12 אפריל 2015

האם הייתה התובעת "עובדת" בסוכנות הביטוח שניהל בעלה המנוח? בשאלה זו נדרש בית הדין להכריע בהליך דנן, וזאת על מנת לקבוע האם בדין נדחתה תביעתה של התובעת לתשלום דמי אבטלה בגין העדר תקופת אכשרה.

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:

1. התובעת ילידת 1950.
2. בין חודש ינואר 2004 לחודש ספטמבר 2011 דווחה התובעת כעובדת של סוכנות הביטוח שניהל בעלה המנוח.
3. החל מחודש אוקטובר 2011 ועד מרץ 2012 דווחה כעובדת של חברת דנשר.
4. ביום 3/6/12 התובעת הגישה תביעה לתשלום דמי אבטלה.
5. תביעתה נדחתה ביום 3/7/12 מן הטעם שהתובעת לא צברה תקופת אכשרה.

במכתב הדחיה צויין, ככל הנראה בטעות, כי לא ניתן להכיר בתקופת עבודתה אצל המעביד "דנשר" כתקופה בה היתה מבוטחת, אולם בדיון שהתקיים בבית הדין הוברר כי לנתבע אין טענה ביחס לתקופת ההעסקה בדנשר, וכי שלילת הזכאות נובעת מאי ההכרה בקיומם של יחסי עובד – מעביד במשך השנים 2004-2011 בהן לטענת התובעת הייתה עובדת של בעלה בסוכנות הביטוח.

1. עמדת הנתבע הובהרה במכתב נוסף, שנשלח לתובעת וכן למעביד (סגל יעקב סוכן ביטוח) במכתב צוין כי התברר כי עבודתה של התובעת בסוכנות הביטוח בוצעה כעובד עצמאי ולא כעובד שכיר. וכי יש להסדיר דיווח כעצמאי.

טענות התובעת

1. התביעה דנן הוגשה ביום 12/5/13.
2. לטענת התובעת, התקיימו יחסי עובד מעביד בינה לבין בעלה. התובעת מסתמכת על דיווחי המעביד וכן על העובדה שהנתבע הכיר בקיומם של יחסי עבודה בינה לבין בעלה בתקופה שבין 1/2004-09/2004 ולפיכך הוא מנוע מלשנות את סיווגה בהעדר טעם מוצדק.
3. לתמיכה בטענתה בדבר קיומם של יחסי עבודה אותנטיים מפנה התובעת לכך שעד להעסקתה בשנת 2004 הועסקו במשרד שתי עובדות שכירות ולפיכך תרומתה לעסק הייתה מינורית, ואולם, לטענתה משנת 2004 לאחר שפוטרו העובדות השכירות, היא נדרשה למלא את מקומן ועבודתה בעסק לבשה מאפיינים של משרה קבועה.
4. לנוכח האמור, טוענת התובעת כי יש לבטל את קביעת המל"ל לפיה לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין בעלה ויש לזכות אותה בדמי אבטלה.

המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 158 וסעיף 160 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ח-1995, אשר עניינו ביטוח אבטלה קובעים כדלקמן:

158. בפרק זה -

"מבוטח" -

(1) תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו 18 שנים וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו;

160. (א) דמי אבטלה ישולמו למבוטח שהוא מובטל, אשר השלים את תקופת האכשרה כמוגדר בסעיף 161 ומלאו לו 20 שנים (בפרק זה - זכאי), וטרם הגיע לגיל הקבוע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א'1.

1. הלכה פסוקה היא כי שעה שמדובר בהעסקת בן משפחה, שמכוחה נתבעות זכויות על פי חוק הביטוח הלאומי, יש לבחון בקפידת יתר אם אכן היחסים שנוצרו בין הצדדים הינם יחסי עובד מעביד, או שהעבודה שנעשתה, הינה בגדר עזרה משפחתית (כחלק מהשותפות במאמץ לקידום העסק המשפחתי) (דב"ע נג/0-87 פייגלשטוק – המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ו,283).
2. בפעילות משותפת של בני משפחה בעסק משפחתי, לרווחת העסק ולקידומו, אין כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעביד. אולם הקובע הוא מהות היחסים שנוצרה הלכה למעשה, והשאלה תהיה תמיד, אם הפעילות היא במסגרת המקובלת ליחסים משפחתיים, יחסים וולונטריים במסגרת של עזרה הדדית בין בני משפחה השותפים לרווחי העסק, להבדיל ממסגרת של יחסים אובליגטוריים, קשר חוזי להסדרת מערכת זכויות וחובות.
3. מי שטוען כי היחסים בינו לבין קרובו חורגים מגדר היחסים של עזרה משפחתית הדדית, ולבשו אופי של יחסי עובד-מעביד, עליו לשכנע כי קיימת מערכת חובות וזכויות מכוח קשר חוזי" דב"ע לג/159-0 בטי מרקו – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ה 134; עב"ל 20105/96, אורלי יהלום נ' המוסד, פד"ע לו 603).
4. לאחרונה עמד בית הדין הארצי לעבודה על ההלכה שנקבעה ביחס ל"עזרה משפחתית" בכל הנוגע לזכאות לדמי אבטלה, תוך שהזכיר את הסיבות לכך שענף דמי האבטלה איננו חל על עצמאים (עבל (ארצי) 59047-10-13 רחל מדלסי נ' המוסד לביטוח לאומי – פסק הדין מיום 20.1.15 פורסם בנבו) :

