תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היא על הנזק בלבד. לתובע נקבעה נכות אורתופדית של 10% ולטענתו נגרמו לו נזקים בשיעור של כ-2,300,000 ₪.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 7/8/87, כיום בן 30, עוסק בתחום המחשבים. אין חולק כי פוטנציאל ההשתכרות של התובע גבוה ומיד לאחר שחרורו מצה"ל החל מרוויח סכומי כסף גבוהים, מעבר לשילוש השכר הממוצע במשק.
2. ב-5/1/13, כשהיה כבן 26, נפגע בתאונת דרכים, כהולך רגל.
3. הפגיעה העיקרית הייתה בברך שמאל בה נגרמו שבר תוך מפרקי וקרע ברצועה וכן נגרמו חבלות בכתף ימין. רגלו של התובע גובסה בניסיון לטיפול שמרני אך אחרי עשרה ימים הוא נאלץ לעבור ניתוח לקיבוע השבר. לאחר שחרורו לא יכול היה לדרוך על הרגל ונדרש לעשות שימוש בקביים. כתוצאה מהשימוש הממושך בקביים חלה החמרה בפציעה ישנה בכף ידו הימנית וב-25/12/13 נאלץ לעבור ניתוח לתיקון הרצועה באגודל. ב-6/1/15, כשנתיים אחרי התאונה, עבר ניתוח נוסף לצורך הוצאת הפלטות מרגלו.
4. התובע טוען כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים ומגבלות בעמידה ובישיבה ממושכת, חש תחושת חוסר ביטחון בהליכה ומתקשה בנשיאת משאות. לדבריו הכאבים מקשים עליו להתרכז בעבודתו ומגבילים את יכולתו להתקדם בעבודה, ובין השאר מונעים ממנו לנסוע נסיעות תכופות לחו"ל. התובע מוסיף כי המגבלות והכאבים מקשים על תפקודו בבית ועל ביצוע פעולות יומיומיות.
5. בבית-המשפט העידו התובע ואביו.

חוות דעת המומחה

1. בית-המשפט מינה את ד"ר גבריאל אגר, אורטופד, כמומחה רפואי להערכת מצב התובע. המומחה בדק את המסמכים הרפואיים ואת צילומי הדימות וביצע בדיקה קלינית לתובע עצמו. בבדיקתו מצא כי התוצאה הניתוחית בברך טובה, הברך יציבה וטווח התנועה מלא. המומחה אישר כי הניתוח בכף היד נגרם עקב השימוש בקביים, אך מצא כי גם כאן התוצאה הניתוחית טובה. על יסוד כל אלה הגיע למסקנה כי "למרות השיפור המשמעותי במצבו מגיעים למר אוברמן 10% נכות לפי סעיף 35(1)(ב). באחוזי נכות אלו אני מביע את הבעיה שיש במפרק עם שבר תוך מפרקי. הצלקת לדעתי תקינה ולכן לא נתתי אחוזי נכות. כך גם לגבי כף היד". אעיר כי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 מתייחס לפגיעה במערכת העצמות והפרקים שהותירה השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות. המומחה הוסיף כי "שבר מסוג זה נחשב לפגיעה מפרקית משמעותית ויש חשש כי בעתיד יגרמו שינויים שחיקתיים מוקדמים שעלולים ליצור מגבלה ואף להצריך טיפול ניתוחי. אינני נותן אחוזי נכות בגלל חשש זה, אך בעתיד הדברים צריכים להידון לגופו של עניין". בנוסף מצא המומחה כי לתובע הייתה נכות זמנית בשיעור 100% למשך 3.5 חודשים שלאחר התאונה (בהתאם לאישורי המחלה).
2. במענה לשאלות הבהרה ששלח התובע השיב המומחה כי קשה להעריך אם ומתי יופיעו השינויים השחיקתיים המוקדמים שכן "היום מצבו הוא טוב וזה סימן שעשוי להיות מצב שלא יהיו שינויים או שיופיעו מאוחר. אין סטטיסטיקה מדוייקת שתנבא אם ומתי יזדקק להחלפת מפרק". המומחה הוסיף כי לא צפויה החמרה במפרק כף היד וכי הניתוח בכף היד הומלץ לתובע עוד לפני התאונה. בעקבות השימוש בקביים הופיעו כאבים ולכן הומלץ לתובע שוב על הניתוח. המומחה אישר כי לאחר הניתוח ביד היה התובע באי-כושר זמני למשך שלושה חודשים.
3. המומחה לא נחקר, אך שני הצדדים חלוקים על המשמעות התפקודית של ממצאיו.

