בפניי תביעה לפירוק שיתוף בבניין מגורים על דרך רישומו כבית משותף.

רקע:

1. התובעים 1 ו-2 הם חלק מהבעלים והחוכרים של 2 דירות בבניין הממוקם ברחוב החשמונאים 59 בתל אביב, וידוע כחלקה 140 בגוש 7085 (להלן: "הבניין"). התובעת 1 היא בעלים של דירה מס' 4 בקומה ב' בבניין, ואילו התובע 2 הוא הבעלים של דירה מס' 3 בקומה א' בבניין.
2. בבניין 7 דירות זהות בשטחן ובגודלן (למעט דירה אחת בקומת הקרקע שהיא קטנה יותר), והוא איננו רשום כבית משותף. בקומת הגג נבנתה דירה נוספת, תחת חדר הכביסה המקורי (להלן: "דירת הגג").
3. הנתבעים 8-1 הינם בעלי זכויות הבעלות ביתר הדירות בבניין או הזכאים להיות רשומים כבעלי זכויות הבעלות עליהן:

• הנתבעים 1 ו-2 היו בעלים של דירה מס' 1 בקומת הקרקע בבניין, ומכרו את זכויותיהם בדירה לנתבע מס' 8.
• הנתבעת 3 היא בעלים של דירה מס' 2 בקומה א' בבניין;
• הנתבעת 4 היא בעלים של דירה מס' 5 בקומת ב' בבניין;
• הנתבעים 7-5 הם בעלים של דירה מס' 6 וכן בעלים של דירה מס' 7 בקומת ג' בבניין; לטענתם הנתבע 5 קיבל את זכויות הבעלות גם בדירת הגג, וזאת בירושה, מסבו.

1. הנתבעים 12-9 הינם בנקים שהעניקו הלוואות מגובות במשכנתאות לרוכשי זכויות הבעלות בדירות וצורפו למען הזהירות בלבד.
2. נסח הרישום של הבניין מעלה כי הבניין איננו רשום כבית משותף וכי זכויות הבעלות בו הינן במושע. לכל אחד מהצדדים יוחדו 1/8 מן הזכויות.

הליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים

1. במהלך השנים התנהלו בין הצדדים הליכים שונים;

• ת"א 1355/01 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני כב' השופטת ד' פלפל – תביעה לסילוק יד הנתבעים 7-5 מהרכוש המשותף בבניין (חדר ההסקה וגג הבניין לרבות דירת הגג) שהתקבלה ביום 27/4/03 (להלן: "פסק הדין של בית המשפט המחוזי"),.
• ת"א 31636/04 שנדון בבית משפט זה – תביעה שהוגשה כנגד הנתבעים 5 ו-6 לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש הייחודי בשטח המשותף (להלן: "התביעה לדמי שימוש ראויים"). תביעה זו התקבלה. ע"א 2574-01-11 שהוגש בעקבות כך, נדחה ביום 12/5/11 בהסכמת הצדדים, תוך הסכמה כי תוגש תביעה לפירוק השיתוף בבניין ושמירת כל טענות הצדדים באשר לאופן חלוקת הזכויות בבניין (להלן: "הערעור").
• תיק 135/09 שנשמע בפני המפקחת על רישום המקרקעין בתל אביב, בו תבעה נציגות הבית את הנתבעים 5 ו-6 לתשלום דמי ועד בית בגין 3 דירות אשר בבעלותם (לרבות דירת הגג). ובפסק דין מיום 29/11/09 התקבלה התביעה (להלן: "פסק דינה של המפקחת").

(להלן כלל ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים: "ההליכים הקודמים").

