצמות הנ"ל, פירושו - סטיה של הציר מכיוונו התקין או מכיוונו המקורי עד להפרעה בסימטריה של הגפיים".

לטענתה, במקרה של חיבור גרוע של העצם קיימות שתי חלופות לקביעת אחוזי הנכות: במקרה של חיבור גרוע של העצם שלא הותיר מגבלת תנועה – כי אז תקבע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 47(2)(א), אך במקרה שכתוצאה מהחיבור הגרוע נותרה מגבלת תנועה כי אז יוחל סעיף קטן (ב) והנכות תקבע לפי סעיף הגבלות התנועה. הנתבעת טוענת כי פרופ' היים אף אישר זאת בחקירתו והסכים שסעיף 47(2)(א) לא מתאים (עמ' 13 לפרוטוקול).

התובע טוען אחרת. לטענתו, מעדותו של פרופ' היים עולה כי החיבור הגרוע של השבר לא הותיר מגבלות תנועה ולכן יש להעניק לו נכות בשיעור 10% לפי סעיף 47(2)(א). מגבלות התנועה אינן נובעות מהעמדה הגרועה של השבר, אלא מפגיעה אחרת, פגיעה ברקמה הרכה שהיא אשר גורמת למגבלת התנועה. משכך, את הנכות על החיבור הלקוי של השבר יש לקבוע לפי סעיף 47(2)(א) ואת הנכות בגין מגבלת התנועה שנגרמה עקב הפגיעה ברקמות הרכות יש לקבוע בנפרד ובנוסף לפי סעיף 49.

לא ניתן לדחות על הסף אף אחת משתי הגישות שהציגו הצדדים. לכאורה גם ניתן למצוא אישוש לכל אחת מהן בעדות המומחה. אך זאת רק לכאורה שכן בסופו של יום, לאחר שעמד על טיבה האמיתי של המחלוקת לעניין הוראות סעיף 47, ציין פרופ' היים כי העניין "פתוח לפרשנות" (עמ' 16 לפרוטוקול). ואכן, תפקידו העיקרי של המומחה הרפואי הוא להביא בפני בית המשפט את המסקנות והממצאים הרפואיים אודות מצבו של הנפגע ואת המשמעויות וההשלכות של מצבו זה (ורק במקרים קיצוניים יתערב בהם בית המשפט). הפרשנות באשר לסעיפי הליקוי המתאימים מתקנות המל"ל, ככל שנדרשת כזו, היא בעיקרה מלאכתו של בית המשפט ותעשה, בסופו של יום, על ידו.

לאחר ששקלתי את הטענות, אני סבורה כי לא מדובר בכפל נכויות, ואסביר. ראשית יודגש כי אין למעשה מחלוקת על הממצאים שנמצאו אצל התובע: גם חיבור גרוע של השבר (עצם השוק מחוברת בסיבוב חיצוני וציר השוק בולגוס) וגם ירידה בטווח התנועות ברגל.

שנית, מעדותו של פרופ' היים וגם מהמסמכים הרפואיים עולה כי התובע סבל משבר פתוח באופן שעירב שתי פגיעות - פגיעה בעצמות, היינו שבר בעצם (שחובר בעמדה גרועה), ופגיעה נוספת ברקמות הרכות, בשריר, שגרמה לדפורמציה בכף הרגל (עמ' 12 לפרוטוקול).

הנתבעת טוענת כי בחוות הדעת לא ציין המומחה דבר בעניין הפגיעה בשריר. אכן, בחוות הדעת לא פירט פרופ' היים את ממצאיו ולא ערך את ההבחנה בין החיבור הלקוי של השבר ובין הפגיעה בשריר כפי שעשה בעדותו. עם זאת, שוכנעתי מעדותו שכך הם פני הדברים. אמנם, רצוי היה שחוות הדעת תהא מפורטת ובהירה ככל שניתן, אך קיבלתי את הסבריו של פרופ' היים שנראה שלא היה מודע לחשיבות הפירוט בעת שערך את חוות דעתו, אך הבהיר את הדרוש הבהרה בחקירתו. לגבי עצם הפגיעה ברקמות הרכות הפנה פרופ' היים לכך שציין בחוות הדעת כי התובע עבר הטריה של הפצע, מה שמלמד על הפגיעה בשריר (עמ' 12 לפרוטוקול).לכך אוסיף כי קיומה של פגיעה ברקמות הרכות צוינה במסמכים הרפואיים, כך למשל בסיכום המחלה מתאריך 23.10.12 נרשם: "כחודש לאחר שבר פתוח בשוק ימין עם פציעה קשה ברקמות הרכות" (מוצג ט' למוצגי התובע).