שכרו של התובע

1. במועד התאונה עבד התובע כמנהל מחלקת מחקר בחברת "N.S.O טכנולוגיות" הממונה (לדבריו) על צוות של עשרה עובדים, ושכרו החודשי, בניכוי מס, עמד על כ-29,445 ₪ (29,619 משוערך) – מעל תקרת שילוש השכר הממוצע במשק שעומדת כיום על סך 22,804 ₪ (בניכוי מס). בנוסף קיבל התובע אופציה לרכישת מניות החברה. התובע טוען כי ניסה לשוב לעבודתו עוד בתקופת אי-הכושר אך מעסיקיו לא גילו הבנה למצבו. בעקבות כך נתגלע סכסוך בינו לבין מעסיקיו ובאפריל 2013 – כשלושה חודשים אחרי התאונה – פוטר מעבודתו. לדבריו כתוצאה מהפיטורים איבד את האופציות שניתנו לו דבר שגרם להפסד כלכלי של כ-725,075 ₪.
2. במאי 2013, מיד לאחר פיטוריו, החל לעבוד בחברה בשם "קונדואיט" בשכר של כ-19,000 ₪ (לאחר ניכוי מס). לדברי התובע תפקיד זה היה כרוך בניהול צוות עובדים קטן יותר, ובכחלק מהתקופה עבר במשרה חלקית בשל הקשיים מהתאונה. התובע עבד בחברה זו כשנה, עד אפריל 2014.
3. באפריל 2014 החל לעבוד בחברת "אינטל". התובע צירף טופס 106 לשנת 2014 ממנו עולה כי שכרו החודשי עמד על סך של כ-33,501 ₪ (לאחר ניכוי מס). התובע טוען כי הטופס אינו משקף את השכר האמיתי שכן עם תחילת עבודתו קיבל מענק חתימה בסך 100,000 ₪ שהותנה בכך שיעבוד בחברה שנתיים לפחות. הואיל ועזב את אינטל ביוני 2015, לאחר 13 חודשים, נאלץ להשיב את מענק החתימה. התובע לא צרף את חוזה ההעסקה באינטל או מסמכים המעידים על שכרו ב-2015 או על השבת מענק החתימה, וגם אם נקבל את טענתו שכרו היה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק.
4. ביוני 2015 צמצם את עבודתו באינטל ליומיים בשבוע "מאחר ורציתי להתפנות ולעבוד בבית על רעיונות פיתוח משלי" ובהמשך התפטר ופתח עסק עצמאי. לא הוצגו ראיות לגבי השתכרותו כעצמאי.

הפסדי השתכרות – עבר (ללא האופציות)

