בפני תביעה כספית.

רקע עובדתי;

התובע, נהג מונית, סיפק בזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה (במהלך השנים 2007-2008) שירותי הסעה לקבוצת הספורט ( כדורסל וכדורגל) מכפר אבו סנאן, אשר מאוגדת כעמותה וחלק מתקציבן ממומן בידי הנתבעת .

מדובר בהסעות למשחקים, כל נסיעה-בנפרד, מהוה הסכם בין הצדדים. מדובר בסכומים זעירים בגין כל עסקה ועסקה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם על המועצה המקומית, החובה , לשלם בגין ביצוע עבודה זו?

התובע העיד בעצמו ומטעמו העידו מנהלי הקבוצות אשר קיבלו, הלכה למעשה, את שירות ההסעות.

אכן לא קיימת בגין כל הסעה והסעה הסכם כתוב או הזמנה בכתב , אך מעידויות התובע עצמו, מהמסמכים שצירף וכן עדות האחראים לקבוצות הכדורגל והכדורסל, אישרו כולם כאחד, כי אכן בוצע שירות ההסעות במלואו על ידי התובע, הכל כמפורט על ידו.

עדותו של התובע, שנתמכה בחשבוניות שהוצאו, בצירוף רישומים בכתב המתעדים, בזמן אמת, את ביצוע ההסעות, יעדן ומועדן ובצירוף הסכום שמגיע לו בגין כל הסעה והסעה, היא עדות עקבית, מהימנה בעיני שלא נסתרה כלל ועיקר.

לא רק זו, היא נתמכה, כאמור לעיל, על ידי עדים נוספים אשר חלקם הזמינו את שירות ההסעות ונהנו מביצוע ההסעות עבור הקבוצות שבניהולם.

מכאן, אני מקבל את עדות התובע בדבר ביצוע השירות שניתן על ידו ובהיקף הנטען על ידו. הנתבעת לא חלקה על כך, לא בכתב ההגנה וטיעוניה בעניין זה בסיכומים, ללא כל ראיה שתסתור את טענות התובע ומסמכיו, דינה להידחות.

ההסכם עם המועצה או עם העמותות ?

אין חולק, כי העמותות קיבלו את שירותי ההסעה של הנתבעת ולא המועצה באופן ישיר, אך השאלה מי התחייב כלפי התובע בתשלום שירות זה, העמותות בלבד או גם המועצה בין ביחד או באופן נפרד.

אין מחלוקת, כי אין הסכם בכתב בין הצדדים.

ממכלול הראיות, המסמכים והעדויות אני קובע, כי הנתבעת, מועצה מקומית אבו סנאן, הזמינה את שירותי ההסעה עבור העמותות מאת התובע וכל הזמנה והזמנה מהוה הסכם בעל פה, בין התובע לבין הנתבעת.

העד מטעם הנתבעת, גזבר המועצה, העיד ביחס למשולש היחסים בין עמותות הספורט, המועצה והתובע, כאשר אישר, כי אכן בוצעו הסעות לענף כדורגל וכדורסל, באמצעות המועצה ובפרט מר כמיל ח'ורי, הממונה על תחום הרכש במועצה. עד זה ציין בעמ' 9 ש' 9, כי מר כמיל ח'ורי הוא מנהל רכש במועצה.

עד זה אישר, כי אכן המועצה היתה מעורה ומעורבת בהליך ההזמנות בגין שירותי הסעות לקבוצות בענף הכדורגל והכדורסל בתחום המועצה וכך השיב:

"יש את כמיל והיו מתקשרים אליו והיה רושם. יש הזמנה שמאשרת שהדברים נעשו על פי הצעות מחיר. אולי יש לי יותר זול מהתובע? יש הזמנה שיש הוצאה ונעשתה כדין, אם זה במכרז או הצעות מחיר או וועידת רכש. קובעים מי הזכיין ואני צריך לבדוק זאת. אם יש קיזוז לזיכוי אז יש הזמנות".

עדות זו מחזקת את עדות התובע, לפיה ההתקשרות היתה עם המועצה המקומית, באמצעות מר כמיל ח'ורי או באמצעות מנהלי הקבוצות, אשר קיבלו הוראה והרשאה מפורשת ממר כמיל ח'ורי, אשר היו מודעים לכל הסעה והסעה שניתנה על ידי התובע.