טענות הצדדים בתביעה

1. בכתב התביעה טוענים התובעים כי האמור בנסח הרישום אינו אלא טעות, ומבקשים להורות על פירוק השיתוף בבניין על דרך רישום הבית כבית משותף, תוך שלכל אחד מן הדיירים תיוחד הדירה אשר בבעלותו. רוצה לומר שלכל דייר תיוחד 1/7 מן הבניין.
2. התובעים סומכים טענתם על האמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכן על האמור בפסק הדין בתביעה לדמי שימוש ראויים, בו נקבע במפורש כי בבניין קיימות 7 דירות וכי כל יתר הבנוי בו הינו רכוש משותף. עוד מפנים התובעים להסכמות הצדדים שקיבלו תוקף של פסק דין בערעור.
3. משכך טוענים הם כי לנתבעים 7-5 זכויות בעלות בשתי דירות בלבד (2/7 מהדירות בבניין).
4. מנגד טוענים הנתבעים 5-7 כי יש להורות על פירוק השיתוף בבניין על פי נסח הרישום, כך שלזכותם תירשם בעלות על 3 דירות בבניין, בהן גם דירת הגג. עוד הם טוענים כי לאור האמור יש להצמיד לדירות אשר בבעלותם, 3/8 מהרכוש המשותף.
5. לתימוכין מפנים נתבעים אלו להיתר בנייה זמני (שלא בוטל מעולם), שניתן לבניין בשנת 1945, ובו הותר לבנות בבניין את דירת הגג; לבקשות שונות של בעלי דירות שונים במהלך השנים, מהן ניתן ללמוד כי בבניין קיימות 8 דירות ולא 7 כפי הנטען; וטוענים כי התובעים ידעו שבדירת הגג גרים דיירים מוגנים, וכי לא רק זאת אלא שמשנת 1962 רכשו את חלקיהם בבניין בשיעור של 1/8 בלבד. משכך טוענים הם כי התובעים ידעו או שהיה עליהם לדעת שמדובר בבניין בן 8 דירות.
6. מכל מקום טוענים הם כי מאז ומתמיד, הם משלמים ארנונה עבור 3 דירות בבניין, ובכלל כך עבור דירת הגג.
7. עוד טוענים הם כי התביעה שבפניי הוגשה בחוסר תום לב כיוון שהתובעים מבקשים לזכות בזכויות קניין על בסיס פרשנות שגוייה של פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ובניגוד לאמור בנסחי הרישום ובחוזי המכר על יסודם רכשו את זכויותיהם בבניין.
8. ועוד: כי כל הקביעות שנתקבלו בהליכים הקודמים בהקשר לזכויות הבעלות, ניתנו בהתאם לסעיף 76 לחוק בתי המשפט ומכוח סמכות שבגררא כך שאין לראות בהן מעשה בית דין.
9. מכל מקום טוענים הם כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי לא קבע כי דירת הגג הינה רכוש משותף ובוודאי לא קבע דבר באשר לשאלת זכויות הבעלות בה.
10. על האמור מוסיפים הנתבעים 5-7 כי ככל שייקבע שדירת הגג מהווה רכוש משותף, הרי שיש להורות כך גם באשר לחלק מדירתו של הנתבע 8 לאחר שבהתאם להיתרי הבנייה שניתנו לבניין במהלך השנים, הוסב המחסן שבקומת הקרקע לחדר מגורים בדירתו.
11. הנתבע 8 טוען מצדו כי רכש את דירתו מידי הנתבעים 1 ו-2 כשהיא בת שני חדרים וכי הדברים אף עולים ממסמכים מהותיים רבים לרבות נסח הרישום, מסמכי תיק הבניין, היתרי הבנייה של הבניין ושטרי החכירה.
12. לטענתו אף לא היה צד להליכים הקודמים כך ששאלת זכויותיו בדירתו לא נדונה כלל. משום כך אין לטענתו בהכרעות הקודמות כדי להשפיע על זכויותיו של בדירתו.
13. לבסוף, עמדת יתר בעלי הדין הינה כדלקמן;

• הנתבעים 1 ו-2 מכרו את זכויותיהם בדירה לנתבע מס' 8 ולא הגישו כתב הגנה נפרד מטעמם.
• הנתבעת 3 הודיעה לבית המשפט על הסכמתה לפירוק השיתוף בבניין בדרך של רישומו כבית משותף בדרך שהוצעה על ידי התובעים.
• הנתבע 9 מסכים לפירוק השיתוף כפי שהוצע על ידי התובעים.
• הנתבע 10 הודיע כי בכפוף לשמירת זכויות הנתבעת 4 בדירה אשר בבעלותה, אין הוא מביע עמדה באשר לדרך בה יפורק השיתוף.
• הנתבע 11 לא הגיש כתב הגנה מטעמו.
• הנתבע 12, הוא בנק לאומי לישראל בע"מ, העמיד לטובת הנתבע 8 הלוואה בסך 995,000 ₪ בחודש אפריל 2013. להבטחת החזר ההלוואה, משכן הבנק את זכויותיו של הנתבע 8 בדירה בת 2 חדרים בבניין. משכך טוען הנתבע 12, כי אין הוא מתנגד לרישום הבניין כבית משותף, ובלבד שזכויותיו של הבנק לא תיפגענה.