1. התובע מבקש פיצוי בסך 210,689 ₪.
2. הפסד בחברת N.S.O: התובע נאלץ להעדר מעבודתו בעקבות התאונה ובהתאם לחוות הדעת הרפואית לא היה כשיר לעבודה במשך כשלושה חודשים וחצי. התובע טוען כי קיבל שכרו על חשבון ימי מחלה וחופשה הניתנים לפדיון וכי ניסה לשוב לעבודה חרף אי-הכושר. עיון בתלושי השכר לתקופה שלאחר התאונה (צורפו לתחשיב הנזק ולא לתצהיר אך שני הצדדים מתייחסים אליהם בסיכומים) מגלה כי אכן חלה ירידה בשכר וכי התובע ניצל כ-55 ימי חופשה ומחלה מהתאונה ועד שעזב את עבודתו. עשרה ימי חופשה נלקחו במאי 2013, אחרי תקופת אי-הכושר וכשכבר סיכם על עזיבתו, ולא ניתן לשייכם לתאונה. לפיכך מדובר בהפסד של 45 ימים, ששוויים בהתאם לשילוש השכר הממוצע המשק – 34,206 ₪. הנתבעת הציעה לתקופה זו פיצוי בסך 34,854 ₪, ובתוספת ריבית – 36,389 ₪.
3. אני מקבל את טענת התובע כי העובדה שעזב את העבודה קשורה לתאונה. אמנם עדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין, וכפי שמדגישה הנתבעת אין ראיות או עדים שיתמכו בטענתו, אולם סמיכות הזמנים שבין הפסקת עבודה כה רווחית לבין תאונה כה משמעותית מהווה סיוע לגרסת התובע ובמאזן ההסתברויות סביר מאוד שיש קשר בין העזיבה לבין התאונה. מובהר כי עזיבת העבודה אינה מלמדת כי כל טענות התובע בנוגע לקשייו התפקודיים הוכחו, ובפועל הוא הודה כי עזב משום ש"הסתכסכתי עם מקום העבודה אחרי התאונה כשחזרתי לעבודה" (עמ' 10, 7). ואכן, מיד לאחר התפטרותו השתלב בעבודה אחרת, עם מאפיינים דומים ובשכר גבוה, ועבד בה במשך כשנה.
4. הפסד בחברת קונדואיט: התובע עבד בחברה זו כעשרה חודשים וחצי (ממאי 2013 עד מרץ 2014) ושכרו הממוצע עמד על כ-19,000 ₪. חישוב ההפסד לתקופה זו עומד על סך 40,761 ₪ (שילוש השכר פחות שכרו בפועל כפול 10.5 חודשי העבודה, בתוספת ריבית). הפסדים אלו קשורים לעבודה שכן סביר שאלמלא התאונה היה ממשיך, לפחות לתקופה מסויימת, לעבוד בחברת N.S.O.
5. הפסד בחברת אינטל: התובע החל לעבוד באינטל כשנה וחצי אחרי התאונה כשמצבו כבר התייצב והנכות עמדה על 10%. לא הוכחו הפסדי השתכרות שכן שכרו לפי הראיות היה גבוה משכרו לפני התאונה וממילא אין ראיה למגבלה כלשהי. התובע טוען, כאמור, כי בפועל שכרו היה נמוך ממה שמשקפים המסמכים שהגיש שכן נאלץ להשיב מענק חתימה שקיבל. התובע לא הציג ראיות לטענה זו לא הראה האם השיב את מלוא המענק או את חלקו, לא הביא ראיות לשכרו ב-2015, וגם אם נקבל את גרסתו במלואה עדיין שכרו היה גבוה משילוש השכר הממוצע במשק. לא הוכחו הפסדי השכרות.
6. הפסד כעצמאי: לא הובאו נתוני השתכרות ולא הוכח הפסד כלשהו.

סך הפסדי ההשתכרות לעבר 77,150 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד

1. התובע מבקש כי הפסדיו לעתיד יחושבו לפי ריבית מהוונת של 2% ולא, כמקובל, לפי ריבית מהוונת של 3%. התובע מסתמך על פסק דינו של חברי, כב' השפט ד"ר מנחם קליין, בת.א (שלום ת"א) 15635-08-14 נ.ה. נ' כלל (10/8/16) ולכוונה לשנות שיעור ריבית ההיוון שנקבעה בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשל"ח-1978. אינני מקבל את טענות התובע. פסק דינו של כבד השופט קליין אכן מעורר סוגיה חשובה ומעלה טיעונים כבדי משקל, ברם הוא לא קנה אחיזה בפסיקה (ראו, למשל ת.א (מחוזי ימ') 29349-12-12 ר' ר' נ' שירותי בריאות כללית (17/8/16); ת.א. (מחוזי ירושלים) 15728-06-14 דענה נ' גאנם (18/7/17)), וגם השינוי בשיעור ריבית ההיוון שנקבעה בתקנות הביטוח הלאומי (היוון) לא התרחש והריבית בהן נותרה בשיעור 3%. על מנת לבחון שינוי הלכה מבוססת הנוהגת שנים רבות היה על התובע להציג נימוקים משמעותיים וחוות דעת כלכליות שיצדיקו את טענותיו, אך התובע על פסק הדין והתקנות ולא הביא נימוקים עצמאיים שיאפשרו דיון ממשי ויצדיקו סטייה מההלכה הקיימת בעניין שיעור הריבית. לפיכך טענתו בעניין זה נדחית.
2. התובע טוען כי הוא ממשיך לסבול מכאבים ומגבלות המשפיעים על כושר השתכרותו וסבור כי הנכות היא תפקודית במידה משמעותית. הראיות אינן תומכות בטענותיו. קרע ברצועות ושבר בברך הם אכן פגיעה משמעותית עם השלכות תפקודיות, אולם במקרה הנוכחי המומחה מצא כי התוצאה הניתוחית טובה (גם בברך וגם ביד), הברך יציבה, טווח התנועה שלה מלא ו"היום מצבו הוא טוב". התובע עובד בתחום המחשבים ומטבע הדברים השפעת הפגיעה בברך על עבודתו מוגבלת שכן לא מדובר בעבודת כפיים. טענותיו כי נאלץ לשנות את מאפייני עבודתו או כי הוא מוגבל בדרך כלשהי או סובל מבעיה תפקודית לא הוכחו ולא הובאו עדים או מסמכים שיתמכו בהן. בפועל הוכח כי המשיך לעבוד בשכר גבוה גם אחרי התאונה, החליף מקומות עבודה ללא כל בעיה, עזב אותם מרצונו, וכשנתיים וחצי אחרי התאונה הפסיק מיוזמתו לעבוד כשכיר והקים עסק עצמאי. ממצאים אלה מלמדים כי השפעתה של התאונה על כושר עבודתו מוגבלת, דבר שתואם גם את אחוזי הנכות הנמוכים יחסית ואת מסקנות המומחה. למרות האמור לעיל, אינני סבור שהפגיעה חפה מכל השפעה תפקודית. כאבים ובפגיעה ביציבה עשויים לפגוע, במידה מסויימת, בכושר הריכוז וההשתכרות. יתרה-מכך, הפגיעות שנגרמו החלישו את הברך ועשויות להשפיע על בריאותו בעתיד, כפי שציין גם המומחה. פגיעה שכזו עשויה לשפיע על השתכרותו העתידית של התובע, בוודאי נוכח הפיכתו לעצמאי. על רקע נתונים אלה, בהתחשב בפוטנציאל ההשתכרות הגבוה של התובע, בגילו הצעיר, באפשרות מסויימת להחמרה בעתיד, ובעובדה שהפך עצמאי כך שפגיעה נוספת או החמרה במצב הברך עלולות לגרום לנזק גדול; ומנגד בנכות הנמוכה יחסית, בממצאים החיוביים לגבי מצב הברך, בראיות להשפעה תפקודית מוגבלת ביותר כיום, ובעמדת המומחה כי אין ודאות שתהיה החמרה בעתיד, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 450,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות בעתיד. פיצוי זה משקף כ-70% מחישוב אקטוארי של הפסדי ההשתכרות עד גיל 70 (22,804*0.1*281.1).
3. לפיצוי יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 63,258 ₪ (12% מהפסדי עבר ועתיד).