מפנה בעניין זה לעדות התובע עמ' 3 ש' 21, לפיה מר כמיל ח'ורי אישר את ההזמנות ולפעמים היה מתקשר בעצמו כדי להזמין את אותן הסעות.

גם מנהלי הקבוצות ציינו, כי חלק מהתקציב של הקבוצות, הוא שירותי הסעות והתשלום יבוצע ישירות על ידי המועצה. כך העיד מר ג'ליל מיכאל, אשר אישר, כי היה לכל הסעה והסעה, אישור מהמועצה באמצעות מר כמיל ובהסכמת ראש המועצה (ראו עמ' 4 ש' 18-29) וגם מר כארם חזאם, אשר אישר, כי מר כמיל ח'ורי, עובד המועצה והממונה על תחום זה, הורה לו להזמין מאת התובע.

גם העד מר אמיר סאלח, גם הוא אישר את עדות התובע לגבי זהות המזמין של כל שירותי ההסעות והיא זו המועצה המקומית, באמצעות מר כמיל ח'ורי (ראו עמ' 6 ש' 17).

כל העדים חיזקו את עדותו של התובע ואת מסמכיו ועל יסוד כך, אני קובע כי הנתבעת הזמינה מאת התובע את כל שירותי ההסעות נשוא תביעתו.

אי הזמנת העד המהותי ביותר שבשליטת המועצה מר כמיל ח'ורי למתן עדות בפני, כדי לסתור את עדות התובע והעדים מטעמו, יש לזקוף לחובת הנתבעת, במקומו העדיפה הנתבעת לזמן הגזבר שכל טענותיו היו במישור העדר הזמנה בכתב, והעד המהותי, מצאה הנתבעת, מטעמיה היא, לא לזמן כלל ועיקר. הדבר ייזקף לחובתה ויש בו לחזק את גרסת התובע.

גם התנהגות הנתבעת מחזקת משמעותית את גרסתו ובפרט כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת, אשר כלולים בה קיזוזים מחובו של התובע כלפי הנתבעת בגין ארנונה וחיובים נוספים. על פי כרטסת זו ניתן לראות קיזוזים בגין שירותי הסעה שביצע התובע עבור הנתבעת, ללא כל הסכם בכתב.

עד הנתבעת, הגזבר, לא הצליח לספק תשובות הולמות לקיזוזים וביקש לבדוק את הנתונים, אך כרטסת זו מוכיחה, כי הנתבעת, בעבר, הכירה בשירות של התובע ללא הזמנה, ללא הסכם בכתב ואישרה את החשבונות שהגיש עבור הסעות שביצע התובע עבור קבוצות הספורט בתחומי המועצה המקומית.

התנהלות זו תומכת בצורה מובהקת בגרסת התובע ויוצרת את אותה נורמה לפיה, בגין שירותי הסעות והזמנות בסכומים נמוכים, אינה מחייבת הקפדה יתרה על עריכת הסכם בכתב.

מעמדו של ההסכם;

אין חולק שההסכם לא נערך בכתב, ואינו מקיים את דרישת סעיף 193 לצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג -1953 המקביל להוראת סעיף 203 לפקודת העיריות. מה התוצאה של אי קיום הדרישות הצורניות של סעיף 193 או סעיף 203 הנ"ל. הסוגיה זכתה למענה הולם במסגרת ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 22.1.2009) (להלן: פרשת בית הרכב). בפרשת בית הרכב נקבע כי דרישת הצורה שבסעיף 203 לפקודת העיריות הינה דרישה מהותית. מסקנה זו התבססה על שני אדנים, האחד הוא לשון הסעיף הקובע כי הסכמים שיש בהם התחייבות כספית לא יחייבו את המועצה אלא אם חתמו עליהם הגורמים המנויים בסעיף. השני הוא תכלית דרישת הצורה שבסעיף כפי שפורשה בפסיקה, והיא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור. דרישת הצורה באה להגשים את האינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העירייה כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה.