"הסיבות לאי-תחולת ענף ביטוח אבטלה על עצמאים הן רבות, ולהלן נמנה חלק מהן:

(א) הטענה היא כי עובדים זקוקים להגנה בתקופת האבטלה יותר מעצמאים, משום שהם חשופים יותר לפגיעה חמורה של היעדר תעסוקה וכן משום שקשה יותר לעובד לצבור חסכונות שיהיו מקור פרנסה בתקופת האבטלה. כל הכנסותיו של ה'עובד' מקורן בשכרו ואילו לעצמאי המנהל עסק יש יותר אפשרות לצבור משאבים שיוכלו לעזור לו להסתדר בתקופות כלכליות קשות. אין להשוות, לדוגמה, את מצבה הכלכלי של הפקידה במשרד עורכי-דין למצבו של בעל המשרד, או את מצבה הכלכלי של האחות במרפאת הרופא למצבו הכלכלי של הרופא;

(ב) קיים קושי לקבוע מתי עצמאי נותר מחוסר עבודה, היינו – מתי הוא מובטל;

(ג) קיים קושי בקביעת תקופת האכשרה לעצמאי;

(ד) קיים קושי להבחין בין תפקידו של העצמאי כבעל שליטה בחברה ותפקידו כעובד;

(ה) קיים קושי להבחין בין שכרו של העצמאי לבין החזר השקעותיו בחברה;

(ו) קיים חשש מניצול לרעה של שליטת העצמאי על שכרו ועל תנאים אחרים של העסקתו." (ראו – דב"ע נז/02-182 המוסד לביטוח לאומי – גרוסקופף, [פורסם בנבו] פד"ע לד, תשנ"ט-תש"ס (1999) 97; להלן – עניין גרוסקופף).

באותו עניין, מצא בית הדין להוסיף ולציין כי יש הטוענים כי אלה המבצעים עבודה "כעובדים עצמאיים" נזקקים אף הם, בנסיבות מסוימות, להגנה על הכנסתם בתקופות שאין להם עבודה וכי הועלו אף הצעות להרחיב את תחום הזכאים לדמי אבטלה על מנת ליתן לכך מענה. אולם נכון לעת הזו לא חל כידוע שינוי בהסדר החוקי הנשען גם על שיקולים תקציביים. הסדר העולה בקנה אחד עם ההסדרים הקיימים במדינות רבות בעולם כפי שסקר אותם בית דין זה בעניין גרוסקופף.

15. עולה אפוא מן הדברים כי הטעמים שהובילו את המחוקק לבטח בביטוח אבטלה רק את מי שעונה להגדת "עובד" שבחוק נסמכים על שיקולים חברתיים וכלכליים, הנוגעים לאופי ההתנהלות הכלכלית המצופה מעצמאי: מי שנשען לרוב על מקורות הכנסה שונים ומגוונים אשר מצופה ממנו לנתב את דרכו העסקית בין סיכויי רווח וסיכוני הפסד ולתעל באופן מושכל ומתוכנן את הכנסותיו על ציר הזמן לאפיקים שונים של השקעה בעסק או הוצאה ומשיכת רווחים, על פי שיקולים כלכליים שונים, לרבות שיקולי מיסוי ותוך התחשבות בתנודתיות המאפיינת את השוק בו מדובר. התנהלות המאפשרת השאה של רווחים, פיתוח העסק ומינופו לצד הערכות לתקופות של האטה כלכלית.

זאת להבדיל מן העובד השכיר שנהוג לייחס לו טווח שליטה כלכלי מוגבל בהרבה, בכל הנוגע למקורות ההכנסה ואופן ניתובה ומכאן גם יכולת הערכות מוגבלת יותר לתקופות שפל ובאופן המוביל לתלות מוגברת במקור הכנסתו כשכיר בכל נקודה ונקודה על פני ציר הזמן.