הפסד אופציות ומניות

1. המחלוקת המרכזית בסוגיית השכר נוגעת לתכנית האופציות בחברת N.S.O. במסגרת עבודתו קיבל התובע, כמו עובדים אחרים בחברה, אופציה לרכישת מניות החברה בסכום קבוע מראש. לתובע ניתנו 1,500 אופציות לרכישת מניות במחיר של 18.53$ למניה. טרם עזיבתו מימש התובע חמש אופציות (היינו – רכש חמש מניות) ולדבריו יתרת האופציות בוטלו בעת שעזב את החברה. במהלך 2014, כשנה אחרי שעזב את החברה, ביצעה החברה exit ומניותיה נמכרו בסכום של 186.74$ למניה, פי עשר מהמחיר הקבוע באופציה. התובע וטוען כי אם היה נשאר בחברה היה יכול לממש את יתר האופציות בעת המכירה ולהרוויח סכום של כ-778,400 ₪ (התובע לא התייחס לשיעור המס שהיה עליו לשלם). התובע מוסיף ומסביר כי לאחר המכירה חילקה החברה דיבינד, ואם היה רוכש את כל המניות היה מקבל סכום של 149,500 ₪. התובע מבקש אפוא כי יפסקו לו סכומים אלו המהווים, לגישתו, הפסד הוני שאינו כפוף לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק.

אינני מקבל את עמדת התובע.