בעדותו הבהיר פרופ' היים, ושכנעני, כי הגורם למגבלת התנועה ברגל אינו החיבור הגרוע של העצם. החיבור אכן גרוע, אך הוא לא גורם להגבלת תנועה. הגבלת התנועה נגרמה כתוצאה מהפציעה הנוספת בשריר אשר גרמה לדפורמציה של הרגל והיא זו שגורמת להגבלת התנועה.

לאור זאת, אני סבורה שמדובר בשתי פגיעות נפרדות, ושלשון סעיף 47(2)ב' לתקנות הביטוח הלאומי אינה שוללת החלה של שני ליקויים נפרדים כאלה במצטבר. על כן, בגין החיבור הגרוע של העצם שלא הותיר הגבלת תנועה יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 47(2)ב' לתקנות הביטוח הלאומי, ובגין הפגיעה בשריר שהותירה מגבלת תנועה יש לקבוע לתובע נכות נוספת בשיעור שקבע המומחה לפי מידת ההגבלה שמצא, היינו בשיעור של 20% לפי סעיף 49(2)(ו) לתקנות.

זאת, יובהר, בהתייחס לנכות הרפואית. על ההשלכה התפקודית של הנכות יורחב בהמשך.

6. התובע טוען כי לאור עדות המומחה בדבר הצורך האפשרי לביצוע ניתוח מתקן לשם מניעת הרס הקרסול בעתיד, נכון היה להעמיד את נכותו בשיעור של 30% לפי סעיף 48(3)ג' הדן בקשיון לא נוח, וזאת נוכח הסיכון הטמון בניתוח והאפשרות שיוביל להחמרה במצב או לקיבוע של הקרסול.

איני מקבלת את הטענה. פרופ' היים העיד כי תוצאות ניתוח מתקן מסוג זה עשויות להיות בין קיבוע לתפקוד מלא (עמ' 16 לפרוטוקול). לאור זאת, ומשלא בוצע הניתוח, אין מקום לשנות מקביעת המומחה את שיעור הנכות בהתאם למגבלות שמצא בעת בדיקתו את התובע.

7. על כן, אני קובעת כי לתובע נכות רפואית בשיעור של 38.4% בגין הליקויים הבאים:

א. 5% בגין הגבלה בטווח תנועות הקרסול ברגל ימין.

ב.      20% בגין הגבלה בטווח תנועות כף הרגל.

ג.         10% בגין חיבור גרוע של עצם הטיביה.

ד. 10% בגין צלקת לפי סעיף 75(1)ב.

[יוער כי בחוות דעת המומחה נפלה טעות סופר או טעות חשבונית. שיעור הנכות המשוקללת הוא 38.4 ולא כפי שצוין בחוות הדעת].

הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות

8. התאונה ארעה כשהתובע היה כבן 18 שנים, עובר לגיוסו לצה"ל. בעקבות הפציעה נדחה גיוסו בחצי שנה וכיום הוא משרת בצה"ל כנהג אישי של קצין ביחידה מובחרת, ברכב קל.

בבחינת השפעת נכותו של התובע על כושר השתכרותו, כמו בבחינת הערכת כושר השתכרותו הפוטנציאלי אלמלא התאונה, יש להחיל על עניינו של התובע את ההלכות והחזקות שנקבעו בפסיקה בנוגע להערכת נזקיהם של קטינים שטרם נכתב סיפור חייהם התעסוקתי.

9. משלא הוכח אחרת, פוטנציאל השתכרותו לצורך חישוב הפיצוי בגין אובדן ההשתכרות בעתיד, הוא בגובה השכר הממוצע במשק.

10. אשר להשפעת הנכות על כושר השתכרותו של התובע.

בע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, מיום 23.8.10) שב בית המשפט העליון וקבע כי: "בקובעו את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של הניזוק ייקח בית המשפט בחשבון כנתון מרכזי, ולעיתים אף מכריע, את שיעור הנכות התפקודית (ע''א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע''מ נ' אבני ([פורסם בנבו], 4.7.2005))....

במקרים בהם אין בידי בית המשפט נתונים אשר יכולים להצביע על אובדן כושר ההשתכרות הממשי של הניזוק, קמה חזקה ששיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שווה לשיעור הנכות התפקודית של הניזוק. אכן, רק טבעי הדבר שכאשר אנו עוסקים בקטין אשר עתידו המקצועי איננו ידוע, תשמש הנכות התפקודית כחזקה הניתנת לסתירה באשר למידת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו העתידי של הניזוק הקטין".

