1. בפני תביעה על סך 100,000 ₪ אשר הגיש התובע כנגד הנתבעת בשל נזקים שנגרמו לטענתו לתכולת דירתו של אביו המנוח, במהלך פינויה ובמהלך איחסון התכולה.

הנתבעת, אשר פעלה לפינוי מתחם הבניינים בו נמצאת גם הדירה נשוא התובענה, לאחר שהוצא צו הריסה למבנים בשל היותם מסוכנים כנטען, הגישה הודעה לצד שלישי כנגד החברה אשר ביצעה את עבודות הפינוי באירוע הנטען וזאת בין היתר מכח הסכם שבין הנתבעת לצד השלישי.

טענות הצדדים

2. לטענת התובע, המנוח היה הבעלים של שתי דירות מחוברות ברח' שדרות העצמאות בקריית גת. בשל מצבו הבריאותי שהה המנוח מחוץ לדירות.

ביום 2.8.11 הגיעו חברות הובלה בליווי אנשי אבטחה ומשטרה לבניין בו מצויות הדירות ופינו את הבניין.

לאחיותיו של התובע נודע על הפינוי מחבר ומקרובת משפחה וכאשר הגיעו למקום, ראו כי החל הפינוי תוך שציוד אישי של המנוח נזרק. כאשר לבסוף התאפשר לאחיותיו של התובע (מזל ועליזה) להיכנס לדירות, התברר כי ריהוט רב נותר בדירה, לא פונה ומאוחר יותר נהרס עם הבניין.

מעובדות כתב התביעה עולה כי ביום 24.11.11 הלך המנוח לעולמו כאשר התובע יורשו היחיד.

ביום 14.11.12 כשנה וחצי לאחר מועד הפינוי, הנתבעת באמצעות הלשכה המשפטית פנתה במכתב לתובע בדרישה לפינוי החפצים המאוחסנים במחסני הצד השלישי ודרשה תשלום בסך של 26,325 ₪ בגין ימי האחסון.

לאחר התכתבות בין התובע ובא כוחו לבין הנתבעת, התאפשר לתובע ולאחיותיו להגיע למחסן הצד השלישי אולם לטענתם המחסן היה חשוך וגם התאורה הארעית שסופקה לא הועילה, מסמכים שהיו במחסן לא נשמרו כראוי, חלק מהתמונות היו שבורות, הריהוט היה שבור, מזרן של המיטה היה קרוע ונמצאו מחדלים רבים בשמירה על הציוד. עוד נטען כי ציוד רב שהיה בדירה ופונה למחסני הצד השלישי לא צוין ברשימת הציוד על ידי הצד השלישי.

3. התובע טוען כי הנתבעת פעלה ברשלנות, בין היתר בכך שלא הודיעה למנוח בכתב על מועד הפינוי ולאור מצבו הבריאותי לא טרחה לפנות לבן משפחה, לא מילאה חובתה לוודא כי המנוח קיבל הודעה על הפינוי ולא נתנה הזדמנות סבירה לפנות את הציוד והרכוש באמצעות המנוח או מי מטעמו. כן נטען כי הנתבעת התרשלה בכך שהשתמשה בשירותים של חברת פינוי שנהגה באופן לא מיומן ולא מקצועי, נהגה באי אכפתיות ובחוסר רגישות, התרשלה באי רישום הרכוש והציוד שפונו מהדירה ובהותרת ציוד רב במעמד הריסת הבניין וכן לא שמרה על הציוד והרכוש שפונה באופן סביר וגרמה בכך לאובדן ציוד, לנזק ממשי או מוחלט עד כדי יציאה מכלל שימוש.

4. התובע העריך את נזקיו בסך של כ – 300,000 ₪ אולם משיקולי אגרה העמיד את תביעתו על סך של 100,000 ₪ בגין נזקים לרכוש, לאובדן רכוש ונזק לא ממוני.

5. הנתבעת טוענת כי הפינוי התבצע לאחר שהמבנים במתחם הפכו למבנים מסוכנים, כאשר המנוח היה מודע להליכים שכן היה אחד מהעותרים נגד פינוי.

כן נטען כי למנוח נשלחה הודעה מיום 21.2.11 אשר התקבלה על ידי בתו, דליה. עוד נטען כי בשיחה שהתנהלה בין התובע לבין עו"ד בלשכה המשפטית של הנתבעת, התובע מסר כי לקח את הציוד החשוב לו ומה שנשאר בדירה אינו חשוב.