ההליכים שהתנהלו בתובענה שבפניי

1. ביום 10/9/13 ניתנה החלטתי בבקשת הנתבעים 5-7 למחיקת התביעה בשל היעדר סמכות עניינית (להלן: "החלטתי מיום 10/9/13").
2. בהחלטתי זו קבעתי גם שאינני מקבלת את הטענה לפיה קיים בענייננו מעשה בית דין משום שכל ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים לא עסקו בשאלת זכויות הבעלות במקרקעין או ברישומן בלשכת רישום המקרקעין (סעיפים 34 – 35 להחלטתי האמורה).
3. בדיון שהתקיים בתיק זה ביום 1/4/14 הוריתי לצדדים להגיש סיכומים מטעמם בשאלה מדוע לא יינתן פסק דין בתיק זה המורה על פירוק השיתוף בבניין על דרך של רישום בית משותף, על בסיס המסמכים המצויים כיום בלשכת רישום המקרקעין, לרבות נסח הרישום.
4. מן האמור יובן כי חרף האמור בהחלטתי מיום 10/9/13 ניתנה למעשה לצדדים הזדמנות נוספת להתייחס לטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין.

טענות הצדדים בסיכומיהם

1. בסיכומיהם טוענים התובעים כי בהתייחס לדירת הגג קיים פסק דין חלוט המהווה מעשה בית דין, ומקים השתק פלוגתא ביחס לטענות הנתבעים 5-7 וזאת שעה שנקבע בו מפורשות כי כל שטח הגג מהווה רכוש משותף של כלל בעלי הזכויות בדירות הבניין; ניתן צו המורה לנתבעים 5-7 לסלק את ידם מכל חזקה בלעדית ברכוש המשותף בבניין; לרבות צו המחייב אותם לאפשר ליתר הדיירים בבניין גישה חופשית לכל שטח הגג לרבות השטח עליו בנויה דירת הגג.

לטענתם, אם כן, ונוכח האמור בפסק הדין של בית משפט המחוזי, הרי שאין בבניין 8 דירות כפי הנטען על ידי הנתבעים 5-7, והם עצמם מושתקים מלהעלות כל טענה באשר לזכויות בעלות על דירת הגג.

1. עוד טוענים הם כי טענה זו של השתק פלוגתא התקבלה כבר על ידי מספר מותבים בבית משפט זה בחלק מההליכים הקודמים וכי בתביעה לתשלום דמי השימוש הראויים, נקבע פעם נוספת כי בבניין קיימות 7 דירות בלבד כך שבהתאם אף חויבו הנתבעים 5 ו-6 בתשלום דמי השימוש בניכוי 2/7 מהסכום הכולל, משום זכויותיהם בשתיים מתוך שבע הדירות בבניין. לטענתם הערעור נדחה בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרתו נקבע מפורשות כי המשיבים שם (ביניהם גם התובעים כאן), רשאים לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה לפירוק שיתוף על מנת שהרישום בטאבו ישקף את מצב הזכויות בבניין כראוי.
2. מכל מקום טוענים התובעים כי היתר הבנייה עליו נסמכים הנתבעים 5-7 הינו היתר זמני משנת 1945, אשר התיר בניית סככה על הגג המהווה רכוש משותף ולא בניית דירה נוספת.
3. עוד טוענים הם כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי גובר על פסק דינה של המפקחת, עליו ביקשו הנתבעים 5-7 להתבסס, וכי בוודאי אין בו כדי לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על אף שהוא ניתן מספר שנים לאחריו.
4. משכך שבים הם וטוענים כי יש להורות על פירוק השיתוף בבניין על דרך רישומו כבית משותף בן 7 דירות תוך רישום גג הבניין כרכוש משותף.
5. מנגד ובסיכומים מטעמם טוענים הנתבעים 5-7 כי יש להורות על פירוק השיתוף בבניין על דרך רישומו כבית משותף בהתאם לנסח הרישום ולפסק דינה של המפקחת, ומכאן כך שתירשם בעלותם על 3 דירות בבניין ו- 3/8 מהרכוש המשותף.
6. לטענתם הודתה התובעת, כ-6 שנים לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי ובמסגרת ההליך שהתנהל בפני המפקחת, כי קיימת דירת גג וכי היא מצויה בבעלותם (בעלות הנתבעים 5-7).
7. מכל מקום ובהתייחס לפסק הדין של בית המשפט המחוזי טוענים הם כי לא נקבע בו שקיימות בבניין 7 דירות בלבד, אלא אך שבאותו המועד היו בו 8 דירות.
8. בכל מקרה לטענתם ממילא בהחלטתי מיום 10/9/13 נדחו טענות התובעים באשר לקיומו של מעשה בית דין.
9. עוד לטענתם יש בפירוק השיתוף בניגוד לנסח הרישום משום יצירת שינוי בזכויות קניין כך שלא ניתן לעשות זאת מבלי לתת להם את יומם בבית המשפט.
10. לבסוף טוענים הם כי רוב בעלי הזכויות בבניין, לפחות מבין אלה שמצאו להביע עמדה באשר לדרך פירוק השיתוף, תומכים בדרך שהוצעה על ידם.
11. הנתבע 8 הוסיף בסיכומיו כי הוא מסכים לפירוק השיתוף בבניין על דרך רישומו כבית משותף אלא שלשיטתו היה על התובעים לפנות בעניין זה לבית המשפט המחוזי.
12. עוד טען כי אין בענייננו מעשה בית דין המקים השתק פלוגתא וזאת הן לאור החלטתי מיום 10/9/13, הן משום שהוא עצמו לא לקח חלק בהליכים הקודמים ועניינו לא נדון, והן משום שלא נקבעו בהליכים אלו ממצאים פוזיטיביים.
13. לבסוף שב וטען כי אין לקשר בין המחסן שהוסב לחדר בדירתו לבין דירת הגג. מכל מקום לטענתו לא רק שסעד בעניין זה לא נתבע בכתב התביעה, אלא שטענה זו נזנחה בסיכומי הנתבעים 5-7 ועל כן יש לדחותה.