במובן זה, נקבע בפרשת בית הרכב, הסעיף הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המנהל. עוד נקבע בפרשת בית הרכב, כי חוזה אשר אינו מקיים את דרישת הצורה המהותית הינו חוזה בלתי חוקי, כאשר אי החוקיות נעוצה בשלב כריתת החוזה (פיסקה 24).

קבע בית המשפט העליון, כי יש בעקרון תום הלב ובחובת ההגינות של הרשות המנהלית כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות או סעיף 193 לצו. יישום הוראות הביטול וההשבה הקבועות בחוק החוזים, מעניק לבית משפט שיקול דעת רחב ביחס לתוצאות הבטלות. בהתקיים נסיבות מסוימות ניתן לעקוף את הדרישות הצורניות הדווקניות של צורת ההתקשרות הקבועה בחוק ולהחיל דוקטורנטיות חיצוניות, על מנת להכשיר בדיעבד התחייבות כספית של עירייה. כדבריה של כב' השופטת נאור בפרשת בית הרכב :

"שילוב סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים קובע את התוצאות האזרחיות הנגזרות מדין הבטלות שיסודו במשפט המינהלי המיוחד הקבוע בפקודת העיריות. חרף היותן הוראות קצרות הן מעניקות לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת תוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי (איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל – עיונים בהגותו של פרופסור דניאל פרידמן 423, 424 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008) (להלן: זמיר)). בפני בית המשפט ניצבות שלוש תוצאות אזרחיות אפשריות: השבה, קיום החוזה ופטור מהשבה".

במקרנו הסוגיה שעומדת בפנינו היא סוגית קיום החוזה וביצוע תשלום על פיו. בית המשפט העליון בפרשת בית הרכב גם חיווה דעתו לעניין זה בקובעו:

"אבקש להדגיש, אף שסוגיה זו לא התעוררה במקרה שלפנינו, כי לדידי אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה מתאים יוכל בית המשפט להטיל על הרשות חובה לקיים את חיוביה כלפי הצד האחר על-פי החוזה הפסול, כולם או מקצתם, מקום שהצד האחר ביצע את חיוביו על –פי אותו חוזה. זאת מכוח תחולתו הרחבה של עיקרון תום הלב ומכוח שיקול הדעת המסור לבית המשפט בעניינים אלה על-פי סעיף 31 לחוק החוזים סיפא".

אם כך ולסיכום, על החוזה המנהלי הפסול חלה המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 31 לחוק החוזים, שלשונו: הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו.

האם יש מקום לחייב את הנתבעת מכוח סעיף 31 לחוק החוזים?

בפרשת בית הרכב נדון הסכם שבוצע בין הצדדים במשך שנים. לאחר פרשת בית הרכב הגיע העניין לפתחו של בית המשפט העליון בשתי הזדמנויות: ברע"א 3910/08 מועצה מקומית כפר קרע נ' מגן דוד אדום בישראל (25.8.08); ו- רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל (המועצה המקומית עוספיה) נ' עו"ד זכי כמאל ( ניתן ביום 17/2/09). בפרשת עיר הכרמל שב בית המשפט וציין שבמישור החוזי, נתון לבית המשפט שיקול הדעת באם לחייב צד בקיום חיובו בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק החוזים, אף כאשר החוזה בין הצדדים בטל הוא, בית המשפט אף ציין:

"מסקנת בית המשפט המחוזי כי על המבקשת לשלם למשיב עבור שירותיו והנמקתו, המתבססת על סעיף 31 לחוק החוזים, עולות בקנה אחד עם ההלכה שנקבעה בפרשת בית הרכב זה מקרוב. משנמצא כי ההסכם בין המבקשת למשיב הינו פסול מעיקרו, מתייתר הדיון בסוגיה השנייה אותה העלתה המבקשת, היא נושא מימון ייצוג נאשמים על ידי המועצה".