בעקבות הודעת הנתבעת ביום 31.7.11 על כוונתה לבצע את פעולות הפינוי ומהלכי הסגירה והאטימה של המבנים, הוגשה עתירה נוספת בעת"ם 44521-01-12 לביטול צו ההריסה על ידי אותם עותרים כאשר במקום המנוח באו יורשיו, אולם בפסק דין מיום 10.06.12 נדחתה העתירה.

ביום 02.08.11 בוצעו פעולות פינוי ומהלכי סגירה ואטימה כאשר הנתבעת התקשרה בהסכם עם חברה קבלנית – הצד השלישי.

לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח את נזקיו שכן לא צירף חוות דעת שמאי ערוכה כדין והטענות ביחס לנזקים הינן כלליות ובלתי מפורטות.

6. באשר להודעה לצד שלישי טענה הנתבעת כי התקשרה עם הצד השלישי אשר התחייב בהסכם כי עליו תחול האחריות המלאה, הבלעדית והמוחלטת בכל מקרה של נזק שייגרם בעקבות וכתוצאה מעבודת הפינוי ו/או האיטום. כן נטען כי הנזק הנטען והמוכחש אירע כתוצאה מרשלנותו של הצד השלישי.

7. הצד השלישי טען כי אין לו כל קשר לשאלות הנוגעות לחוקיות הפינוי או לאי מסירת הודעה במועד. לטענתו, הנתבעת התקשרה עימו לצורך ביצוע הפינוי בפועל ואחסנת הציוד והוא פעל במיומנות ובסבירות המתבקשת, כאשר רשימת הציוד שפינה תועדה בזמן אמת וכאשר שתי בנותיו של המנוח נכחו בעת אירוע הפינוי. כן נטען כי התביעה הוגשה על מנת להדוף את דרישת הנתבעת לדמי אחסנה בסך של כ – 27,000 ₪ בגין אחסנת המטלטלין של הצד השלישי וכי התובע ובני משפחתו שתקו במשך שנתיים ולא דרשו את הרכוש אלא אך לאחר דרישת תשלום דמי האחסנה. הצד השלישי מפנה בין היתר למכתבו של ב"כ התובע מיום 25.11.12 לפיו מדובר בציוד מתכלה ולא נטען לקיומם של ריהוט ופריטים יקרי ערך.

לעניין הנזק נטען כי נטל ההוכחה מוטל על התובע ועליו להוכיח כי החפצים והריהוט הנטענים היו בדירה בעת הפינוי, את מצבם ומצב הבלאי שלהם.

מהלך הדיון

8. הצדדים הגישו ראיותיהם, כאשר מטעם התובע העידו התובע ואחותו הגב' עליזה לוי, מטעם הנתבעת העידו עו"ד חן יעקב, עו"ד דנה כץ, שתיהן מהמחלקה המשפטית של הנתבעת וכן הגב' אילנית לוגסי, הגב' דקלה כהן והגב' כוכבה גבאי. מטעם הצד השלישי העידו מר ז'ק זרמון, מר גד שמעוני ומר יהודה ביבס.

לאחר תום שמיעת הראיות הגישו הצדדים תמצית טיעון וסיכמו טענותיהם בעל פה.

דיון הכרעה

9. לטענת התובע התרשלה הנתבעת בשני עניינים – האחד, אי מסירת התראה במועד בדבר הליך הפינוי, דבר אשר לא אפשר למנוח או מי מטעמו לפנות את הדירה; והשני, אופן ביצוע הפינוי ואחסנת הרכוש באופן אשר גרם לנזק ניכר.

10. באשר לטענה הראשונה, טוענת הנתבעת כי המנוח או בני משפחתו ידעו על הפינוי וזאת מכח השתתפותם בעתירות אשר הוגשו כנגד הפינוי ו/או ההריסה וכן מכח הודעה אשר נמסרה לבת המשפחה, דליה ביום 22.2.11.

11. באשר לאישור המסירה אשר ממנו עולה כי הוא נמסר ל"דליה – הבת", טוען התובע כי לאביו אין בת בשם דליה ואין מדובר בבת משפחתו.

טענתו זו לא נסתרה.