ראשית יש אפוא לקבוע את שיעור הנכות התפקודית שנותרה לתובע ולאחר מכן יש להעריך את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו [על ההבחנה בין נכות תפקודית להשפעתה על כושר ההשתכרות ר' ע''א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3) 792)].

11. בכל הקשור להערכת הנכות התפקודית הנחנו בית המשפט בע"א 6601/07 כך:

"הנכות התפקודית משקפת למעשה את שיעור הפגיעה ביכולת התפקוד של הניזוק כתוצאה מהנכות הרפואית שנקבעה לו. לרוב, שיעורן של שתי הנכויות – הרפואית והתפקודית – יהיה זהה. עם זאת, ניתן לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית שונה מזו הרפואית אם בית המשפט השתכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין ההשפעה הצפויה של נזק זה על יכולתו התפקודית".

בענייננו, לנכות בשיעור 10% שנקבעה לתובע בגין הצלקת שנותרה ברגלו, אין השלכה על כושר השתכרותו. כך עולה מאופי הצלקת ומיקומה, ומקביעות המומחה בחוות דעתו.

איני מקבלת את טענת התובע בסיכומיו לפיה גם לצלקת משמעות תפקודית. הטענה אינה מתיישבת עם קביעות המומחה אשר מצא "צלקות לא יפות באזור ברך ימין ושוק ימין". לא מצאתי בחוות הדעת תמיכה לטענה שלצלקות השלכות נוספות, גם לא לטענה כי הן רגישות למגע, והמומחה לא נשאל על כך בחקירתו.

אשר לנכות האורתופדית, ששיעורה המשוקלל 31.6%. אני סבורה כי הנכות, ברובה, היא תפקודית, למעט רכיב הנכות בשיעור של 10% בגין חיבור גרוע של השבר שהשלכתה התפקודית פחותה במשהו. כזכור, הנכות הוענקה בשל הממצא של חיבור לקוי של העצם שנשברה בשוק אך מבלי שזה גרר עמו מגבלת תנועה או מגבלה תפקודית אחרת, ולפיכך, לכאורה, היא חסרת משמעות תפקודית. יחד עם זאת, פרופ' היים העיד כי העמדה הלא טובה של השוק עלולה לגרום בעתיד לבעיות של המפרקים בין היתר בעקבות העברת המשקל בשל העמדה הלא טובה של השבר (עמ' 12 לפרוטוקול). העובדה כי כתוצאה מעמדת השבר נגרמת העברת משקל מלמדת כי לא מדובר בליקוי חסר השלכות. לאור האמור, אני סבורה שיש לקבוע כי הנכות התפקודית בגין ליקוי זה נמוכה במעט משיעור הנכות הרפואית.

על בסיס האמור לעיל אני קובעת כי נכותו התפקודית הכוללת של התובע (לאחר שקלול כל הנכויות למעט הצלקת) היא בשיעור של 29%.

12. כעת יש לבחון את השפעת הנכות על כושר השתכרותו של התובע.

לא הונחה בפניי תשתית ראייתית המצדיקה סטייה מן החזקה ששיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שווה לשיעור הנכות התפקודית של הניזוק.

איני מקבלת את טענת התובע כי נכותו התפקודית והשפעתה על כושר השתכרותו גבוהות משיעור הנכות הרפואית. התובע מבסס את טענתו על תלונותיו בדבר המגבלות מהן הוא סובל, אך הלכה למעשה אלה קיבלו ביטוין בשיעור הנכות שנקבעה לו.

גם הנתבעת לא סתרה, מן הצד האחר, את החזקה לפיה הנכות התפקודית משקפת את מידת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו העתידי של התובע. העובדה כי התובע משרת בצבא כנהג ונראה כי הוא מבצע את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו, אין בה כדי להצביע על כך שמידת ההשפעה על כושר ההשתכרות נמוכה משיעור הנכות התפקודית משאין בידינו נתונים בדבר עתידו התעסוקתי. גם תפקודו של התובע כפי שנראה בסרטון שהגישה הנתבעת אינו סותר את ההנחה שכושרו להשתכר נפגע, לא באופן מלא או קרוב לכך, אלא כמידת שיעור נכותו התפקודית.