1. מבחינה עובדתית קיימים קשיים מסויימים בגרסת התובע. התובע צירף את הסכם הנאמנות שבין נאמן האופציות לבין החברה (נספח ד') ובהמשך צירף את ההסכם האופציות מיום 5/10/11. מסעיף 5 של הסכם האופציות עולה כי האופציות אכן פקעו כשעזב את החברה (לדבריו ניתנה לו תקופת מימוש של שלושה חודשים) אולם מגרסת התובע עלה כי הוא יכול היה לממש את האופציות ולרכוש את המניות לפני שעזב את החברה אך בחר לממש חמש אופציות בלבד "כי בעת עזיבתו לא ידע [] מה ילד יום לגבי האופציות הללו ובמצבו, לאחר התאונה, התקשה להוציא הוצאה לא קטנה למימוש כל האופציות" (סעיף 35 לסיכומיו). מכאן שהתובע יכול היה לרכוש את המניות ולמנוע את ההפסד, אך הוא לא העריך נכון את סיכויי ההצלחה של החברה ובחר שלא ליטול סיכון ולא לרכוש את מניותיה.
2. חרף הקשיים האמורים אני נכון לקבל את גרסת התובע, שכן אכן נהוג ומקובל שמימוש רוב חבילת האופציות נעשה יחד עם ההנפקה או המכירה – אז יש בידי העובד אמצעים כלכליים לבצע את המימוש וודאות שמצדיקה את רכישת המניות. עם-זאת, נוכח העדר מסמכים מלאים אין ראיה לשיעור ההפסד שכן איננו יודעים אם תכנית האופציות חלה במלואה בעת מכירת החברה (כלומר – אם חלקו של התובע לא "דולל") וכן לא הובאו ראיות לשיעור המס שהיה עליו לשלם. יתרה מכך, טענתו להפסד דיבידנד לא הוכחה כלל שכן מהמסמכים שצירף עלה שהדיבידנד חולק בדצמבר 2013, שלושה חודשים לפני שהחברה נמכרה. כלל לא בטוח שבמועד חלוקת הדיבידנד התובע היה ממש אופציות נוספות. מכאן שאין ראיה שבמועד חלוקת הדיבידנד היו מניות שהיו מזכות אותו בדיבידנד (להבדיל מאופציות לא ממומשות לרכישת המניות) וזאת ללא כל קשר לתאונה.

אך בכך לא העיקר. העיקר הוא שמבחינה משפטית מצאתי כי רווח המופק מאופציות ומניות המתקבלות כחלק משכר העבודה כפוף למגבלת שילוש השכר הממוצע במשק שנקבעה בסעיף 4 לחוק הפלת"ד.

1. חוק הפלת"ד הינו חוק ייחודי שמאפייניו הסוציאליים מכתיבים גם מגבלות מסוימות בפיצוי, שאחת המרכזיות שבהן היא קביעת תקרה לשיעור הפיצוי לנפגע, כך שלעתים – בעיקר למקבלי שכר גבוה – הפיצוי אינו משקף את מלוא נזקיו. ובלשון החוק "בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק". מגבלה זו שבחוק חלה על כל הכנסה שמופקת מכושר השתכרותו של הנפגע, בין אם ההכנסה היא במשכורת חודשית ובין אם בנכס שניתן כנגד העבודה. עמד על כך בית-המשפט העליון בע"א 8181/06 הכשרת היישוב נ' עזבון המנוח אטיאס ז"ל (21/1/10):

"אין לקבל בשום פנים את הטענה כי אובדן רווחי הון מהווה מרכיב בהכנסה שאינו נתון להגבלה בתקרת שילוש השכר הממוצע במשק. יש להבחין לעניין זה בין רווחים שמקורם במאמציו השוטפים של המנוח, כגון ניהול עסק או יוזמה עסקית כלשהי (ואין זה משנה אם רווחים אלו היו רווחים צפויים מנכס עתידי, או שהיו מתקבלים מנכס קיים כבר בעת מותו) לבין רווחים שמקורם בנכס עצמו. אובדן רווחים מן הסוג הראשון הוא אובדן השתכרות לכל דבר ועניין, ואין הצדקה להבחין בין הכנסה שמקורה בשכר עבודה לבין הכנסה שמקורה ביזמות עסקית. על כן מקבץ ההכנסות והרווחים מוגבל כולו בתקרה הקבועה בסעיף 4(א)(1) לחוק הפיצויים. לעומת זאת, רווחים מן הסוג השני, אשר מקורם בנכס ולא במאמצי המנוח, אינם אובדים, ברגיל, עם מות המנוח, כפי שהנכס עצמו אינו אובד. אכן קיימת תמיד אפשרות תיאורטית כי מותו של אדם יגרום באופן ישיר לאובדנו של נכס, אך אין זה המקרה הרגיל..."

וראו גם: ע"א 3045/07 מנורה נ' רות (7/9/10); אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית 2011), 921-922; וכן יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית תשס"ה), 302:

"יש לפרש הפסד השתכרות, על שני מרכיביו, באופן מרחיב. כל נזק הנובע מהפסד ההשתכרות נתפס על ידי החריגים של סעיף 4(א)(1) לחוק, גם אם כינויו הטכני עשוי להיות שונה. כך למשל, לא צריך להיות ספק שאבדן זכות לפנסיה, הפחתת הכנסות מעסק ומניעת רווח מאבדן חוזה, כולם באים תחת הכותרת של הפסד השתכרות. כל הנזקים האלה הם בסופו של דבר תוצאה של פגיעה בכושר ההשתכרות במובן ס' 4(א)(1) לחוק, ואין טעם ענייני להוציאם מדרכי החישוב המיוחדים של הוראה זו".