בדיון בפני העידה הגב' דקלה כהן מטעם הנתבעת אשר ביצעה את מסירת המכתבים לרבות המכתב האמור. דא עקא, שמעדותה של הגב' דקלה כהן עולה כי היא לא זכרה מה היה והיא מסתמכת על האמור באישור המסירה (כך עמ' 36 שורה 7, שורה 14, שורה 17, שורה 26, עמ' 37 שורה 20, שורה 30 לפרוטוקול).

משטענת התובע לפיה אין בת משפחה בשם דליה לא נסתרה, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי אכן בוצעה המצאה כנטען, לבת משפחתו של המנוח.

12. עם זאת, שוכנעתי כי היה באפשרות המנוח או מי מבני משפחתו לדעת על מועד הפינוי או למצער על כוונת הנתבעת לבצע פינוי וככל שרצו לפנות את הדירות קודם לכן, היה באפשרותם לעשות כן ואפרט:

ראשית, המנוח או בני משפחתו היו צד לעתירות שהתנהלו אל מול הנתבעת ומשכך היו מודעים להליכים לרבות כוונת הנתבעת לבצע פינוי.

שנית, התובע עצמו מאשר כי המנוח לא התגורר בפועל בדירות וזאת לכל הפחות מספר חודשים עובר לפינוין. בנסיבות אלה, סביר לצפות מבני משפחתו של המנוח כי יבדקו מעת לעת את מצב הדברים בפרט כאשר נטען על ידי הנתבעת, והטענה לא נסתרה, כי מרבית הדירות בבניין פונו זה מכבר על ידי הדיירים.

שלישית, במועד הפינוי עצמו נכחו אחיותיו של התובע, בנותיו של המנוח, והציגו עצמן כנציגותיו של המנוח. על פי עדויות העדים מטעם הנתבעת ניתן היה גם בשלב זה לבקש לפנות את החפצים למקום אותו יבחרו בני המשפחה, אולם בני המשפחה בחרו שלא לעשות כן (ר' עדותה של הגב' אילנית לוגסי – עמ' 55 שורה 16 - 18, עמ' 56 שורות 28 - 29 ושורות 31 - 32, עמ' 57, שורות 4 - 5 לפרוטוקול).

13. מדובר בהליך פינוי מורכב של מתחם הכולל מספר בניינים ודירות רבות אשר בוצע תוך עירוב גורמים רבים, לרבות המשטרה. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת בהליכים אשר קדמו לפינוי.

14. באשר להליך הפינוי עצמו ולנזקים הנטענים שנגרמו במהלך הפינוי לרכוש, התובע טוען כי נותר רכוש רב בדירה וכי רכוש רב ניזוק במהלך הפינוי והאחסנה.

ואולם, טענת התובע לפיה לאחר שהסתיים הפינוי נותר עוד רכוש רב בדירה, אינה נתמכת בכל אסמכתא.

מתצהיר התובע עצמו עולה כי "למעט המיטה הזוגית והמזנון של אבי, ריהוט רב נותר בדירה ולא פונה ומאוחר יותר גם נהרס עם הבניין" (סעיף 12 לתצהירו). סעיף בנוסח זהה מצוי גם בתצהירה של אחותו, הגב' עליזה לוי.

דא עקא, התובע ואחותו אינם מפרטים מהו הריהוט הרב שנותר בדירה ולא פונה.

מעדות התובע עולה כי התובע עצמו הגיע אחרי שהרכוש הוצא וכי הוא ראה דברים זרוקים בדרך לחניה כשהמדובר בבדים (עמ' 18 ש' 20 – 27 לפרוטוקול). התובע לא טען כי נכנס לדירה לאחר הפינוי ומשכך, ממילא אינו יכול להעיד על הריהוט שנותר בה.

אחותו של התובע, הגב' עליזה לוי, פירטה בעדותה ריהוט וציוד אך כאשר נשאלה אם מה שפירטה נשאר בדירה, השיבה שלא (עמ' 26 ש' 12 – 18 לפרוטוקול).