דיון

פירוק השיתוף

1. הכל מסכימים כי יש להורות על פירוק השיתוף בבניין על דרך רישומו כבית משותף.
2. המחלוקת בין הצדדים נסובה על דרך פירוק השיתוף, בין על פי האמור בנסח הרישום (1/8 לכל אחד) ובין על פי רישום בניין בן 7 הדירות בשים לב לפסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי דירת הגג איננה אלא רכוש משותף.
3. השאלה שיש לשוב ולבחון אם כן, הינה האם קיים בענייננו השתק פלוגתא המקים מעשה בית דין, אם לאו.

מעשה בית דין

1. על משמעותו של מעשה בית דין עמדה פרופ' נילי זלצמן בספרה, מעשה בית דין בהליך האזרחי, תשנ"א, 1991, (להלן: "זלצמן") עמ' 3 ולפיה:

"ככלל מעשה בית דין... מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא בעל "קרבה משפטית"... עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי משפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין".

1. בבסיסו של מעשה בית דין עומד כלל סופיות הדיון אשר לו שני שיקולים עיקריים מעצבים:

האחד טובת הציבור במניעת כפל התדיינויות והשני עשיית צדק עם הפרט אשר לא יהיה מוטרד פעמיים באותו עניין (ראו זלצמן, עמ' 14).

1. מניעת התדיינות נוספת בשל מעשה בית דין יכול שתהא הן מחמת הכלל בדבר השתק עילה והן מחמת הכלל בדבר השתק פלוגתא.

על ההבחנה בין השניים עמד כב' הנשיא [כתוארו אז] ש' אגרנט בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561, 583 ולפיו:

"כידוע, תורת ה-RES JUDICATA של המשפט המקובל מושתתת על שני כללים עיקריים. הכלל האחד הוא: מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה.

...

הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות. העיקר הזה ידוע בשם הכלל ... "השתק הפלוגתה" ...".

1. המבחן לפיו ייקבע קיומו של מעשה בית דין מחמת השתק עילה, הינו מבחן זהות העילות. זהו מבחן רחב והכלל ייושם גם אם נכללו בתביעה הנוספת רכיבים שלא פורטו בתביעה הקודמת.
2. המבחן לפיו תיקבע זהות העילות, הינו האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע, בתובענה אחת. בהנחה והתשובה לשאלה זו חיובית – הרי שקיים השתק עילה (ראו: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית, התשס"ט), 113).
3. המבחן לקיום מעשה בית דין כתוצאת השתק פלוגתא הינו כי קיימת קביעה שיפוטית בעניין אותה פלוגתא, המחייבת את בעלי הדין בכל התדיינות עתידית ביניהם. זאת בכפוף לכך שהתקיימו באותו עניין תנאים מסוימים (ראו: זלצמן, 138).