1. הסוגיה נדונה גם בהחלטתו של כב' השופט אלטוביה בת.א. (מחוזי ת"א) 2948/99 הלוי נ' אבנר (5/8/03) שם נבחנו הדברים גם בפרספקטיבה של דיני המס. בית-המשפט הגיע למסקנה כי הכנסה שהתקבלה או צפויה להתקבל עקב משלח ידו של הנפגע מהווה הכנסה פירותית הכפופה לשילוש השכר הממוצע במשק גם אם באה לידי ביטוי כנכס הוני:

"התובעים מבקשים למעשה כי ביהמ"ש יכיר במסגרת תביעה זו בקיומו של ראש נזק ממוני עצמאי נפרד מאבדן ההשתכרות, בהתייחס לייזום פרוייקט הנדל"ן על ידי המנוח, אשר יכלול אבדן רווח עתידי, אבדן השקעות והפסד שירותי המנוח. יאמר כבר כעת כי כל הכנסה פירותית שהייתה למנוח, בין שהתגבשה כבר ובין שתתגבש רק בעתיד, הכנסה היא לעניין תקרת שילוש השכר ואינה יכולה להוות ראש נזק ממוני עצמאי. אין בידי ביהמ"ש לקבל את הטענה כי כל עוד לא הבשיל הפרויקט וכל עוד לא מומש בהיבט של מכירת דירות הרי שמדובר בהליך ייצור הכנסה שאינו נכנס תחת תקרת שילוש השכר ואיננו בגדר הכנסה ממש. יש לראות כהכנסה לעניין תקרת שילוש השכר גם כל רווח פירותי שיצמח מהפרויקט בעתיד. לכן, ככל שאבדן הרווחים וההכנסה עתידית לו טוענים התובעים בהקשר של פרויקט הנדל"ן מתייחס להכנסה פירותית, הרי שהוא חוסה תחת קורתה של תקרת שילוש הפיצוי שבסעיף 4(א)(1). שילוב המילים "השתכרות" ו"הכנסה" שבסעיף 4(א)(1) לפלת"ד יחד עם הכוונה הכלכלית מצביע על כך כי תכלית החוק היא הכללת הכנסות המנויות בסעיפים 2(1) לפקודת מס הכנסה שכותרתו 'עסק ומשלח יד' ובסעיף 2(2) לפקודה שכותרתו 'עבודה' תחת התקנה האמורה."