15. יצויין כי על אף שבני משפחתו נכחו במקום בעת הפינוי ואף הגיעו לדירות עצמן, התובע לא הגיש כראייה תמונות מהן ניתן ללמוד על הרכוש שנותר במקום לאחר הפינוי. יוער לעניין זה כי התמונות אשר צורפו לתצהיר צולמו על ידי אחיין של התובע, אולם האחיין לא הובא לעדות ולכן לא התקבלו התמונות כראייה. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הובא האחיין לעדות ולא ניתן כל טעם מדוע לא נתנו האחיות הגב' עליזה לוי והגב' מזל, אשר כלל לא הובאה לעדות, פירוט מלא של הריהוט אשר לטענתן נשאר בדירה בתום הפינוי.

16. יתירה מזו, לכתב התביעה צורפה רשימה של 35 פריטים (נספח 13 לכתב התביעה) ובהם ארונות מטבח אשר הוערכו בסך של 30,000 ₪. לא ברור כיצד סבר התובע שניתן לפרק ארונות מטבח בשים לב למהותם ואופן הרכבתם.

17. לאור האמור, התובע לא הוכיח איזה רכוש נותר בדירה לאחר פינויה.

18. טוען התובע כי גם הרכוש אשר פונה מהדירה ניזוק. דא עקא התובע לא הוכיח את מצב הרכוש עובר לפינויו ואת הטענה כי הרכוש ניזוק במהלך הפינוי או האחסנה.

תנאי לפסיקת פיצוי הוא הוכחת הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהרשלנות הנטענת לרבות הוכחת הקשר הסיבתי. ככל שלא עומד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח נזק ו/או קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק, ממילא לא קמה זכות לפיצוי.

התובע לא הוכיח מה הרכוש אשר מצוי היה בדירה עובר לפינוי ומה היה מצבו עובר לפינוי.

כך למשל, לא צורפו תמונות מהדירה עובר לפינויה, חשבוניות או קבלות בדבר רכישות של ריהוט או כל אסמכתא אחרת באשר לריהוט שמצוי היה בדירה.

כך, כאשר נשאל התובע:

"ש. יש לך תמונות כלשהן ממהלך כל עשרות השנים שאתה יכול להראות לנו טלויזיה ברקע, מזנון ברקע, מזנון, פינת אוכל, תכשיטים. יש לך תמונות שלך, של אחים שלך. משהו שיכול להראות מה היה בבית בו גדלת?

ת. לי אישית אין תמונות. אפשר לבדוק.

ש. האם ניסית לבדוק עם אחד מהאחים או האחיות שלך אם למשהו יש

תמונות של הדברים שהיו בבית ?

ת. לא בדקתי" (עמ' 12 שורה 30 – עמ' 13 שורה 4 לפרוטוקול).

19. בנוסף, מהתנהלות התובע ובני משפחתו לאחר הפינוי, ניתן להסיק כי הרכוש אשר היה מצוי בדירה לא היה בעל חשיבות עבורם.

הדבר נלמד למשל מכך שלפני שהתקבל מכתב הלשכה המשפטית של עיריית קריית גת מיום 14.11.12 (נספח 5 לתצהירים מטעם התובע) ולפיו נדרש המנוח להגיע תוך 10 ימים למחסני הצד השלישי על מנת לפנות את החפצים וכן נדרש לשלם סך של 26,325 ₪ בגין ימי האחסון (לפי תחשיב של 1,755 ₪ עלות אחסנה לחודש למשך 15 חודשים), לא עשה התובע דבר על מנת לברר מה עלה בגורל הרכוש הנטען.

אמנם, התובע וכן אחותו הגב' עליזה לוי אשר העידה מטעמו, העידו כי פנו לנתבעת ואף הוגשה תלונה למשטרה ביום 11.08.11 בטענה כי הדירות נפרצו ואולם נראה כי הפניות והתלונות בסמוך לאחר הפינוי, קרי בחודש אוגוסט 2011, נגעו לעצם הפינוי ולא לטענות באשר לרכוש.

20. למעשה, גם לאחר הפנייה מאת הלשכה המשפטית של הנתבעת מיום 14.11.12, לא הועלתה ע"י התובע או מי מטעמו כל טענה באשר לרכוש ובאשר לשוויו. ההיפך הוא הנכון. בתשובתו מיום 25.11.12, ציין עו"ד מליץ, ב"כ התובע, כי:

"מרשי דורשים לבטל מיידית את הוצאות האיחסון, איש לא ביקש מהעירייה להתחייב בשם המנוח לאחסן ציוד מתכלה למשך תקופה של 15 חודשים בעלויות של 1,755 ₪ לחודש. בנסיבות אלה, אבקשכם לבטל את החיוב ולאפשר למי מהיורשים לבקר במחסן ולראות היש ציוד שהם בכלל מעוניינים בו". (נספח 7 לתצהירים מטעם התובע).

