1. עניינה של התביעה שבפני נסוב סביב אי הגעת טכנאי הנתבעת לבית התובע לצורך החלפת מוצר חשמל לביתו, זאת, על אף שתואמה בין הצדדים מראש מסגרת זמנים לביקור זה.

2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 30.12.12 רכש התובע אצל הנתבעת מקרר מתוצרתLG אשר סופק לביתו ביום 25.2.13 ובעקבות דין ודברים בין הצדדים הוסכם על החלפת המקרר במקרר מאותו סוג אשר סופק לתובע ביום 4.3.13. בנוסף, אין חולק, כי באחד ממועדי האספקה תואמה בין הצדדים הגעת טכנאי מטעם הנתבעת באותו יום בין השעות 09:00-12:00, זאת לצורך אספקת המקרר וכי בסופו של יום המקרר סופק רק בשעה 15:30 באיחור של כשלוש וחצי שעות מהזמן המקסימאלי שנקבע להגעתו. בנוסף אין חולק, כי התובע חתם ביום 28.2.13 על כתב קבלה ויתור וסילוק לקבלת מקרר חדש.

3. המחלוקת הנעוצה בין הצדדים, כפי שעלתה בכתבי הטענות ובטענותיהם בפניי נסובה סביב שאלה עובדתית, קרי, האם האיחור באספקת המוצר אירע בעת אספקת המקרר הראשון ביום 25.2.13 או שמא בעת אספקת המקרר החלופי ביום 4.3.13. לשאלה זו קיימת חשיבות מכרעת שכן, ככל שייקבע, כי האיחור התרחש בעת אספקת המקרר הראשון הרי שתביעה זו דינה להידחות מפני כתב הסילוק קבלה וויתור שנחתם על ידי התובע ביום 28.2.13.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בטענות הצדדים בפני ושקלתי את כל השיקולים הצריכים לכך סבורני, כי יש לקבל את גירסת התובע בעניין זה. ראשית, התובע העיד בפניי אודות נסיבות קרות האירוע ועדותו בעניין זה לא נסתרה. נציג הנתבעת הודה בפני, כי לא היה עד להתרחשות האירועים והנתבעת לא טרחה להמציא ראיות או עדים שיש בהם כדי לסתור גירסתו, לפיה, כאמור, האיחור באספקת המקרר אירע ביום 4.3.13, זאת, ולאחר החתימה על כתב הויתור והסילוק. לא נעלמה מעיניי טעות הסופר שנפלה במועד האספקה שצויין בסעיף 9 לכתב התביעה ואף האמור בסעיף 7ב' למכתב ההתראה בטרם נקיטת בהליכים משפטיים מיום 27.2.13 ששוגר לנתבעת באמצעות בא כוחו עוה"ד חן הולנדר בהיות דרישה זו נחזית להיות דרישה כללית וסטנדרטית (ראה מכתב נוסף מיום בעניין אספקת התנור מיום 18.3.13). עם זאת, הנני מעדיף את גירסת התובע אשר נתמכה אף בטענת נציג הנתבעת, כי עובר לחתימה על כתב הויתור והסילוק לא הועלתה טענת האיחור (עמ' 3 שורה 2). כמו כן, ניתן אף ללמוד על כך מסירובו של התובע לחתום על תעודת המשלוח מיום 3.3.13.

5. התובע אומנם מפנה לסעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 ותובע פיצוי בגין האיחור. עיון בחוק, מלמד, כי המחוקק קבע פרק זמן של המתנה עד שעתיים מעבר לשעה שתואמה (סעיף 18א(ג)(2) לחוק) וכי הפרת פרק זמן זה תביא לפיצוי בלא הוכחת נזק.

6. לאור האמור לעיל, אני מקבל את גרסת התובע באשר לפרקי הזמנים הנטענים כאמור לעיל. עוד בנושא זה, אינני מקבל את טענת הנתבעת, כי סעיף החוק אינו חל במקרה דנן שכן, סעיף 18א (א) (1) לחוק, עוסק אף בהחלפת טובין ובמקרה דנן, כאמור, לא הייתה מחלוקת, כי במועד זה סופק לתובע מקרר חדש חלף המקרר שרכש.

7. נוכח האמור לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 600 ₪ בגין האיחור האמור. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך 500 ₪. סכומים אלה ישולמו לתובע בתוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.5.13 ועד למועד התשלום המלא הפועל.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשה רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום.

ניתן היום, כ"א חשון תשע"ד, 25 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.