1. התובע מפנה לפסק דינו של כב' השופט יוסף שפירא בת.א (מחוזי ימ') 7073/05 עזבון אשכר ז"ל נ' ביטוח ישיר (12/4/07) בו קיבל בית-המשפט תביעה לפיצוי בגין אבדן חברה שהקים המנוח מעבר לתקרת שילוש השכר הממוצע. בפסק דין זה, שניתן לפני פסקי הדין של בית-המשפט העליון בעניין אטיאס ורות (לעיל), מסכים בית-המשפט לעיקרון שכלל הכנסותיו הפירותיות של הנפגע מהוות הכנסה כהגדרתה בסעיף 4 לחוק הפלת"ד אך מוצא כי בנסיבות העניין (שפורטו בסעיף 7 לפסק הדין) החברה שהקים המנוח הייתה נכס הוני ולא נכס פירותי. קביעה פרטנית זו, שנסמכה על עובדות אותו מקרה ועל ניתוח דיני המס הכלליים (ע"א 9412/03 חזן נ' פקיד שומה נתניה, פ"ד נט(5), 538 (2/2/05)), ישימה באופן מוגבל לענייננו שכן מיסוי האופציות והמניות מוסדר בסעיף 102 לפקודת מס הכנסה ולא מכוח דיני המס הכלליים אליהם הפנה בית-המשפט.
2. בהקשר זה, ובהערת אגב זהירה שכן הנושא לא התברר בסיכומים וספק אם הוא רלבנטי נוכח פסיקת בית-המשפט העליון בפרשת אטיאס והאסמכתאות שצוטטו למעלה, אעיר כי נראה שגם מבחינת דיני המס מדובר בהכנסה מעבודה. סעיף 2(1) ו-2(2) לפקודת מס הכנסה (אליהם מפנה כב' השופט אלטוביה בהחלטתו) קובעים כי כל טובת הנאה המגיעה ממעסיק לעובד מהווה הכנסה מעבודה והכלל הוא כי הכנסה הנובעת לנישום כתוצאה מקיומם של יחסי מעביד ועובד, אשר משתלמת לו משום קיומם של יחסים אלה היא הכנסת עבודה. "זוהי החזקה החולשת על תשלומי המעביד לעובד וזוהי נקודת המוצא" (ע"א 2640/11 פקיד שומה חיפה נ' ניסים (2/2/14); ע"א 3844/15 פקיד שומה פ"ת נ' שירותי בריאות כללית (15/12/16)). הקצאת אופציות לעובדים היא אמנם אירוע מס מורכב, שכן מועברת מהמעביד לעובדים בעלות על נכס עתידי ועל-כן יש לה גם מאפיינים של הכנסה הונית, ומטעם זה נחקק המנגנון הייחודי שבסעיף 102 לפקודת מס הכנסה בו נקבע מסלול מיוחד למיסוי אופציות ומניות שהוקצו לעובדים תוך מתן הקלות משמעותיות לעובדים. בנסיבות מסויימות המפורטות בסעיף ממוסה ההכנסה ממכירות המניות כרווח הון (ע"א 6159/05 פקיד שומה תל אביב 3 נ' לפיד (31/12/2008)). קביעותיו של פסק הדין בעניין לפיד תומכות, במידה מסוימת, בטענת התובע שמדובר בהכנסה הונית, אך ספק אם הקלת המס שיצר המחוקק שינתה את מהותה של ההטבה ואת העוּבדה שמדובר בהכנסה שמקורה ביחסי העבודה. ואכן, נפסק כי "הכנסה מעבודה החייבת במס נוסחה באופן רחב, וברשתה נלכדות, בין היתר, טובות הנאה הניתנות לעובד ממעבידו בכסף או בשווה כסף, ובכללן אופציות. ניסוח רחב זה נועד למנוע שחיקה של בסיס המס בדרך של הענקת הטבות בעין לעובד כתחליף למזומנים" (ע"א 7034/99 פקיד שומה כפר סבא נ' דר (12/5/04)). דומה אפוא כי גם מבחינת דיני המס יש מקום לראות בהקצאת האופציות חלק משכרו של התובע וככזו כפופה לתקרת שילוש השכר הממוצע במשק.
3. נשוב לענייננו וניישם את ההלכה. התובע סבור כי האופציות שבידיו הן הון שאבד, ברם האופציות ניתנו לו כחלק מעבודתו וכחלק משכרו בחברת N.S.O ולא במנותק ממנה ולכן הן מהוות הכנסה פירותית הכפופה למגבלה שבחוק. הראיה הברורה לכך היא שהאופציות הותנו בכך שיהא עובד החברה ופקעו עם עזיבתו. מכאן שהאופציות היו חלק מהתגמול והתמורה בעד עבודתו בחברה ולא נכס הוני עצמאי שהשיג התובע באקראי ובמנותק מעבודתו. העובדה שבמועד עזיבת החברה טרם מימש את האופציות שבהמשך היו עשויות להפוך להון (נזכור שבמועד העזיבה הייתה גם אפשרות שהאופציות לא יהיו שוות דבר) שקולה לאבדן הכנסת עבודה שתתגבש רק בעתיד ואינה יכולה להוות ראש נזק ממוני עצמאי. כפי שהבהיר בית המשפט העליון בעניין אטיאס כאשר מקור הרווחים הפוטנציאליים במאמציו השוטפים של המנוח אין זה משנה אם הרווחים היו צפויים מנכס עתידי או שהיו מתקבלים מנכס קיים כבר במועד התאונה ובכל אחת מהאפשרויות הם מהווים אובדן השתכרות לכל דבר ועניין וככאלו נכללים במגבלת שילוש השכר הממוצע במשק שנקבעה בחוק.