מכאן ניתן ללמוד כי במועד המכתב סברו התובע ובני משפחתו כי מדובר בציוד מתכלה וכלל לא טענו לקיומו של ציוד או רכוש בו הם מעוניינים.

מן המסמכים עולה שרק ביום 18.12.12 ולאחר שהתקבל מכתב תשובה מאת הנתבעת, הועלתה לראשונה הטענה לקיומם של נזקים לרכוש בסך של כ – 100,000 ₪ (מכתבו של עו"ד מליץ מיום 18.12.12 – נספח 9 לתצהירים מטעם התובע).

התובע לא מסר כל הסבר מספק מדוע הועלתה הטענה בדבר נזקים לרכוש, לרבות כימותם, לראשונה רק בחודש דצמבר 2012 למעלה משנה וארבעה חודשים לאחר הפינוי.

21. יתירה מזו, מעדותה של עו"ד דנה כץ עולה כי ביום 29.11.12 בשיחת טלפון שנערכה בינה לבין התובע, מסר התובע כי אינו רוצה את הציוד וכי את הציוד החשוב הוא לקח מהדירה בטרם הפינוי ומה שנשאר במחסן אינו חשוב לו (סעיף 6 לתצהיר עדותה הראשית). עו"ד כץ אף צירפה תרשומת אשר נערכה לטענתה בזמן אמת (נספח א' לתצהירה).

נוכח קיומה של התרשומת ועדותה של עו"ד כץ וכאשר טענה זו נתמכת באמור במכתבו של עו"ד מליץ מיום 25.11.12 (נספח 7 לתצהירים מטעם התובע) לפיו מדובר בציוד מתכלה, יש לקבל את גרסת הנתבעת לעניין זה ולפיה בחודש נובמבר 2012 סבר התובע כי אין מדובר בציוד בעל ערך.

22. נוכח טענת התובע לפיה מדובר ברכוש רב ערך, היה מצופה לכל הפחות שהתובע יערוך תיעוד של הרכוש שנמצא במחסני הצד השלישי, מצבו ושוויו. דא עקא, שהתובע לא עשה כן.

אין חולק כי התאפשר לתובע ולבני משפחתו להגיע למקום אחסנת הרכוש ואף לראות את הרכוש. הטענה כי לא עלה בידם לראות את כל הרכוש נסתרה במהלך חקירתה הנגדית של אחותו של התובע, ממנה עולה כי היא זו שבחרה שלא לשוב במועד נוסף ולא לקחת את הרכוש. כך,

"ש. את ראית מה יש בפנים?

ת. האירו עם פרוזקטור ומה שניתן היה לראות בהתחלה ראינו וחשכו עיננו, היה מזרון קרוע. הקונטיינר עצמו חשוך. באנו אחרי ארבע הצהריים. היה צריך תאורה. זה נמצא בחוץ, אין תאורה פנימית.

ש. למה לא ביקשתם יום נוסף להגיע בשעות האור?

ת. אני עובדת. הגעתי פעמיים. היה מספיק לראות שאין מה לקחת. אי אפשר להוציא..." (עמ' 31 שורות 11 - 16 לפרוטוקול).

כאשר נשאלה אחותו של התובע, בעקבות טענתה שהצד השלישי לא היה מוכן לאפשר להוציא פריט פריט כדי לבדוק, מדוע לא לקחו היא והתובע את הרכוש כולו, על מנת להחליט אחר כך מה טוב ומה לא טוב, השיבה "אני ואחי האחרונים שניקח דברים של הורי ונזרוק אותם. לא רצינו להוסיף חטא על פשע. לקחת ולזרוק". (עמ' 31 שורות 24 - 25 לפרוטוקול). ובהמשך "חששתי שיגידו שמה שלקחתי הרסתי. חששתי כשראיתי מה קורה שם". (עמ' 31 שורה 31 לפרוטוקול).

23. למעשה, מהעדות עולה כי היה באפשרות התובע או מי מטעמו לקחת את הרכוש ואז לבחון אותו ולתעד על מנת להוכיח את טענותיו לעניין הנזק, אולם הוא בחר שלא לעשות כן.