על כן, חישוב הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע לעתיד יערך לפי שיעור נכותו התפקודית משכרו הפוטנציאלי בגובה השכר הממוצע במשק (לאחר ניכוי מס הכנסה).

לאור קביעותיי שלעיל אדון להלן בכל אחד מראשי הנזק שתבע התובע.

אובדן השתכרות בעתיד

13. בחישוב המבוסס על שיעור הנכות התפקודית (29%) משכר בגובה השכר הממוצע במשק בניכוי מס הכנסה (8,730 ₪), כפי שקבעתי, ובהיוון עד גיל 67 (מקדם היוון 298.43), מסתכם הפיצוי ב- 755,535 ₪.

הפסדי פנסיה

14. בהתחשב בחובה החלה על מעבידים לערוך ביטוח פנסיוני לעובדים, ובשיעור הגריעה משכרו, זכאי התובע לפיצוי על הגריעה בהפרשת המעביד לפנסיה בשיעור 12% מהפסדיו ובסך הכול - 90,664 ₪.

עזרת הזולת

15. התובע טוען כי בתקופת ההחלמה שלאחר התאונה הוא נזקק לסיעוד ולעזרה צמודה של הוריו, בין היתר לשם טיפול בפצעים והחלפת תחבושות על כל הכרוך בכך. לטענתו, הוריו נעדרו מעבודתם מספר שעות בשבוע לצורך הטיפול בו (סע' 34 לתצהירו). עוד טוען התובע כי לפני התאונה סייע בעבודות הבית והחצר, ובעקבות התאונה נבצר ממנו לסייע כבעבר.

התובע טוען עוד כי בעקבות התאונה שארעה כשהיה תלמיד בתקופת הבגרויות הוא נעדר כארבעה חודשים מהלימודים וכתוצאה מכך הוא נאלץ להעזר במורים פרטיים לשם השלמת החומר הלימודי, בעלות שהוערכה על ידו בכ- 1,000 ₪ (סעיף 25 לתצהירו). אף שלא נכתב כך נראה כי התובע התכוון ל- 1,000 ₪ לחודש כפי שעולה מעדותו (ר' עמ' 10 לפרוטוקול). בעדותו סיפר כי בתקופת העדרותו נשלחו אליו מורים מסייעים מטעם בית הספר אך אלה לא הספיקו והוריו שכרו שירותי מורים נוספים.

הנתבעת טוענת כי מדובר בנזק מיוחד שלא הוכח כדבעי.

אכן לא הוכח כי להורי התובע נגרמו הפסדים, אך אני מקבלת את הטענה כי במהלך ארבעת חודשי ההחלמה שלאחר התאונה בהם היתה נכותו של התובע בשיעור גבוה ונאסר עליו לדרוך על הרגל ובהמשך החל בדריכה בהדרגה (ר' חוות דעתו של פרופ' היים), הוא נזקק לעזרה מוגברת מהוריו לטיפול בו. אשר לשיעורים הפרטיים, האמנתי לתובע כי נעזר במורים פרטיים בתקופת העדרותו מהלימודים בעקבות התאונה, אך בהעדר אסמכתאות או אף נתונים מדוייקים לגבי היקף השיעורים שמומנו על ידי הוריו, ובהתחשב גם בכך שיתכן וחלק מן הצורך במורים מסייעים נבע מהפרעת קשב כזו או אחרת ממנה סבל (ר' חוות דעת פרופ' היים ועדות התובע בעמ' 8-10 לפרוטוקול) ראיתי לפצותו על כך בסכום גלובאלי מינימאלי.

אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בסכום של 7,000 ₪ בערכי יום פסק הדין, בגין עזרת הוריו מיטיביו בעבר.

16. אשר לעתיד, לאור שיעור הנכות התפקודית שנותרה לו, אשר לה השפעה גם על יכולתו לעסוק בעבודות משק הבית ואחזקתו, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בגין הצורך בעזרת הזולת בעתיד.

הוצאות

17. התובע טוען כי נגרמו לו הוצאות רפואיות וכי יגרמו לו הוצאות בשיעור לא מבוטל גם בעתיד. לטענתו, על פי חוות דעת המומחה הוא נזקק ויזדקק בעתיד למדרסים ולגרבי לחץ עד סוף תוחלת חייו. בנוסף, לפי עדות המומחה הוא עשוי לעבור ניתוחים בעתיד וגם בעקבות כך יגרמו לו הוצאות מעבר לאלה המכוסות במסגרת סל הבריאות.

