1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 21.10.12 בהוד השרון.

2. לטענת התובעים, בעודם נוסעים בצידו השמאלי של הכביש, נסע הנהג ברכב הנתבעים במהירות וברשלנות בעת יציאתו מכיכר, ופגע ברכבם.

3. לטענת הנתבעים, רכבם נסע בנתיב הימני בזהירות ובאיטיות, כאשר רכב התובע נסע בנתיב הנגדי. לפתע, עקף רכב התובע משאית שהייתה בנתיבו ופרקה סחורה, ותוך כדי העקיפה סטה לנתיב נסיעת רכב הנתבעים וגרם לתאונה. הנתבעים טענו כי במידה והיה התובע מחכה שנתיבו יתפנה ולא מנסה לעקוף בחוסר זהירות את המשאית בנתיבו, הייתה התאונה נמנעת.

4. התובע 1 העיד בפניי כי נסע בכביש רחב בעל שני נתיבים, אחד לכל כיוון. משאית עמדה ופרקה סחורה כ-10 מ' לפני כיכר בנתיב נסיעתו. התובע עקף את המשאית כשלפתע הבחין בנהג ברכב הנתבעים מגיח מולו ביציאה מהכיכר במהירות וברשלנות עוקף אוטובוס אשר חסם את נתיב נסיעתו וסוטה למסלול נסיעת רכב התובעים ופגע בו. התובע 1 העיד כי סימן וצעק לנהג רכב הנתבעים לעצור אך זה עצר רק לאחר שפגע קלות ברכב התובעים. לאחר התאונה, סירב הנהג ברכב הנתבעים למסור פרטים ורק לאחר שיחה טלפונית שיזם התובע 1 למשטרה עשה כן.

5. התובעת 2 העידה כי משאית ופרקה סחורה בנתיב נסיעתם ולכן נאלצו לעקוף אותה. בשלב זה הבחינה ואף ציינה באוזניי התובע 1 כי נהג רכב הנתבעים שהגיח מולם מהכיכר "נוסע בטירוף". התובעת 2 העידה כי נהג רכב הנתבעים עקף אוטובוס על אף שלא היה לו מקום לעבור בין האוטובוס לבין רכב התובעים וכך ארעה התאונה בחלקו האחורי של רכבם.

6. נהג רכב הנתבעים העיד בפניי כי בנתיב נסיעת רכב התובעים עמדה משאית ופרקה סחורה ובנתיב השני קיים מפרץ שבו עצר אוטובוס כ-12 מ' אחרי הכיכר. הנהג טען כי נסע בנתיב נסיעתו וכי האוטובוס עמד במפרץ הכביש כשהוא נוטה מעט מעבר לקו הצהוב וחוסם חלק קטן מנתיב הנסיעה של הנהג ברכב הנתבעים. הנהג טען כי בשלב זה התובע 1 ביצע עקיפה בחוסר סבלנות, סטה לנתיב נסיעת רכב הנתבעים ופגע בחלקו האמצעי של רכב הנתבעים. באשר לסירובו למתן פרטים העיד נהג רכב הנתבעים כי זו היתה הפעם הראשונה שהיה מעורב בתאונת דרכים ולכן רצה להמתין למשטרה ולהנחיותיה.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, מאחר ומכל שלוש העדויות עולה מסכת עובדתית אחת, לפיה מדובר בכביש, רחב אומנם, אך בעל שני נתיבים בלבד, האחד לכל כיוון. כיוון נסיעת התובעים היה חסום ע"י משאית שפרקה סחורה ונתיב נסיעתו של הנהג ברכב הנתבעים היה חסום במעט ע"י אוטובוס שבלט לכביש ממפרץ החניה. שני הצדדים ביצעו במקביל עקיפה, כל אחד של כלי הרכב הרחב שחסם את נתיב נסיעתו. התאונה ארעה בחלקים האחוריים של שני כלי הרכב ומכאן ששני הרכבים היו כבר במהלך ביצוע העקיפה בעת קרות התאונה. לפיכך, שני כלי הרכב היו באותה שעה במרכז הכביש, ומכאן שאף רכב לא היה בעת התאונה בנתיב נסיעתו שהיה, כאמור, חסום על ידי כלי רכב אחר.

8. הואיל והתאונה ארעה בעת ששני כלי הרכב הבחינו, כך על פי עדותם, האחד באחר וגם הבחינו בכליי הרכב החוסמים את נתיבי הנסיעה בשני הנתיבים, הרי שהיה על שני הנהגים לנהוג בזהירות ובסבלנות ולבצע העקיפה בצורה זהירה או להימנע מעשותה כליל עד שהדרך תהא פנויה. משלא עשו כן הרי שניהם אחראים לקרות התאונה. משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובעים "אשם תורם" של 50% לקרות הנזק. באשר לנזק, מאחר והנתבעת 2 הינה המבטחת גם של התובעים ואישור ההפסדים שהוגש ע"י התובעים הוצא על ידה. מצאתי מקום לקבלו לאור הצהרת התובע כי זהו הסכום ששילם בגין התייקרות הפוליסה.

9. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעים סך של 1,518 ₪ (המהווים 50%) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 9.5.13 ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 500 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ד, 11 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.