16 דצמבר 2013

1. המערער נפגע ביום 21.05.09 בקרסול רגל ימין, ופגיעתו הוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה.

המערער ביקש לקבוע את נכותו בגין פגיעתו הנ"ל, וועדה רפואית בדרג ראשון מיום 12.12.12 קבעה לו 10% נכות יציבה החל מהתאריך 21.08.09.

המערער הגיש ערר על קביעת הדרג הראשון, וועדה רפואית לעררים שהתכנסה ביום 12.03.13 (להלן: "הוועדה") דחתה את הערר תוך שהותירה את קביעת הדרג הראשון על כנה.

על קביעה זו נסב הערעור שלפני.

2. הצדדים הסמיכו את בית הדין להכריע בערעור לאור סיכומים בכתב שהגישו שניהם לבית הדין.

טענות ב"כ המערער מכוונות בעיקרן כנגד קביעת הוועדה שלא נימקה, על פי הנטען, את החלטתה בכל הנוגע לקביעת דר' לב-אל בחוות דעתו שמטעם המערער. לטענתה, טעתה הוועדה בכך שלא נימקה מדוע אין היא מקבלת את קביעת דר' לב-אל לעניין אחוזי הנכות בגין ההגבלה בכיפוף הכפי בקרסול ימין (הגבלה בטווח של 30 מעלות בקרסול), על אף שבבדיקתה מצאה את אותם הטווחים שמצא דר' לב-אל.

על כן, לגישת ב"כ המערער, לנוכח טעויותיה של הוועדה, יש להחזיר את עניינו של המערער לדיון בפני וועדה בהרכב אחר.

ב"כ המשיב מנגד, התנגד להחזרת עניינו של המערער לוועדה, משלא נפל כל פגם משפטי בדרך פעולותיה. לטענתו, הוועדה התייחסה לחוות דעתו של דר' לב-אל ולאחר שהשוותה את ממצאיה עם ממצאיו ומצאה כי קיים שוני בניהם, לא קיבלה את המסקנות שבחוות הדעת, ובכך יצאה הוועדה ידי חובת ההנמקה המוטלת עליה.

עוד טען, כי הוועדה נימקה את קביעתה בעניין הצלקות וקבעה למערער 10% נכות למרות שציינה שאין המדובר בצלקת מכוערת או רגישה.

3. החלטת הוועדה מושא הערעור:

א. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בשאלה המשפטית בלבד בפני בית הדין האזורי לעבודה ובהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995. בהקשר לכך, נפסק כי קביעת דרגת הנכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.

ב. תלונות המערער נרשמו בדו"ח הוועדה כדלקמן:

"מוגבל בתנועות קרסול רגל ימין, כאבים מרגיש שהקרסול תפוס בתנועות למעלה למטה. לא יכול לעמוד הרבה זמן. לא יכול לנעול נעל סגורה, רגישות בקרסול".

ג. הוועדה בדקה את המערער ורשמה ממצאיה כדלקמן:

"מעל הפטישון הפנימי הימני, צלקת ניתוחית שטוחה באורך 7 ס"מ ברוחב בין 5 מ"מ ל- 9 מ"מ לא דבוקה ליסוד לא רגישה למגע, מעל הפטישון החיצוני הימני צלקת בלתי סדירה ברובה כרורגית אורכית באורך 6 ס"מ מתחתיה צלקת שטוחה בלתי סדירה כהה בשטח של 5.5 ס"מ על 1.5 ס"מ, יש בלט המתאים לחומר מתכתי של הקיבוע של השבר שהוא רגיש למגע. אין סימני דלקת או גירוי.

בדיקה אורטופדית: במידת היקף שוק ימין בגובה 10 ס"מ מהזיז הטבולי הקדמי נמדד ההיקף קטן בשיעור 0.5 ס"מ מהיקף הסובך משמ'.

טווח תנועות הקרסול הימני: ברך בישור הכיפוף הגבי 10 מעלות; עם ברך בכיפוף 20 מעלות זהה לשמ', הכיפוף הכפי: 30 מעלות זהה לשמ' אינברסיה 5 מעלות לעומת 10 מעלות משמ', אברסיה 0 מעלות זהה לשמ', תנועות פרונציה וסופנציה מלאות וזהות לשמ'.

צילום קרסול ימין 12.01.12 מצב לאחר שבר של שני הפטישונים, טופל עם קיבוע פנימי עם ברגים וחוט ברזל, השברים מחוברים היטב אין שינויים ניווניים במפרק הקרסול".