באיזון בין סעיף 30 אשר קובע את פסלות החוזה לבין סעיף 31 הקובע אפשרות לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו, קיים איזון בין שתי מגמות – מגמת ההרתעה ומגמת הצדק. מגמת ההרתעה מיועדת לחינוך הציבור ולשמירה על החוק ומכוונת למניעת כריתת הסכמים בלתי חוקיים. מגמת הצדק מיועדת לאיזון האינטרסים של הצדדים לחוזה, ומשקפת את הרעיון שאין חוטא נשכר, ושלילת את הפתרון שלפיו צד לחוזה פסול ייבנה, נוסף על מעשהו הפסול, גם באי-קיום הנפקויות האזרחיות הנובעות מהחוזה (גבריאלה שלו, דיני חוזים, 357-358 (מהדורה שנייה, 1995).

הרקיחה הנכונה והנוסחה הנדרשת להפעלה ,על ידי בית המשפט ,בין השיקול ההרתעתי לשיקולי הצדק קבע אותו בית המשפט בפרשת בית הרכב באומרו:

"האיזון בין שני שיקולים עיקריים אלה – שלעיתים פועלים בכיוונים נוגדים ולעיתים הם פועלים באותו כיוון – הוא שקובע בסופו של יום את היקף ההשבה, מתוך מטרה להגיע לצדק יחסי בין הצדדים. בין היתר יש לשקול את דרגת החומרה של אי החוקיות, מידת "האשמה" של הצדדים לחוזה, ומידת הביצוע של החוזה הפסול (פרשת זגורי, פס' 34 לפסק דינו של הנשיא ברק; ראו והשוו מנחם מזוז "נסיבות העושות את ההשבה בלתי צודקת' – סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 משפטים י 487, 508-511 (1980)). בהיות הפטור מהשבה חריג לכלל ההשבה, יש מקום לפרש את הסמכות המוקנית לבית המשפט לפטור מהשבה בצמצום כך שההשבה תישלל כאשר בית המשפט שוכנע שאין די בהשבה כדי שהצדק יבוא על סיפוקו (שלו דיני חוזים 541)".

הפעלת שיקולי הצדק במקרנו – בחינה פרטנית;

השיקול דרגת הביצוע של החוזה הבלתי חוקי "בשטח";

במקרנו בוצע החוזה במלואו. שירות ההסעות שהוזמן בידי הנתבעת באמצעות נציגה בוצע במלואו . ניתן לציין שדרגת ביצוע החוזה מלאה, אך התשלום מטעם הנתבעת לא בוצע.

שיקול האינטרס הציבורי;

יש להביא בחשבון את האינטרס הציבורי במניעת פגיעה חמורה בתקציב המועצה וביכולתה להמשיך ולתפקד כהלכה. במקרנו הדבר לא נטען כלל על ידי המועצה ובנסיבות העניין, אין שיקול זה עומד לצידה של הנתבעת ולא הוצגו ראיות לעניין הקושי התקציבי.

חובת הקיום המוטלת על המועצה , לשלם עבור שירות שקיבלה בפועל עבורה ועבורה שירותי ספורט חיוניים כתוצאה מההסכם הבלתי-חוקי, יש בה כדי לתמרץ את המועצה לנהוג ביתר הגינות במגע עם האזרח וליידע את המתקשרים הפוטנציאליים באשר למגבלות החלות עליה, ויגרום לממלאי התפקידים בעירייה להפנים יותר את הצורך בהצבת גבולות בין שלב המו"מ לחוזה ולסרב בתוקף בתחילת ביצוע חוזה ללא חוזה הממלא את דרישת החוק.

מאידך אין להתעלם מהעובדה שהתובע כיוון שהעירייה והתובע ניצבים משני צדי המתרס, הרי שככלל, אינטרס ציבורי הפועל לטובת מתן פטור לעירייה מקיום החיוב - פועל בהתאמה לחיוב העירייה; בסיכום שיקול האינטרס הציבורי נמצא כי הכף אינה נוטה לטובת צד מסוים.

שיקולי צדק;

התנהגות הצדדים היא במוקד שיקול הדעת השיפוטי, במסגרתו בית המשפט בוחן תום לבם של הצדדים ומידת אשמו של כל צד.

המועצה המקומית, כאשר בעבר כיבדה חשבוניות של התובע בגין שירותי הסעות שהוזמנו על ידה עבור קבוצות הספורט בתחומה, ללא כל הזמנה בכתב או הסכם, אלא באישור טלפוני של נציג מטעמה, יצרה הסתמכות אצל התובע שזו הדרך לביצוע הזמנת שירותים על ידי המועצה.