...

על רקע כל הנאמר לעיל, נראה כי שעה שנבחנת תכלית ההתקשרות כאמור בהקשר המשפחתי, יש להקפיד הקפדה יתירה מבחינה ראייתית. משמע - בנסיבות אלה של יחסים משפחתיים, כפי שהם מצטיירים בענייננו, יש לבחון על פי אמות המידה הראייתיות המחמירות, עליהן עמדנו לעיל, האם אין מדובר בשותפות משפחתית, כתכליתה העיקרית של ההתקשרות, להבדיל מזו שעניינה יצירת יחסי עבודה. זאת גם שעה שבמסגרת אותה שותפות נכללת פעילות עסקית המבוצעת באמצעות חברה משפחתית אשר ניתן יהיה לראותה, בנסיבות מסוימות, כאחד מנכסי השותפות וחרף הרישום הפורמאלי של בעלי המניות (ראו והשוו – ע"ע (ארצי) 391/08 ‏‏גוטמן נ' ג'י. קי. אר. אשראי רכב בע"מ [פורסם בנבו] (3.9.09 להלן - עניין גוטמן ))."

מן הכלל אל הפרט

1. מטעם התובעת לא העידו עדים, פרט לתובעת עצמה. התובעת לא זימנה לעדות את רו"ח שטיפל בסוכנות, לא לקוחות, לא נציגים של חברת הביטוח ולא כל גורם אחר שיוכל להעיד על אופי עבודתה בעסק במהלך השנים. בנסיבות העניין, לא ניתן לקבוע מסקנות ברורות באשר לתפקידים שמילאה בעסק לפני ו/או אחרי שנת 2004.
2. מהראיות שהובאו בפנינו, לא שוכנענו כי בנסיבות דנן מערכת היחסים שנוצרה בין התובעת לבין בעלה, בתקופה הרלוונטית לתובענה דנן, נשאה אופי של יחסי עובד מעביד, ואנו סבורים כי היא לבשה מאפיינים של עזרה משפחתית שנובעת מהאינטרס המשותף בקידום העסק המשפחתי.
3. אנו ערים לכך שבתקופה הרלוונטית הונפקו עבור התובעת תלושי שכר, ואולם לא שוכנענו כי בפועל שולם לתובעת "שכר" בגין פעילותה בעסק, וזאת להבדיל מהתועלת שהפיקה מרווחי העסק. יצויין כי מהראיות שבפנינו עולה כי התובעת ובעלה ניהלו חשבון בנק אחד, וכי לאותו חשבון לא הופקדו כספי ה"משכורת" שדווחה (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 5-16).
4. נקבע בפסיקה כי בבדיקת טיב הקשר בין הצדדים, אם הם יחסים וולונטריים התנדבותיים, או יחסי עובד מעביד, נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, התמורה בעד העבודה. זאת מן הטעם שיחסי עובד מעביד מחייבים מטבעם, וכרגיל, קבלת תמורה עבור ביצוע העבודה [עב"ל 279/98, חטמי יצחק – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.06.00); עב"ל 604/07 כחלון- המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (11.11.08)].

בתיק עב"ל 353/09 עליזה בן אלישע נ' המל"ל (פורסם בנבו) קבע בית הדין הארצי:

"אין לקבל את טענת המערערת כי די בהנפקת תלושי שכר כדי לשמש ראיה לתשלום שכר. בהנפקת התלושים בנסיבות העניין שלפנינו, יש לכל היותר ראיה בדבר דיווח אודות תשלום שכר, ובדבר ניכוי מס כמצוין בהם. המערערת ובעלה העידו כי השכר שולם למערערת על ידי בעלה במזומן. אכן יש קושי להוכיח תשלום שכר באופן זה, במיוחד כשמדובר בבני זוג שלהם "קופה משותפת".

כפי שכבר ציינו מהראיות שבפנינו לא עולה כי התבצעו תשלומי "שכר" בהתאם למפורט בתלושי השכר. שכרה של התובעת לפי המצוין בתלוש היה בשיעור קבוע, וזאת ללא קשר להיקף העבודה שנדרש ממנה, לשהותה בימי חופשה או בימי מחלה, ולא שולמו לתובעת זכויות סוציאליות (ר' עדות התובעת עמ' 5 שורות 17-33).

