23 פברואר 2014

1. התובעת, גב' אסתר לויוף, מבקשת בהליך זה לחייב את הנתבעת – קרן מקפת – לשלם לה גמלת אלמנת פנסיונר בגין פטירת בעלה המנוח, מר ניסן לויוף, ביום 1.7.12.
2. הנתבעת מתנגדת לתביעת התובעת בנימוק שלא מתמלאים בתובעת יסודות הגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון האחיד לקרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר.

העובדות

1. התובעת, ילידת 1937, נישאה למנוח בשנת 1959.
2. המנוח עבד בתחום התקשורת. בין היתר הועסק המנוח על ידי "בזק" מאז הקמת החברה בשנת 1985 ועד ליציאתו לגמלאות בשנת 1995.
3. המנוח היה מבוטח בקרן מקפת וממועד פרישתו לגמלאות מחברת "בזק", בחודש 4/95, החל לקבל קצבת זקנה מן הקרן.
4. עוד ביום 1.10.92 חויב המנוח במזונות התובעת על פי החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים.
5. בשנת 1999 חדלו התובעת והמנוח לקיים משק בית משותף.
6. ביום 7.9.99 אישר בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הסכם גירושין בין המנוח לבין התובעת בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, ונתן להסכם תוקף של פסק דין. במסגרת ההסכם בין הצדדים הוסכם כי יתגרשו זה מזה וישתפו פעולה בסידור גט. עוד הוסכם כי המנוח יעביר לתובעת את הזכויות בדירת בני הזוג בה הזכויות היו רשומות על שם בני הזוג בחלקים שווים, ותמורת ההעברה הצהירה התובעת כי לא תהיינה לה תביעות ודרישות בדבר נכסי המנוח או נכסים משותפים. לכך נקבעו שתי הסתייגויות בהסכם: האחת נוגעת לזכויות הפנסיה של המנוח, לגביהן הוצהר בהסכם כי "לא הגיעו הצדדים לידי סיכום בעניין זה", ונקבע כי לאחר מתן הגט תגיש התובעת רשימה מפורטת של דרישותיה לבית המשפט לענייני משפחה. ההסתייגות השנייה נוגעת לזכות התובעת למזונות, לגביה נקבע כי "אין באמור כדי לפטור את הבעל מתשלום המזונות שנקבעו על למועד סידור הגט".
7. ביום 4.9.00 ניתנה על ידי בית המשפט לענייני משפחה החלטה לפיה התובעת זכאית למחצית מקצבת הזקנה של המנוח מקרן מקפת. בהמשך, ביום 4.8.02 ניתנה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה המורה לקרן מקפת להעביר לתובעת ישירות מחצית מכל תשלום המשולם למנוח בגין גמלת הפנסיה שלו.
8. ביום 5.3.01 נתן בית המשפט לענייני משפחה תוקף של החלטה להסכמת התובעת והמנוח אשר הוצהרה בפני בית המשפט, לפיה כנגד חתימת המנוח על יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה על שם התובעת במעמד בית המשפט, תופסק זכאותה של התובעת למזונות מאת המנוח, וכי אין בכך כדי לפגוע בחיובו של המנוח על פי פסק דין לשלם לתובעת מחצית דמי הפנסיה.
9. בעקבות ההסכמה בין התובעת למנוח, הועברו זכויות המנוח בדירה לתובעת בחודש 7/01.
10. בחודש 4/02 ניתנה החלטה של לשכת ההוצאה לפועל לפיה אין יתרת חוב של המנוח בתיק ההוצאה לפועל שפתחה התובעת נגדו.
11. בפועל המנוח מעולם לא נתן לתובעת גט עד למועד פטירתו.
12. לאחר פטירת המנוח פנתה התובעת לקרן מקפת בדרישה לשלם לה קצבת אלמנת פנסיונר, אך פנייתה נדחתה בנימוק שאין היא עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון הקרן.

