בענין הסמכות המקומית

1. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו סכומים שונים, שלטענתו הוא זכאי להם ממנה, בגין עבודתו של התובע אצל הנתבעת, ובשל נסיבות סיום עבודתו.

2. לטענת הנתבעת הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. על סמך זאת, ביקשה הנתבעת, ביום 23/6/13, למחוק את כתב התביעה, ולחלופין - להעביר את התובענה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

בהחלטתי (הראשונה) מיום 23/6/13, דחיתי את הבקשה למחיקת התביעה. הדיון נמשך, איפוא, בבקשה החלופית בענין העברת התובענה להתברר בבית הדין בחיפה.

3. בהחלטה נוספת מיום 23/6/13, שניתנה לאחר שב"כ התובע הגישה תגובה על הבקשה כבר באותו יום, נקבע כי אם עד יום 7/7/13, לא יודיע מי מהצדדים שהוא מתנגד לכך, תינתן ההחלטה בבקשה בלא דיון בעל פה בבית הדין. כן נאמר שלצורך ההחלטה יובאו בחשבון שתי הנחות אלה:

א. עבודת התובע שבקשר אליה הוגשה התובענה, בוצעה במקום המצוי בתחום סמכותו המקומית של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (חוות הסוסים בקיבוץ בית אורן).

ב. כתובתה של הנתבעת (שדמות דבורה) היא במקום המצוי בתחום סמכותו המקומית של בית דין זה (בנצרת).

4. אכן, לא הוגשה התנגדות, ובהתאם לכך - ניתנת כעת החלטה זו.

הדין וההלכה הפסוקה בענין הסמכות המקומית, והחלתם על עניינו של התובע

5. תקנה 3(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כי הסמכות המקומית לדון בתובענה מעין זו שהוגשה על ידי התובע, נתונה לבית הדין האזורי:

"אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נושא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה".

אביא כאן תמצית של מספר הוראות פרשניות של התקנה האמורה, כפי שהן עולות מההלכה הפסוקה:

א. המונח "מקום העבודה" אינו זהה למונח "מקום ביצוע העבודה". יש מקרים שבהם "מקום העבודה" שונה מהמקום שבו בוצעה העבודה. (ראו למשל: דב"ע 3-106 שילוח בע"מ - אנייס, פד"ע כח 237).

על כן, בהתאם להלכה הפסוקה, מי שמגיש תובענה מעין זו במצב שבו "מקום העבודה" היה בתחום שיפוטו של בית דין אזורי אחד, ואילו המקום שבו בוצעה העבודה היה בתחום שיפוטו של בית דין אזורי אחר - זכאי לבחור את בית הדין האזורי הנוח לו, על פי החלופה המתאימה לו (ראו למשל: ע"ע 143/09 נומיקוב - רשת בטחון בע"מ, פס"ד מיום 24/3/09, שייקרא להלן: "ענין נומיקוב").

ב. כאשר העבודה שהיא נושא התובענה בוצעה במקומות שונים בתחומי שיפוטם של בתי דין אזוריים שונים, יש לבחון את הסמכות המקומית על פי המקום שבו בוצע "עיקר העבודה". (ראו למשל: "דב"ע 2-230/98 חורי - הנדל ואח', פס"ד מיום 19/11/98).

ג. המונח "מקום העבודה" יכול להתפרש גם כמקום שבו מצויים משרדיו או מרכז מפעלו של המעביד. (ראו למשל את פסק הדין בענין נומיקוב).

6. התוצאה מהאמור לעיל היא שניתן לקבוע שבית דין זה (בנצרת) יהיה מוסמך לדון בתביעה אם יתברר שעיקר עבודתו של התובע בוצעה בתחום שיפוטו או אם יתברר שנכון לראות את "מקום העבודה" כמצוי בתחום שיפוטו של בית הדין לעבודה.

7. כאמור כבר לעיל, אין חולק שעבודתו של התובע בוצעה מחוץ לתחום השיפוט של בית הדין בנצרת. העבודה בוצעה (בבית אורן) בתחום שיפוטו של בית הדין לעבודה בחיפה.

על כן, בחינת הסמכות המקומית על פי החלופה של מקום ביצוע העבודה, מביאה למסקנה שהסמכות אמורה להיות של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

8. לטענת ב"כ התובע, כפי שהועלתה הן בתגובה על בקשת הנתבעת שהוגשה ביום 23/6/13 והן בהודעתה הנוספת, שהוגשה ביום 2/7/13, נכון לקבוע שבעניינו של התובע, "מקום העבודה" היה בכתובתה של הנתבעת בשדמות דבורה, כתובת המצויה בתחום שיפוטו של בית דין זה (בנצרת), כך שעל פי חלופה זו, של "מקום העבודה" - יש לבית הדין בנצרת סמכות לדון בתובענה.

אכן, מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין נומיקוב, ניתן לקבוע שטענת ב"כ התובע, אינה משוללת יסוד. בפסק הדין האמור נקבע, בין השאר, כך:

"את המונח 'מקום העבודה' ניתן לפרש גם כמרכז מפעלו של המעביד, או כמקום בו נמצא משרדו הרשום בישראל של המעסיק.".

אולם, לדעתי, לא ניתן לנתק את האמור במשפט המצוטט לעיל מההקשר של המקרה שנדון בענין נומיקוב. במקרה האמור, נדון עניינו של עובד אשר עבד במקומות שונים, אך מדי יום יצא לעבודתו שם - מהבסיס של מרכז מפעלו של המעביד (ראו - סעיף 8 לפסק הדין בענין נומיקוב).