1. עוד יש להזכיר, כי אחד המבחנים המקובלים בפסיקה לשם בחינת השאלה האם בן המשפחה הוא "עובד" נעוץ בשאלה – אילולא נעשתה העבודה על ידי בן המשפחה, האם היתה נעשית על ידי עובד אחר ? (ראה דב"ע מז/ 6-0 מרדכי סרוסי - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע י"ח 434).
2. טענתה של התובעת כי בינואר 2004 היא החליפה שתי עובדות שפוטרו עקב צמצום הפעילות בעסק איננה משכנעת. במהלך עדותה הוצגה בפני התובעת הטענה כי אותן עובדות סיימו את עבודתן בעסק כבר בשנת 2000 (ר' עמ' 4 לפרוטוקול שורה 6) בתגובה טענה התובעת כי איננה זוכרת.
3. גם בסיום התקופה לא החליף את התובעת עובד אחר, טענת התובעת לפיה הדבר היה נעוץ בירידה בפעילות העסק, איננה מתיישבת עם דוחות השנתיים שהוצגו בפני התובעת במהלך עדותה (ראה פרוטוקול בעמ' 4 שורות 14-16).
4. מהראיות שבפנינו אנו מתרשמים כי הסיוע של התובעת לבעלה בניהול העסק התקיים במשך שנים רבות, בהתאם לצורך. בהקשר זה יש לציין כי בשאלון למעסיק רשם בעלה של התובעת כך :

"אשתי עבדה איתי למעלה מ- 20 שנה, רק בשנת 2004 נחקק החוק בו אפשר לשלם לבן/בת זוג שכר."

עוד יש להזכיר, כי בדו"ח מעסיקים של התובעת נרשם כי בשנת 2002 למשך כ-5 חודשים התובעת דווחה כעובדת של בעלה. כאשר נשאלה התובעת מדוע הפסיקה לעבוד בשנת 2002 השיבה כי איננה זוכרת (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 6-9).

1. מהראיות שבפנינו אנו סבורים כי התובעת סייעה לבעלה בעסק במהלך השנים במתכונת "גלובלית" בהתאם לצורך, התרשמנו כי מדובר בעסק משפחתי שבו מעורבותה והסיוע של התובעת לבעלה היו רצופים במשך שנים רבות, פרט להנפקת תלושי השכר לא עלה בידי התובעת לשכנע כי היה שינוי של ממש במתכונת ההתקשרות בינה לבין בעלה ביחס לניהול העסק בינואר 2004.

על אף תרומתה לעסק, במהלך חלק מהתקופה התובעת דווחה למל"ל כעקרת בית, ובחלקה האחר דווחה כשכירה, ונדמה כי השיקול שהביא לדווח על העסקתה של התובעת כעובדת, היה בעיקרו של דבר חשבונאי. כאמור, לא הובאו בפנינו ראיות אובייקטיביות לכך שהיה שינוי כלשהו במתכונת העזרה של התובעת לבעלה בתקופות שהונפקו לה תלושי שכר (בין בשנת 2002 ובין לאחר שנת 2004). מסיכומי הנתבע עולה כי בתקופה בה לא דווחה העסקה של התובעת (בשנת 2003) דווחה העסקה של ביתם של התובעת והמנוח, ואולם הבת אשר לכאורה עבדה אף היא בעסק המשפחתי לא זומנה לעדות על ידי התובעת.

1. כפי שכבר ציינו, לא הוכח כי התובעת קיבלה בפועל שכר מבעלה. הצדדים לא ניהלו רישום של שעות העבודה והחופשה, התלושים הופקו באופן סיסטמטי וקבוע בלא כל קשר לעבודה שביצעה התובעת בפועל. ברוב חודשי עבודתה דווחה התובעת כעובדת בהיקף 80% משרה ושכרה החודשי היה 3500 ₪, ואילו בחודש העבודה האחרון (ספטמבר 2011) דווח כי עבדה בהיקף 40% משרה וכי שכרה היה 4305 ₪ (כולל דמי הבראה), זאת בלא כל קשר לדיווח על שעות עבודה בפועל, חופשה או מחלה. עוד יש לציין כי על אף שבחודש ספטמבר 2011 הופסקה הנפקת תלושי השכר לתובעת, בסמוך לאותו מועד לא שולמו לתובעת פיצויי פיטורים, לא בוצע גמר חשבון ולא נמסר מכתב פיטורים.
2. מכתב הפיטורים נמסר לתובעת רק בעת הגשת התביעה לדמי אבטלה, ביום 3/6/12, אז גם נחתם טופס 161.
3. לנוכח האמור, אנו קובעים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי התקיימו יחסי עבודה בינה לבין בעלה ולפיכך אנו סבורים כי מעורבותה בעסק נבעה ממעמדה כשותפה, ולפיכך אין היא זכאית לדמי אבטלה.
4. לנוכח האמור לעיל התביעה נדחית.
5. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין. ערעור יש להגיש בתוך 30 יום לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ה, (12 אפריל 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.