הנתבעת אישרה בעבר תשלום באמצעות קיזוז והדבר תרם להבנה אצל התובע והמעורבים בהזמנת שירותי הסעה, כי זו הדרך המקובלת ועם ביצוע השירות בפועל, יבוצע התשלום.

שיקול ההסתמכות, כמו גם שיקול מידת הביצוע של החוזה הפסול, חוסים תחת עקרון תום הלב: "כאשר החוזה בוצע בחלקו, תוך הסתמכות אחד הצדדים עליו, יהא גם בניגוד לעיקרון תום הלב אם הצד השני, אשר קיבל את התמורה הנגדית (כולה או חלקה), יוכל להשתחרר מחובתו" (ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1), 185, 198 (1996)).

המועצה נקטה במדיניות "שב ואל תעשה", הכירה בעבר בתשלום חשבוניות דרך קיזוז, לא וידאה שהתובע לא יסתמך על התנהגות כזו בעבר, אף לא הראתה שהיא גובה את הארנונה שזכאית לה מהתובע ישירות, כעולה מכרטסת הנהלת חשבונות, לא שלחה כל הודעה ו/או מכתב לתובע שבו היא מתריעה בפניו שהיא לא תאשר כל הזמנה שלא בכתב.

האיזון בין כל השיקולים הנזכרים מחייב לדעתי במקרה זה אכיפת החיוב, בכך תושג תוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, תוצאה שיש בה שקלול גם של הצדק היחסי בין הצדדים, גם של האינטרסים הציבוריים בדבר חוקיות המינהל הציבורי והצורך כי "חוטא לא יצא נשכר" משני הצדדים.

חיוב מכוח עשיית עושר ו/או הפעלת סעיף 31 לחוק החוזים;

כאמור, אין בנמצא הסכם בכתב.

בהעדר מסמך בכתב שיגבש את תנאי ההתקשרות, נזקקתי למסמכים של התובע כדי לבחון אם יש במסמכים אלה, כדי להוכיח את התמורה הנדרשת.

אני סבור, כי יש במסמכים אלה כדי להוכיח את התמורה הנדרשת. מדובר במסמכים סמוכים למתן השירות, סכומים סבירים. בעבר הנתבעת אישרה תשלומים דומים.

גם אם הייתי מגיע למסקנה שלא ניתן להגיע על יסוד מסמכי התובע על התמורה המוסכמת, אני סבור כי במקרים מסוג זה, שבהם קיימת בעיה של חוזה פסול כדוגמת מקרנו, קיימת עילה, בנוסף לעילה מכוח דיני החוזים, היונקת את קיומה מכוח דיני עשיית העושר ולא במשפט. במקרה זה, המועצה המקומית מתעשרת על חשבונו של התובע, כלשון סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

מדובר בתובע אשר כיבד את ההזמנות של הנתבעת, ביצע את חיובו במלואו, לא הוכח בפני כי מדובר באדם שהינו תמים, אשר הסתמך על ההזמנות של רשות מקומית, ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום שווי השירות או טובת ההנאה שקיבלה. ראו לעניין זה ע"א 683/87 עיריית עפולה נ' גד אדריכלים בע"מ.

עילת התובענה במקרנו, אם לא מבוססת על דוקטרינות מדיני החוזים, יסודותיה נעוצים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעת קיבלה שירות, שלא שילמה בעדו ובכך היא התעשרה על חשבונו של התובע.

נציגי המועצה ידעו שהעבודה מתבצעת, הכירו בעבר בתשלום בגין שירות זה ללא הזמנה בכתב, הזמינה ישירות מהתובע ועל כן, מן הדין לשלם לו את התמורה שזכאי לה.

סוף דבר;

העולה מן המקובץ לעיל שדין התביעה להתקבל.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 46,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 16/5/13 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע את הוצאותיו: אגרה (על שני חלקיה) בסך 1,410 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, כולל מע"מ.

זכות ערעור תוך 45 ימים מיום קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ד, 07 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.