מצב זה שונה בתכלית ממקרהו של התובע כאן, אשר מלבד כתובתה של הנתבעת, לא היתה לעבודתו כל זיקה למקום המצוי בתחום שיפוטו של בית הדין בנצרת. התובע כאן לא יצא לעבודתו ממשרדי הנתבעת בשדמות דבורה, אלא עבד באופן קבוע בבית אורן. כשמדובר על מקרה שבו העבודה בוצעה באופן קבוע במקום אחד, אשר מצוי בתחום שיפוטו של בית דין אזורי אחד - לא יהיה נכון לקבוע ש"מקום העבודה" הוא מקום אחר, רק בשל כך שלמעביד יש כתובת במקום אחר.

9. בעניינו של התובע, נכון יותר להחיל את ההלכה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין בתיק נא/3-108 פוקס - אלסינט בע"מ (פס"ד מיום 18/8/91, שייקרא להלן: "ענין פוקס").

בענין פוקס נדונה שאלת הסמכות המקומית לדון בתובענה של עובד אשר - בדומה לתובע - עבד באופן קבוע בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (רמת גן והרצליה), אצל מעבידה שמרכז מפעלה וכתובתה - היו בחיפה.

בית הדין הארצי לעבודה קבע באותו ענין, כי אף שהביטוי "מקום העבודה" יכול להתפרש גם כמקום מרכז מפעלו של המעביד, הרי שפרשנות המונח אמורה להיות "בלשון בני אדם" ואין לראות את חיפה כמקום העבודה של אותו עובד, אף ששם היה מרכז מפעלה של מעבידתו, משם ניתנו לו הוראות בקשר לעבודה ושם טופלו ענייני שכרו וכד'.

כך, בין השאר, קבע בית הדין הארצי לעבודה בענין פוקס:

"ב"כ המשיבה ... טען כי יש להבחין בין מקום ביצוע העבודה לבין 'מקום עבודתו' של העובד.

...

צודק ב"כ המשיבה בטענתו כי את הדיבור 'מקום עבודה' ניתן לפרש בצורה שונה, לפי הקשר הדברים והתכלית אותה הוא בא לשרת. ... ומהו 'מקום עבודתו' של המערער?

כשם שעובד סניף בנק בירושלים, מקום עבודתו בירושלים ולא במרכזו של הבנק בתל-אביב ורופא בית חולים בעפולה, מקום עבודתו הוא בעפולה ולא בתל-אביב, שהוא מרכזה של קופת חולים אשר מתפעלת אותו בית חולים - כך גם במסכת העובדות דנן, מקום עבודתו של המערער הוא בגוש דן וסמכות השיפוט בתביעתו נתונה לבית הדין האזורי בתל-אביב.

אין מדובר באיש תחזוקה שיצא מדי יום ביומו מהמפעל בחיפה לבצע תיקונים בגוש דן; מדובר בעובד, אשר ביצע תיקונים בגוש דן, קיבל הוראות בגוש דן מבלי שהיה עליו לסור למפעל בחיפה ונטל חלקי חלוף ממחסן הנמצא בגוש דן.

אין מדובר גם בנהג אשר ביום אחד או בשבוע אחד, מבקר במקומות שונים בארץ אשר מצויים בתחומי השיפוט של יותר מבית דין אחד. מדובר באדם אשר כל עבודתו בוצעה, כאמור, בגוש דן ושם פעמיו למפעל בחיפה פעם או פעמיים בשנה בלבד.

...

העולה מכל האמור הוא, כי 'מקום העבודה' של המערער, על פי מסכת העובדות, הן אם נדבר בלשון בני-אדם והן אם ננקוט בלשון משפטית - היה בתחום שפוטו של בית הדין האזורי בתל-אביב, ולענינינו מקום ביצוע העבודה היה זהה עם מקום העבודה, אף כי אין להסיק מכך שבכל המקרים תהא זהות בין השניים.".

דברים אלה - הולמים גם את עניינו של התובע כאן. התובע עבד בתחום שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, והעובדה שכתובתה של הנתבעת מצויה בתחום השיפוט של בית הדין בנצרת - אינה הופכת את "מקום העבודה" להיות בתחום השיפוט של בית הדין בנצרת.

10. אמנם, פסק הדין בענין פוקס ניתן לפני פסק הדין בענין נומיקוב, וניתן היה לסבור שפסק הדין בענין נומיקוב שינה את ההלכה בענין הגדרת "מקום העבודה" אלא שבית הדין הארצי לעבודה קבע, בענין נומיקוב, במפורש כי אין הוא בא לשנות פסיקה קיימת (ראו סעיף 8 לפסק הדין בענין נומיקוב), כך שאין סיבה לראות את ההלכה שנקבעה בענין פוקס, כאילו היא כבר אינה עומדת בעינה.

לסיכום

11. בשל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי אף שעקרונית יכול להיות שוני בין "מקום העבודה" לבין "המקום שבו בוצעה העבודה", הרי שבעניינו של התובע, לא היה שוני כזה ופרשנות המונחים על פי כל אחת משתי החלופות האמורות - מביאה למסקנה שהסמכות המקומית לדון בתובענה זו נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

12. לפיכך, אני מקבל את בקשתה (החלופית) של הנתבעת, ומורה על העברת התובענה להתברר בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

13. מאחר שלדעתי לא היה כל מקום לכך שהנתבעת תבקש את מחיקת התביעה (שזו - למעשה - היתה בקשתה העיקרית של הנתבעת), איני מוצא לנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט בגין הבקשה, אף שקיבלתי את העתירה החלופית של הנתבעת. על כן, איני עושה צו בדבר הוצאות משפט בקשר לבקשה.

14. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו תוך 15 ימים מהיום שבו ההחלטה תומצא לו.

ניתנה היום, א' באב תשע"ג, 8 ביולי 2013, בהעדר הצדדים.