מכאן שהתובע לא הוכיח מה הנזק הנטען שנגרם לרכוש, למרות שהיה באפשרותו לעשות כן, בין אם באמצעות תמונות ובאמצעות חוות דעת שמאי.

דא עקא, לא רק שהתובע בחר שלא לקחת את הרכוש על מנת לבוחנו, הוא אף לא דאג לתיעוד הרכוש והנזקים הנטענים כפי שהדבר עולה מעדות אחות התובע (עמ' 31 שורה 1 ועמ' 32 שורות 5 - 6 לפרוטוקול), וכן לא דאג להתייצבות שמאי מטעמו לצורך בדיקת תכולת המכולה.

24. לאור האמור, התובע לא הוכיח כי נגרם נזק לרכוש.

25. גם אם הייתי מקבלת את טענות התובע במלואן באשר לרכוש אשר היה בדירה עובר לפינוי ולמצבו, טענות שלא הוכחו, הרי שהתובע אף לא תמך את טענתו בדבר שווי הרכוש בחוות דעת מומחה כנדרש.

תביעת התובע בעניין זה נתמכה בנספח 13 המהווה רשימת ציוד שנערכה על ידי התובע או מטעמו הכוללת שם פריט, הערכת מחיר והערות.

דא עקא, שלא הוכח כי הפריטים האמורים אכן היו מצויים בדירה טרם פינויה.

יתירה מזו, גם אם כאמור, היתה מתקבלת טענת התובע בעניין זה, הרי שהתובע לא הוכיח את הערכת המחיר הנטענת על ידו ומדובר בסכומים שצוינו בעלמא ללא כל אסמכתאות כפי שעולה גם מעדות התובע ואחותו.

כך, כאשר נשאל התובע באשר לטלויזיה, ציין התובע כי מדובר בשתי טלויזיות מהדגם הישן, כלומר ללא מסך שטוח, כאשר התובע לא ידע לומר מתי נרכשה הטלויזיה והעריך שמדובר בכ-6 – 7 שנים לפני הפינוי. התובע אף ציין שאינו יודע מחיר מדויק (עמ' 12 שורות 14 – 25 לפרוטוקול). גם בהתייחס למקררים, לא ידע התובע לומר במדויק של איזה חברות הם היו ומתי נרכשו וכאשר נשאל על מה הוא מסתמך בהערכת שווי המקררים ב – 10,000 ₪, השיב: "אין לי מושג. אני מעריך" (עמ' 13 שורות 21-5 לפרוטוקול). כך גם באשר למכונת הכביסה. כאשר נשאל התובע על סמך מה העריך את המחירים והאם בדק בחנויות, השיב: "לא. שאלתי קרובי משפחה וחברים כמה עלה להם. לא עשיתי סקר" (עמ' 13 שורות 30 – 31 לפרוטוקול).

מהאמור עולה כי הסכומים שצוינו בנספח 13 והמהווים בסיס לסכום התביעה נטענו בעלמא ולא הוכחו.

26. טוען ב"כ התובע כי ניתן לקבוע את שווי הציוד על דרך האומדנה.

אין בידי לקבל טענה זו בענייננו.

בפסיקה נקבע כי "בהליך אזרחי דרך המלך לחישוב גובה הפיצויים היא בחינת חומר הראיות ועמידה ברף הראייתי הנדרש לקבלת התביעה – הוכחה על פי מאזן הסתברויות. כפי שנפסק בהקשר של דיני החוזים, והדברים נכונים בעיקרם גם כאן: "כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי... נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט" (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע, פ"ד לה (2) 800, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט א. ברק (1981)). אמנם, במקרים מתאימים ייתכן שיש מקום לשקול פיצוי על פי אומדנא (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל – חיפה נ' עדן מלול, פסקה 16 לפסק דינו של השופט א. גרוניס (29.8.2010)). למשל, לא הרי הוכחת כושר השתכרות בעבר כהרי הוכחת כושר השתכרות עתידי; הוכחת כאב וסבל כהוכחת הוצאות רפואיות; הוכחת פגיעה במוניטין כהוכחת הפסד רווחים.

ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, ניתן לומר שהבחירה בדרך האומדן עשויה להתאים לרכיבי נזק שמטבעם לא ניתן להוכיח בבירור. אך במקרים גבוליים, נראה כי האומדן הולם יותר מקרים בהם בית המשפט הגיע למסקנה מבוססת בראיות שנגרם לתובע נזק (גם אם היקפו לוט בערפל); הוצגה תשתית ראשונית מסוימת לאומדן הנזק; וקיים קושי אובייקטיבי ניכר לכמת במדויק את הנזק, למשל בשל התנהלות המעוול. נסיבות כאלו, עשויות לטעמי להצדיק, במקרה המתאים, לשקול שימוש בדרך האומדנא. בכל מקרה יש לזכור כי מדובר בכלי חריג, אשר השימוש בו נועד לפתור קושי נקודתי. להשקפתי יש להוסיף מעין תמרור אזהרה: מוטב כי בית המשפט יפרט את אמות המידה העיקריות שהנחו אותו בעריכת האומדנא. אמות מידה אלו צריכות להיות מבוססות על היגיון מעשי, ולהתיישב עם נסיבותיו הפרטניות של התיק. יש להימנע ממצב בו אומדנא תביא לתוצאה "קלוטה מהאויר", מעין פשרה ללא הסכמה שאינה מאורגנת היטב בנסיבות התיק ובגדרי המחלוקת בין הצדדים". (ע"א 1203/13 שמואל טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (פורסם בנבו 6.5.2015).

ככלל, נהוג בפסיקה לעשות שימוש בפסיקה על דרך האומדן במקרים בהם אין מדובר בנזק לרכוש אלא בשאלות הנוגעות לאובדן השתכרות עתידי, כאב וסבל, הפרת זכויות כגון בתחום דיני הקניין הרוחני וכיוצ"ב. אין זה המצב בענייננו כאשר מדובר בנזק נטען לרכוש ספציפי.

בענייננו היה באפשרות התובע להציג חוות דעת שמאי המתייחסת לרכוש שנמצא, הנזקים שנגרמו לו ושוויו. למצער, היה באפשרות התובע להביא אסמכתאות כגון תמונות הנוגעות למצב הרכוש עובר לפינוי, למצב הרכוש לאחר הפינוי בין אם כפי שנמצא בדירה לאחר תום הפינוי ובין אם כפי שנמצא במכולה וחוות דעת הנוגעת לשווי של הרכוש בשים לב לסוג הרכוש, לדגם, למועד הרכישה, לעלות בעת הרכישה, לפחת הנהוג וכיוצ"ב על מנת לאפשר הערכה של שוויו.

לא ניתן להסתפק בציון כללי של סוג הרכוש (כגון "טלויזיה", "מזנון", וכד'), ובציון הערכת מחיר בעלמא כפי שנעשה במקרה זה.

התובע בחר שלא להגיש חוות דעת שמאי ולא להמציא אסמכתאות בנוגע לטענותיו בדבר שווי הרכוש ומכאן שלא עלה בידו להוכיח את הנזק הנטען.

27. גם טענות התובע לפיהן לא הוצגו תמונות שצילם צלם מטעם הצד השלישי בעת הפינוי, אשר נטען על ידי הצד השלישי כי הועברו לנתבעת, וכן בדבר סתירה בין רשימות שנערכו על ידי עובדי הצד השלישי בדבר הציוד שפונה, אינן מייתרות את חובת התובע לעמוד בנטל המוטל עליו להוכיח את היקף הרכוש, מצבו ושוויו.

28. מהמקובץ עולה כי היה על התובע להוכיח מה הרכוש שהיה בנכס עובר לפינוי, מה הרכוש אשר נותר בדירות לאחר הפינוי, אבד במהלך הפינוי או ניזוק במהלך הפינוי או האחסנה, כי הרכוש האמור אכן ניזוק ומה שוויו של הרכוש האמור.

התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הדרוש ומכאן שלא הוכיח את תביעתו.

29. על כן, משהתובע לא הוכיח תביעתו, אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייבת את התובע לשלם את הוצאות הנתבעת, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסך כולל של 12,000 ₪.

משנדחתה התביעה, נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

בשים לב למערכת היחסים החוזית בין הנתבעת לבין הצד השלישי, אינני עושה צו להוצאות כנגד הנתבעת בהודעה לצד השלישי.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.