1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 7.2.13 בפתח תקווה.

2. לטענת התובע 1, עובד מבית העלמין הודיע לו שרכב הנתבע 2 פגע במצבה של דודו והרס אותה. הנתבעת 1, חברת הביטוח של רכב הנתבע 2, דחתה את תביעתו מהטעם שרכב צד ג' פגע ברכב הנתבע והדפו אל עבר המצבה. גם חברת הביטוח של צד ג' דחתה תביעתו מהטעם שרכבם לא הוא שפגע במצבה.

3. לטענת הנתבעים, רכבם נסע בבית העלמין. עת עצר בסמוך לקבר לבקשת הנוסעת, הגיח רכב צד ג', שנכנס לצומת שאינה פנויה, פגע בעוצמה ברכב הנתבעים והדף אותו לעבר המצבה.

4. לטענת צד ג', רכבם נסע בבית העלמין בדרך הראשית במטרה לצאת מבית העלמין. לפתע, התפרץ רכב הנתבעים מדרך משנית לנתיב נסיעת צד ג', פרץ לצומת ללא מתן זכות קדימה לרכב הבא מימין, והרכבים התנגשו. בנוסף, נטען כי במידה וגרסת הנתבעים לפיה הרכב היה במצב עמידה, היתה נכונה, רכב הנתבעים לא היה נהדף לעבר המצבה.

5. התובע טען שעובד מבית העלמין הודיע לו כי רכב פגע במצבת דודו. חברת הביטוח של הרכב הפוגע דחתה את התביעה מהטעם שרכב צד ג' הדף את רכב הנתבעים לעבר המצבה וחברת הביטוח של רכב צד ג' דחתה התביעה מהטעם שרכבם לא הוא זה שפגע במצבה, ולכן נאלצו התובעים להגיש תביעה.

6. הנתבע 1 טען כי נסע בבית העלמין במהירות איטית עם נוסעת, כשהם מנסים לאתר את המצבה של בעלה. לפתע, חש פגיעה בצד הרכב והבחין שרכב צד ג' שהגיח ממעלה בית הקברות פגע בחלק הקדמי של רכבו והעיפו לעבר המצבה. הנתבע טען כי לא הבחין ברכב צד ג' קודם לקרות התאונה. הנתבע טען כי העדה שנסעה עימו ברכב, הינה אישה מבוגרת וסירבה לבוא להעיד בבית המשפט.

7. צד ג' חזר על גרסתו וציין כי נסע בנתיב הראשי של בית הקברות במהירות של כ 40 קמ"ש. לפתע חש במכה והבחין שארעה תאונה עם רכב הנתבעים. צד ג' טען כי לא הבחין ברכב הנתבעים קודם לקרות התאונה, זאת אף שרכב הנתבעים חצה את הצומת שלפניו והנזקים נגרמו לחלק הקדמי של רכב הנתבעים. צד ג' טען כי לאחר התאונה נפתחה כרית האוויר ועל כן אינו יודע לומר היכן נפגע רכב הנתבעים.

8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני קובעת שהאחריות לתאונה מוטלת הן על הנתבע והן על צד ג' בחלקים שווים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, עפ"י עדותו של הנתבע עצמו, הרי שנסע בכביש יחד עם נוסעת והם היו עסוקים באיתור מצבתו של בעלה. יש לציין כי גרסתו זו סותרת את האמור בכתב ההגנה, לפיו נכתב כי בעת התאונה רכב הנתבעים היה בעצירה מלאה. מכאן עולה הרושם שהנתבע אכן היה עסוק במציאת המצבה ולא בנעשה בכביש. רושם זה מקבל חיזוק בהודאתו של הנתבע עצמו לפיה לא הבחין ברכב צד ג' קודם לקרות התאונה וזאת על אף שהתאונה ארעה בצומת דרכים. כמו כן, הנתבע נמנע מהבאת העדה לתאונה ויש להחיל את ההלכה לפיה הימנעות מהבאת עד פועלת לחובת הצד שנמנע מהבאתו.

9. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבע נסע בבית עלמין, ללא שימת לב, ולא הבחין בטרם היכנסו לצומת השבילים ברכב צד ג' המגיע מימינו ולא נתן לו זכות קדימה, הרי שהוא האחראי לקרות התאונה.

10. יחד עם זאת, אני סבורה שגם לפתחו של צד ג' רובצת אחריות לקרות התאונה. צד ג' נסע ישר ולפיכך היה עליו להבחין מבעוד מועד ברכב הנתבעים הנכנס לצומת השבילים, ולהאט את רכבו או לעצרו, גם אם זכות הקדימה היתה מסורה לו, ובכך למנוע את התאונה. בפרט, כאשר הנזקים נגרמו לחלק הקדמי של רכב הנתבעים, קרי רכב הנתבעים כבר נכנס לצומת בשעה שרכב צד ג' פגע בו והדפו אל עבר המצבה. גרסתו של צד ג' לפיה לא הבחין כלל ברכב הנתבעים טרם היכנסו לצומת תמוהה בעיני ומובילה למסקנה לפיה תשומת ליבו של צד ג' גם היא לא היתה מופנית לכביש, שאחרת היה מבחין ברכב הנתבעים מבעוד מועד, בטרם קרות התאונה.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לכל אחד מהצדדים 50% מהאחריות לקרות התאונה.

11. לעניין רכיב עוגמת הנפש, לא בתביעת מיטלטלין רגילה עסקינן, כי אם בתאונת דרכים שבסופו של יום פגעה במצבה של אדם, על כל המשמעות הכרוכה בכך ליקיריו האבלים על מותו. לפיכך, סבורה אני שיש לפסוק עוגמת נפש בסך של 2,000 ₪.

12. התביעה מתקבלת. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעים סך של 8,000 ₪ (המהווים 50%). בנוסף, הנני מורה לצד ג' לשלם לתובעים 8,000 ₪ (המהווים 50%). קרי, סך כולל של 16,000 ₪ כל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 9.5.13, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 500 ₪ וכן מחייבת אני את צד ג' לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 500 ₪. קרי, סך כולל של 1,000 ₪. כל זאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ד, 30 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.