ארבעת תנאים אלה נקבעו בפסיקה והם:

1. הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על הרכיבים העובדתיים והמשפטיים שבה;
2. קיום התדיינות בפלוגתא בין הצדדים;
3. סיומה של ההתדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט בקביעת ממצא פוזיטיבי;
4. ההכרעה בשאלה שבמחלוקת הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה.

ראו בעניין זה ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 796; ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' דריזין [פורסם בנבו] (4.7.2012), בפסקה 10 על האסמכתאות שם; ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' עו"ד יעקב אמסטר [פורסם בנבו] (7.3.2013).

1. אכן בהחלטתי מיום 10/9/13 קבעתי כי אין בענייננו משום מעשה בית דין משום שההליכים הקודמים לא עסקו בשאלת זכויות הבעלות במקרקעין או ברישומן בלשכת רישום המקרקעין. עם זאת משניתנה למעשה לצדדים ההזדמנות להתייחס בשנית לעניין זה, לאחר שהתבקשה התייחסותם לשאלה מדוע לא יינתן פסק דין בתיק זה המורה על פירוק השיתוף בבניין על דרך של רישום בית משותף, על בסיס המסמכים המצויים כיום בלשכת רישום המקרקעין, לרבות נסח הרישום, דרושה בעניין זה בחינה נוספת.

מן הכלל אל הפרט

השתק פלוגתא

1. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נדונה זכותם הבלעדית של הנתבעים 5-7 לעשות שימוש בדירת הגג כמו גם השאלה האם יש להוציאה מכלל הרכוש המשותף בבניין (ראו עמ' 6 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי תחת הכותרת "גג הבניין"). והנה בענייננו, מבקשים הנתבעים 5-7 לשוב ולהכיר בהם כבעלי זכויות בלעדיות שכאלה, עם פירוק השיתוף בבניין ורישומו כבית משותף. ברי איפוא כי מתקיים בענייננו התנאי הראשון.
2. פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן לאחר קיום הליך משפטי מלא והתדיינות מלאה. על כן מתקיים גם התנאי השני.
3. בעמ' 9 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע כי:

"על הנתבעים לסלק את ידם משטחי הרכוש המשותף, לפנות את חדר הכביסה החלופי, לפנות כל התקנה שעשו, למסור את המפתחות לגג הבניין לכל בעלי הזכויות במקרקעין, לאפשר גישה חופשית של הדיירים לכל מתקני הרכוש המשותף, ולא להסיג את גבול הדיירים ברכוש המשותף. גם חדר ההסקה הינו חלק מהרכוש המשותף, וזכות החזקה בו שייכת לכלל בעלי הזכויות".

מדובר בקביעת ממצא פוזיטיבי לפיו אופיין הגג כרכוש משותף ובהכרעה מפורשת בה נקבע כי הגג מהווה חלק מהרכוש המשותף וכי זכויות החזקה בו שייכות לכל הדיירים בבניין.

מתקיים איפוא גם התנאי השלישי.

1. מובן עוד כי הכרעה שכזו הייתה חיונית לשם מתן פסק הדין אשר הורה על פינוי הנתבעים 5-7 מהחזקה בלעדית בדירת הגג. משכך מתקיים גם התנאי הרביעי.
2. תוצאת האמור אני סבורה כי דווקא קיים בענייננו השתק פלוגתא אשר מקים מעשה בית דין בכל הנוגע לזכויות (ולמעשה העדר זכויות) הבעלות הנטענות של הנתבעים 5-7 בדירת הגג.
3. ודוק: אין בטענת הנתבעים לפיה במסגרת ההליך שהתנהל בפני המפקחת הודתה התובעת בקיומה של דירת הגג המצויה בבעלות הנתבעים 5-7 כדי להושיעם.
4. כך לאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי דירת הגג נבנתה על ידי הנתבעים 5-7 וכי במשך תקופת מה, התגורר בה דייר מוגן. הדברים קיבלו ביטוי גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי:

"הדירה השמינית הורכבה מחדר הנוסף וחדר הכביסה החדש שנוצר, לרבות כל השטח המחבר ביניהם בקומה הרביעית, וכן מחדר ההסקה, שהוסב למחסן והושכר לדיר מוגן. כך נוצרה הדירה השמינית".