ד. הוועדה סיכמה את דיוניה בזו הלשון -

"הועדה עיינה בחוו"ד של דר' לב אל 28.01.13. הועדה לא מצאה בבדיקתה את הטווחים אותם מצא ד"ר לב אל ולכן מבחינה אורטופדית הועדה דוחה את הערר. הרגישות וכאבים שמתלונן התובע קשורים לבלט של גוף זר (מתכת וקיבוע) ולא בגלל מצב לא תקין של ההצטלקות. הועדה בדעה שבמידה שהיו מוציאים את החלק המתכתי הבולט מתחת לעור הכאב שמתואר היה נעלם.

הוועדה דוחה את הערר ומותירה את החלטת הוועדה מדרג 1".

4. כאמור, ב"כ המערער קובלת על כך שלדעתה הוועדה לא התייחסה כראוי לחוות דעתו של דר' לב-אל, כך שעל אף הקביעה שבחוות הדעת לעניין הגבלת הכיפוף בטווח של 30 מעלות הזהה לקביעת הוועדה, הרי שזו לא נימקה מדוע אין היא מקבלת את קביעתו של דר' לב-אל.

אלא שמעיון בדו"ח הוועדה, עולה התייחסות מפורשת לחוות דעתו של דר' לב-אל. שלא כנטען על ידי ב"כ המערער, הוועדה ערכה למערער בדיקה פיזית, ובין היתר תוך השוואת טווח תנועות קרסול ימין לעומת קרסול שמאל. אלא שבניגוד לממצאי דר' לב-אל שמצא הבדל בטווח תנועות קרסול ימין לעומת שמאל ("כיפוף גבי 0 מעלות לעומת 20 מעלות משמאל. כיפוף כפי: 35 מעלות מימין לעומת 50 מעלות משמאל"), הוועדה מצאה שוויון מלא בין טווחי תנועות קרסול ימין לעומת קרסול שמאלי: "ברך בישור הכיפוף הגבי 10 מעלות; עם ברך בכיפוף 20 מעלות זהה לשמ', הכיפוף הכפי: 30 מעלות זהה לשמ' אינברסיה 5 מעלות לעומת 10 מעלות משמ', אברסיה 0 מעלות זהה לשמ', תנועות פרונציה וסופנציה מלאות וזהות לשמ' (ההדגשות אינן במקור, ו.ש)".

ובהתייחס לאותם ממצאים, סיכמה הוועדה את דיונה, ולאמור:

"הועדה עיינה בחוו"ד של דר' לב אל 28.01.13. הועדה לא מצאה בבדיקתה את הטווחים אותם מצא ד"ר לב אל ולכן מבחינה אורטופדית הועדה דוחה את הערר...".

הנה כי כן הוועדה פעלה בהתאם להלכה הפסוקה, לפיה "שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה בנכה, שונים מאלה ששימשו כתשתית למומחה שהכין חוות דעת, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונות". והרי ידוע כי קביעה בדבר שוני בממצאים דיה כדי לצאת בידי חובת הנמקה "עניינית ומנומקת" (דב"ע נא/99-122 חיים רייזלר - המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי, כרך כד (2), 71; ברע 43909-03-11 חיים אסולין – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 06.11.11).ו

וכן נפסק, כי "סמכות ההכרעה בטענה שיש הבדלים בין השקפות מומחה מטעם מבוטח לבין חברי הועדה לעררים הינה בידי הוועדה ואין מקום להתערבות בית הדין בשאלה רפואית בדבר העדפת השקפה אחת על פני אחרת" (דב"ע מג/01-2093 וינברם טוני - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 166).

בהתאם לכך, אפוא, ומאחר ומסקנות הוועדה היו שונות ממסקנותיו של ד"ר לב-אל, הרי שגם אין מקום למצוא פגם בקביעת הוועדה שלא מצאה לנכון ליישם בעניינו של המערער פריט ליקוי אחר כדוגמת זה שנבחר על ידי ד"ר לב-אל בחוות דעתו.

5. סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, ומשלא מצאתי כל טעות משפטית בפעולות הוועדה או מסקנותיה, דין הערעור להידחות.

3 בנסיבות העניין ומאחר ומדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.

ניתן היום, י"ג טבת תשע"ד, (16 דצמבר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.