בחוות דעתו קבע פרופ' היים כי "יש לשקול שבעתיד יהיה צורך בזוג מדרסים כל שנה לצורך עמידת העקב בעמדה נייטרלית ולתמיכה של הצד האמצעי מידיאלי של כף רגל ימין. בנוסף זוג גרבי לחץ אלסטיות דרגה 2 למניעת הבצקות ברגל ימין. זוג גרביים פעם בשנתיים.

ייתכן ויהיה צורך בתיקון השוק כמוש המליץ דר' ברוק  שזה יכלול אשפוז של כשבוע, ששה שבועות ללא דריכה, שישה שבועות דריכה חלקית ושלושה חודשי התאוששות. ייתכן גם תיקון הדפורמציות בכף הרגל וזה מהלך שימשך כארבעה חודשים התאוששות".

למרבה הצער, הצדדים לא הניחו תשתית מספקת בנושא זה. התובע לא חקר את המומחה בשאלה ממתי, להערכתו, יזדקק לעזרים שצוינו, ובנוסף לא הוכיח את עלויות העזרים. הנתבעת, מנגד, לא הוכיחה כי העזרים מסופקים על ידי קופת החולים במסגרת סל הבריאות [על הנטלים המוטלים על הצדדים בעניין האחרון ר' רע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מכבי שירותי בריאות (פורסם בנבו, מיום 12.11.13)].

לאור האמור ולאור קביעות המומחה בחוות דעתו ראיתי לפסוק לתובע פיצוי בסכום גלובאלי של 25,000 ₪. סכום זה כולל פיצוי על כל ההוצאות, בעבר ולעתיד, לרבות דמי השתתפות בטיפולים הניתנים במסגרת סל הבריאות וכן הוצאות נלוות כנסיעות.

נזק לא ממוני

18. לתובע נכות בשיעור משוקלל של 38.4%, ובנוסף הוא אושפז למשך 10 ימים [אשפוז ראשון מיום התאונה ולמשך 7 ימים, ואשפוז נוסף לצורך ניתוח להוצאת הבורג בתאריך 21.10.12 למשך 3 ימים נוספים (ר' מוצג ט' למוצגי התובע)]. על-פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 זכאי התובע לפיצוי בסכום של 72,788 ₪.

ניכויים

19. הנתבעת טוענת כי לאור מצבו, כפי שנקבע בחוות דעתו של פרופ' היים, זכאי התובע לקצבת ניידות שכן מצבו תואם לסעיף א(7) לרשימת הליקויים.

לטענתה, במסגרת החובה להקטנת נזקיו היה על התובע לפנות למוסד לביטוח לאומי ולמשרד הבריאות למיצוי זכויותיו אלה, ומשלא עשה כן יש לערוך ניכוי רעיוני של התגמולים שיכול היה לקבל לו פנה למצות את זכויותיו. זאת במיוחד נוכח העובדה שהנתבעת עשויה להיות חשופה לתביעת השבה בגין התגמולים שישולמו לתובע, אם ישולמו.

לאחר שעיינתי ברשימת הליקויים איני מקבלת את טענת הנתבעת כי די באמור בחוות דעת המומחה כדי לקבוע כי מצב התובע מתאים לאחד הליקויים המזכים. מדובר בקביעה רפואית בעיקרה. על מנת להוכיח כי קיימת סבירות שתביעתו של התובע לגמלת ניידות היתה מתקבלת בהינתן מצבו הרפואי, היה על הנתבעת להיתמך לכל הפחות בעדות המומחה הרפואי שבידיו הכלים להעריך את מידת התאמת מצבו של התובע לרשימת הליקויים המוכרים. הנתבעת לא הפנתה למומחה שאלת הבהרה ואף לא חקרה אותו על כך בחקירה הנגדית. על כן, אני קובעת כי טענת הנתבעת לא הוכחה (על כך שנטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על הנתבעת ר' ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45), וכפועל יוצא אין לערוך ניכוי רעיוני של התגמולים כנטען.

סוף דבר

20. סוף דבר, אני פוסקת לתובע פיצויים כדלקמן:

פיצוי על אובדן השתכרות בעתיד – 755,535 ₪

הפסדי פנסיה – 90,664 ₪

עזרת הזולת (עבר ועתיד)– 57,000 ₪

הוצאות (עבר ועתיד) - 25,000 ₪

נזק לא ממוני - 72,788 ₪

סך הכול – 1,000,987 ₪

21. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך 1,000,987 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מסכום פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' טבת תשע"ו, 15 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.