המסגרת המשפטית

1. אין חולק כי החל מיום 1.10.13 חל על הנתבעת התקנון האחיד שהותקן על ידי "המפקח" לפי חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981.
2. ההוראה בתקנון האחיד המסדירה את זכאותה של אלמנת פנסיונר לגמלה, מגדירה "אלמנת פנסיונר", כך:

"אלמנת פנסיונר – בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

(1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;

(2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.

לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת".

המחלוקת

1. המחלוקת בתיק נובעת מכך שלטענת הנתבעת, התובעת אינה ממלאת אחר יסודות הגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון האחיד, בשל כך שלא מתקיים בה תנאי המגורים עם המנוח תקופה של שנה אחת רצופה לפני יום פטירתו.
2. אין חולק על כך שהתובעת הייתה לבת זוגו של המנוח לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה. בהתאם לכך, על פי התקנון נדרש שהתובעת תגור עם המנוח לפחות שנה אחת רצופה עד ליום פטירתו (ולא שנתיים כנדרש לגבי מי שהייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה).
3. כמו כן, אין חולק על כך שהתובעת לא גרה עם המנוח בשנה שקדמה לפטירתו.
4. עם זאת, לטענת התובעת מתקיימת בה הדרישה החלופית למגורים עם המנוח, שעניינה קיום חיוב של המנוח בתשלום מזונותיה לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית.
5. אמנם התובעת אינה חולקת על כך שחיוב המזונות שהוטל על המנוח עוד בשנת 1992, בוטל בהתאם להסכמת הצדדים מיום 5.3.01, אך לטענתה פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה מיום 4.9.00 (וכן החלטת בית המשפט מיום 4.8.02), הינם במהותם פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת המטילה חיוב מזונות על המנוח.
6. הנתבעת טוענת כי חיובו של המנוח במזונות התובעת בוטל לכל המאוחר בחודש 7/01, עת העביר המנוח לידי התובעת את זכויותיו בדירה המשותפת. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי הזכאות של התובעת למחצית מקצבת הזקנה של המנוח אינה בגדר "מזונות", אלא מהותה היא מימוש חיובו של המנוח ל"איזון משאבים" לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.
7. הצדדים חלוקים בשאלה אם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 7656/06 עדה רוזנשטראוך נ. קרן הגמלאות של חברי "אגד" בע"מ (מיום 30.12.07) תומך בקבלת התביעה.

דיון והכרעה

1. הסדר קרנות הפנסיה הוותיקות הגירעוניות, אשר חוקק במסגרת חקיקת התכנית הכלכלית לשנת 2003, מבוסס מחד גיסא על הזרמת כספים ממשלתית בהיקפים גדולים מאוד, ומאידך גיסא על צמצום בזכויות העמיתים. הפגיעה בזכויות העמיתים נתפסת כפגיעה הכרחית ומוצדקת, שמטרתה הצלת קרנות הפנסיה הוותיקות מחדלות פירעון.
2. בנסיבות כאלה, הזהרנו את עצמנו כי התערבות של ערכאה שיפוטית בהוראות הקובעות צמצום בזכויות העמיתים, צריכה להיות נדירה ביותר, על פי עילות משפטיות מבוררות.
3. עם זאת, עניינה של התובעת אינו שונה לדעתנו מעובדותיו של עניינה של עדה רוזנשטראוך, בו ראה בית המשפט העליון להתערב בהוראה הנדונה בענייננו.
4. בפסק דין רוזנשטראוך המדובר היה באלמנה של חבר "אגד" שנישאה לו בשנת 1946 וחי איתה חיים משותפים עד 1986. עוד בשנת 1977 פרש מר רוזנשטראוך לגמלאות מקרן הגמלאות של חברי אגד והחל לקבל קצבת זקנה. בני הזוג נפרדו בשנת 1986 ובפסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי נקבע כי על מר רוזנשטראוך להבטיח לאשתו את כל זכויותיה כאשת חבר "אגד", לרבות לעניין זכויות הפנסיה שלה למקרה שילך לעולמו. תקנון קרן הפנסיה של חברי אגד קבע, עובר להחלפתו ב"תקנון האחיד" במסגרת הרפורמה בקרנות הפנסיה הגירעוניות הוותיקות ב-10/03, כי אלמנה שנישאה לחבר לפחות 10 שנים לפני שהתחיל לקבל גמלת זקנה, בקצבת אלמנת פנסיונר.
5. קבלת ערעורה של גב' רוזנשטראוך הייתה על דעת כלל חברי ההרכב של בית המשפט העליון בעניינה. הרציונל של דעת הרוב, כעולה מחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין, הוא שהפחתת הזכויות שנעשתה בתיקון ההוראה בתקנון קרן הפנסיה של חבר "אגד" בכל הנוגע להתניית זכותה של אלמנת פנסיונר לגמלת אלמנת פנסיונר במגורים עם הפנסיונר שנה לפני פטירתו, מהווה פגיעה רטרואקטיבית בזכות מוקנית, שבשל כך שהיא אינה מידתית, היא נתפסת כחסרת סמכות. לעניין זה הסתמך בית המשפט העליון על פסק הדין בבג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני נ. ראש הממשלה ואח', פ"ד (3) 270. וכך אמר בית המשפט העליון בעניין רוזנשטראוך:

"ואמנם הדעת נותנת כי מתקיני התקנון האחיד, עם כל כוונתם הטובה, לא כיסו במלאכתם את כל "מקרי הקצה". המקרה דנן מתייחד גם בכך שבמהות גובשו זכויות המערערת לאמיתן עוד משכבר הימים, עם פרישת המנוח ב-1977, ולכל המאוחר לאחר פרידתם וההסדרים המשפטיים ביניהם, גם אם הזכאות הפורמלית באה עם מות המנוח. האם כדין היה שלא לתיתה ולממשה? כדברי הנשיא ברק בבג"צ 5060/96 קהלני נ. ראש הממשלה, פ"ד נד (3) 270, 281 (2000) (להלן – עניין קהלני) שבשינויים המחויבים ניתן להביט על ענייננו במשקפיהם: "ההיתר הניתן לרשות מינהלית לשנות מעת לעת את המדיניות, לרבות מדיניות בדבר הטבות כלכליות, מוגבל בדרך כלל לשינוי הצופה פני עתיד. גם אם שינוי המדיניות כשלעצמו נעשה במסגרת הסמכות, על יסוד שיקולים ענייניים בלבד ובאופן סביר, עדיין החלת השינוי למפרע על מי שכלכל את צעדיו לאור המדיניות הישנה נתפסת כבלתי צודקת וכבלתי סבירה, ולעיתים ולפעמים אף כנטולת סמכות".

1. כב' השופט רובינשטיין המשיך וקבע בעניין רוזנשטראוך כי ניתן בנסיבות אותו עניין לראות את פסק הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי כפסק דין של ערכאה מוסמכת למזונות. לניתוח זה הסכים כב' השופט ג'ובראן, אך כב' המשנה לנשיא ריבלין הסתייג ממנו, אך ראה להצטרף לתוצאת דעת הרוב, באומרו:

"אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, כבוד השופט רובינשטיין, אך רק מן הנימוק השני שמציג חברי לתוצאה זו. לדעתי, אין לראות במערערת "בת זוג" של המנוח לפי ההגדרה שבנוסחו החדש של התקנון. לא נשתכנעתי כי פסק הבוררות ופסק הדין בעניינה של המערערת, באשר לזכאותה העתידית לקצבת שארים, מהווים "תשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת" כנדרש בתקנון. עם זאת מסכים אני כי מדובר ב"מקרה קצה", אשר מתקיימות בו נסיבות חריגות: המנוח פרש לגמלאות בשנת 1977 – 26 שנים לפני שינוי התקנון; בני הזוג חיו ביחד במשך תקופה של 40 שנים ונפרדו בשנת 1986 – 17 שנים לפני שינוי התקנון; הוכחה הסתמכות משמעותית ורבת שנים של האישה על זכויות כאשת חבר אגד – זכויות שעוגנו בפסק הבוררות ובפסק הדין בעניינה שניתנו שנים טרם שינוי התקנון; המנוח הלך לעולמו כשנתיים בלבד לאחר שינוי התקנון; כמו כן, יש ליתן משקל גם לגילה המבוגר של המערערת, המעלה ספק אם היה הייתה יכולה למצמם את הסתמכותה על קבצה זו. נוכח נסיבות אלה, יש לקבוע כי עוצמת הפגיעה במערערת היא קשה מאוד, ואין לשלול את זכאותה של המערערת לקצבה אך בשל העובדה שהמנוח האריך ימים ולא הלך לעולמו כשנתיים לפני כן. שילוב הנסיבות החריג במקרה דנן הוא המביא לתוצאה זו. כיוון שעסקינן בתוצאה השמורה ל"מקרה קצה" מיוחד וחריג בלבד, לא נראה כי יש ממש בחשש אותו מעלה המשיבה להשלכות רוחב ניכרות".

1. מטיעוני התובעת עולה, ולא נטען אחרת על ידי הנתבעת במסגרת טענותיה לאבחון עניינה של התובעת מעניינה של עדה רוזנשטראוך, כי תקנון קרן מקפת שהיה בתוקף עובר להתקנת התקנון האחיד, הקנה לתובעת, כבת זוגו של המנוח הנשואה לו, זכות לפנסיית אלמנת פנסיונר לאחר מותו של המנוח.
2. לדעתנו, עניינה של התובעת בא בגדר ההלכה הצרה של פסק דין רוזנשטראוך. לדעתנו הרציונל של פסק הדין, על פי מה שניתן לחלץ כעמדות משותפות הן לדעת הרוב והן לדעת היחיד בפסק הדין, הוא שאין להכיר בתוקף של שינוי בזכויות שנעשה בתקנון האחיד, של מי שבחייה המשותפים לאורך שנים רבות עם בן הזוג העמית בקרן, השלימה, בעוד החיים המשותפים מתקיימים, את רכישת הזכות לקצבת שאירים לאחר מותו בן הזוג ולא התגרשה ממנו.
3. כגב' רוזנשטראוך, אף התובעת השלימה את רכישת זכותה על פי תקנון קרן מקפת הקודמת, לקצבת אלמנת פנסיונר למקרה שהמנוח ילך לעולמו, עם פרישת המנוח לגמלאות בשנת בשנת 1995, בעודם מקיימים משק בית משותף. אף התובעת, כמו גב' רוזנשטראוך, לא הייתה גרושה מבעלה בעת מותו.
4. דעת הרוב בפסק דין רוזנשטראוך הייתה מודעת לכך שקביעתה בדבר קיום חיוב "מזונות" כלפי גב' רוזנשטראוך, התבססה על פרשנות משפטית יצירתית, ואילו דעת היחיד שללה זאת ללא כחל ושרק, ועדיין נקבע על דעת המותב כולו כי גב' רוזנשטראוך זכאית לקצבת שאירים, על יסוד דוקטרינה של מניעת החלת שינוי בדין על מי שהסתמך הסתמכות משמעותית על הדין הקודם. מכאן, שאף אם מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי תשלומי מחצית הפנסיה של המנוח שהועברו לה על פי ההחלטות מיום 4.9.00 ו-4.8.02 לא היו בגדר "מזונות", הרי שבהתאם לרציונל של פסק דין רוזנשטראוך, יש לקבל את התביעה.

התוצאה

1. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת קצבת אלמנת פנסיונר החל מיום 1.7.12..
2. איננו רואים לעשות צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר תשע"ד, (23 פברואר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".