עזרת הזולת

1. התובע טוען כי לאחר התאונה ובעקבותיה נאלץ לעזוב את דירתו בתל אביב ולחזור לבית הוריו [התובעים 2-3] בירושלים מאחר ודירתו בתל אביב היתה בקומה רביעית ללא מעלית והן משום שנזקק לעזרת הוריו ולסיעודם וללווי לטיפולים ולבדיקות. בהמשך כשחזר לדירתו בתל אביב נעזר בחברים, במשפחתו והעסיק עוזרת בית מידי פעם. בסופו של דבר עבר להתגורר בירושלים בדירה עם מעלית. התובע מבקש פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין תקופת אי-הכושר, סכום נוסף בסך של 10,000 ₪ לעבר ופיצוי בסך 25,000 ₪ לעתיד. אביו של התובע העיד כי לאחר התאונה חזר התובע לבית ההורים והם נדרשו לסייע לו בפעולות הבסיסיות היומיומיות ולהסיעו לטיפולים וביקורי רופאים (סעיפים 12-13 לתצהירו, עמ' 20-21 לפרוטוקול].
2. לאחר התאונה והניתוח היה התובע מוגבל מאוד והתקשה לדרוך על רגלו המגובסת למשך כשלושה חודשים. אין ספק כי נדרש לעזרה רבה מהוריו, וכי גם לאחר הניתוח ביד נדרש לעזרה מרובה. סביר כי גם לאחר הסרת הגבס עדיין נדרש לעזרה קלה ובהמשך שב לאיתנו ואין כל ראיה כי כיום הוא נזקק לעזרה כלשהי. מדובר בנכות נמוכה יחסית שלרוב אינה מצריכה עזרה עתידית, אך יש לתת ביטוי מסויים לאפשרות החמרה מסויימת בעתיד (כפי שנכתב בחוות הדעת). בהתחשב בכל אלו נפסק פיצוי גלובאלי של 15,000 ₪ לעבר (כ-1,500 ₪ לחודש אי כושר, כולל הניתוח ביד ועוד פיצוי מסויים) ולעתיד נפסק פיצוי גלובאלי של 18,000 ₪ (כ-200 ₪ לחודש שתחילתם בעוד כ-30 שנים). סה"כ 33,000 ₪.
3. מובהר כי פיצוי זה כולל גם את תביעת המטיבים של ההורים.

הוצאות רפואיות וניידות

1. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו ויגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה מוגברות ולכן מבקש לפצותו בגין העבר והעתיד סכום גלובלי בסך 75,000 ₪. כן טוען התובע כי נוכח מעברו לדירה עם מעלית עלה שכר הדירה ולכן מבקש לפצותו בגין הפרש זה בעבר ובעתיד סך של 50,000 ₪.
2. התובע טען כי לאחר התאונה רופאיו המטפלים המליצו לו להמשיך באימון עצמי בחדר כושר עם מאמן אישי ולכן נרשם לחדר כושר ושילם 600 ₪ לחודש וחצי [סעיף 31 לתצהירו] יחד עם זאת מעדותו עלה כי כבר עובר לתאונה היה חבר בחדר כושר [עמ' 9, 2-5]. התובע העיד כי רעייתו רוקחת ולכן מקבל דוגמיות של משככי כאבים ואינו רוכש אותם [עמ' 7, 20-21]. התובע נשאל בחקירתו בנוגע למסמכים רפואיים מאז 6/1/15 אז ביצע ניתוח להוצאת המתכות מרגלו ועד למועד ההוכחות והעיד כי מאז הוצאת המתכות המצב היה יציב ולא ראה סיבה לפנות לרופאים יחד עם זאת העיד כי בוודאי היה בביקורת אחת לאחר מכן [עמ' 9, 10-13]. כן העיד כי מבצע פיזיותרפיה בביתו באמצעות אופני כושר שרכש לצורך כך [עמ' 9, 14-20]. התובע העיד בהגינות כי קיבל החזרים כמעט עבור כל הביקורים הרפואיים אליהם נדרש וכן בגין התרופות [עמ' 9-10].
3. לאחר בחינת טענות הצדדים ומשהתובע, כפי שטוענת הנתבעת, לא ביסס טענותיו בראיות של ממש, לא הוכיח הוצאותיו באמצעות קבלות וקביעות מתאימות בחוות הדעת מצאתי לפסוק תחת ראש נזק זה של הוצאות ונסיעות עבר ועתיד פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪ המתחשב גם בקושי בניידות בתקופת אי-הכושר.

כאב וסבל

1. בהתאם לדין ולשיעור הנכות (10% נכות + 8 ימי אשפוז) נפסק לתובע פיצוי בראש נזק בסך של 21,011 ₪.

סוף דבר

1. סה"כ מוערכים נזקיו של התובע בסכום של 654,419 ₪. לסכום זה יש לצרף שכ"ט עו"ד כדין והוצאות משפט בסך 3,000 ₪. הסכומים ישולמו תוך 45 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ז, 16 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.