(עמ' 3 לפסק הדין).

1. כך גם לאחר שגם אם בפסק הדין של המפקחת חויבו הנתבעים בתשלום דמי ועד בית עבור 3 דירות (ובכללן דירת הגג), וזאת שעה שאותה עת עשו בה שימוש, הרי שאין בכך כדי להביא לשינוי בזכויות הבעלות על הרכוש המשותף בבניין. לא כל שכן כאשר זכויות אלו נקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.
2. לבסוף וזה העיקר, כך גם לאחר שבעלי הדירות רשאים לאפשר לאחד הדיירים להשתמש ברכוש המשותף באופן בלעדי, בין בתשלום ובין שלא בתשלום, אלא שבכך אין כדי להביא לשינוי בזכויות הבעלות על הרכוש המשותף.

אפנה בעניין זה לסעיף 30 לחוק המקרקעין הקובע כי:

"(א) בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם.

(ב) שותף הרואה עצמו מקופח מקביעה לפי סעיף קטן (א) רשאי לפנות לבית המשפט בבקשת הוראות, ובית המשפט יחליט כפי שנראה לו צודק ויעיל בנסיבות הענין.

(ג) דבר החורג מניהול או משימוש רגילים טעון הסכמת כל השותפים".

1. אוסיף על האמור כי אינני מקבלת את טענת הנתבע 8 לפיה הוא לא לקח חלק בהליכים שקדמו למתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי שעה שרכש את זכויותיו רק לאחר מכן. עיון בפסק הדין האמור מעלה כי הנתבעים 1 ו-2, אשר מכרו לנתבע 8 את זכויות הבעלות בדירה מס' 1 בבניין, היו צד לאותו הליך (כתובעים 1 ו-2) ואף שטחו את טענותיהם בפני בית המשפט. די בכך כדי להצביע על כך שכל טענותיהם של יתר בעלי הדירות בבניין, לרבות הנתבעים 1 ו-2 כחליפיו של הנתבע 8, נשמעו והוכרעו באותו פסק הדין.
2. משקבעתי כי קיים מעשה בית דין בשאלת זכויות הבעלות של הנתבעים 5-7 בדירת הגג, הרי שהם מנועים מלהעלות טענות נוספות לפיהן להם הבעלות בדירת הגג.
3. תוצאת האמור הינה כי אין להורות על פירוק השיתוף בבניין, אלא על דרך של רישומו כבית משותף, המחולק ל-7 דירות והכולל רכוש משותף, לרבות כלל הגג.

סוף דבר

1. אשר על כן:
2. אני מורה על פירוק השיתוף של כל הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 140 בגוש 7085 וממוקמים בעיר תל אביב, בדרך של רישום הבניין כבית משותף ובו 7 דירות.
3. אני ממנה את עוה"ד יגאל דורון מרחוב החילזון 6 ברמת גן, בטלפון 03-7566400, פקס: 03-7566401, ככונס נכסים לשם ביצוע הפירוק.
4. הליכי הכינוס והמכירה יבוצעו בפיקוחו של בית המשפט. הכונס יגיש דוח עדכון בגין פעולותיו אחת לרבעון, כשהדוח הראשון יוגש עד יום 1/6/15.
5. כונס הנכסים יפקיד לתיק בית המשפט התחייבות עצמית ללא הגבלת סכום, כמפורט בתקנה 391 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984.
6. עם הפקדת הערובה תירשם הערה בדבר מינוי כונס נכסים למקרקעין, בלשכת רישום המקרקעין.
7. שכר טרחת כונס הנכסים יעמוד על סך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וישולם על ידי הצדדים לפי חלקם היחסי במקרקעין.
8. מזכירות בית המשפט תעביר העתק החלטה זו לכונס הנכסים שמונה ולצדדים, ללא דיחוי. יש לצרף להעתק שנשלח לכונס הנכסים גם את פסק הדין ממועד היום.
9. על מנת שלא להכביד על ביצוע מוצלח של פירוק השיתוף, ונוכח ההיסטוריה ארוכת השנים בין הצדדים, לא אפסוק הוצאות.

מזכירות בית המשפט תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום .

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.