ע"י עו"ד צבי ראנד

1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום (כב' סגן הנשיאה ג' ארנברג) מיום 14.4.2013 בעש"א 51945-01-13, אשר בה התקבל ערעורו של המשיב (להלן: "הבנק") ובוטלה החלטת ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשם (כתוארו אז) ש' קטוביץ) מיום 6.1.2013 בתיק 03-13646-97-3, לפיה יעוכבו הליכי מימוש המשכון המוטל על נכס מקרקעין של המבקש לטובת הבנק, בשל איונו לכאורה של המשכון האמור במסגרת הסדר בין הצדדים.
2. כנגד המבקש נפתחו מספר תיקי הוצאה לפועל בשל חובות שלו ושל זוגתו באותה עת, גב' יפה עמית, ובין היתר נפתח גם תיק המשכון מושא בקשה זו על ידי הבנק. אין מחלוקת כי המבקש שילם סכום של כ-450,000 ₪ על חשבון חובו, וכן תשלומים נוספים אשר חלקם לא הגיעו לידי המשיב מסיבות שונות, לרבות מעילות בכספים של בא כוחו של המבקש דאז.
3. המבקש הגיש לרשם ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי". במסגרת בירור הבקשה עלה כי ביולי 2005 חתם המבקש הסכם מותנה למכירת מחצית מהנכס שבבעלותו לידי צד שלישי, בני הזוג זקן, תמורת סך של 225,000 דולר ארה"ב (להלן: "הסכם יולי 2005"). אין מחלוקת, כי הסכם יולי 2005 הופר בסופו של דבר וכי הסכומים שאמורים היו להיות מועברים לבנק במסגרתו לא הועברו.
4. המבקש טען כי בא כוח הבנק או היה עליו לדעת על חתימת הסכם יולי 2005, וזה נחתם במסגרת הסדר קודם בין הצדדים להחזר החוב ולאיון המשכון. משכך, טען המבקש, מדובר בהסכם המאיין את המשכון ועל הבנק לעצור את מימושו ולאפשר למבקש לסלק את חובו. המבקש הוסיף וטען טענות נוספות וחלופיות בנוגע לשיעורו של החוב, במסגרתן ביקש כי הליכי המימוש יעוכבו עד שייבדק הסכום לתשלום באמצעות מסמכים שימציא הבנק.
5. הבנק טען כי בין הצדדים לא נחתם כל הסכם המאיין את תוקפו של המשכון, אלא רק מפעם לפעם הוצעו הסדרי פשרה על ידי הבנק, בהם צוין במפורש כי אי עמידה תגרום להמשך הליכי המימוש, ואשר המבקש מעולם לא עמד בהם. באשר להסכם יולי 2005 נטען כי בא כוח הבנק לא היה כלל מודע לקיומו, כי לא הובאה כל ראיה לכך שאישר אותו, וכי ככל שנטען כי הבנק ויתר על זכויותיו דורש הדבר הסכמה בכתב, בהתאם להוראות חוק המתנה, התשכ"ח – 1968. לאור האמור ביקש הבנק לדחות את הבקשה.
6. לאחר דיון ושמיעת ראיות קיבל רשם ההוצאה לפועל את הבקשה. בהחלטתו קבע הרשם, כי בסמכותו להכריע בכל טענת "פרעתי" הנוגעת לאירועים שנתגבשו לאחר רישומו של המשכון מושא התיק לרבות הסכם אשר ביטל את המשכון האמור, להבדיל מטענות להפרות של הסכם כזה, אשר עליהן להתברר בבית המשפט המוסמך. מניתוח הראיות שבפניו קבע רשם ההוצאה לפועל כי אין מחלוקת על קיומו של הסכם יולי 2005, וכי נראה שההסכם אינו רק הסכם לפירעון החוב, אלא אכן כיוון לביטולו של המשכון והסרתו כנגד תשלום של 225,000 דולר. לאור האמור, ובשים לב לכך שלא כל הפרת הסכם משמעה בטלותו המוחלטת, קיבל הרשם הנכבד את טענת ה"פרעתי" של המבקש, וקבע כי על הבנק להפנות את טענותיו בדבר הפרת ההסכם ותוצאותיה של הפרה זו לבית המשפט המוסמך. ראש ההוצאה לפועל אף דחה את טענות הבנק בעניין הצורך בדרישת הכתב וקבע כי בנסיבות העניין, ספק אם מדובר בהתחייבות למתן מתנה. לעניין הטענות בדבר שיעור החוב, קבע ראש ההוצאה לפועל כי אכן הוכחו אי סדרים באופן חישובו של החוב ובסכום שבו נפתח תיק ההוצאה לפועל. לפיכך קבע כי סכום החוב יועמד על סך צירוף שיעורי החוב בשני תיקי פסקי הדין כנגד המבקש שנותרו על כנם, וכי הליכי המימוש בתיק יעוכבו עד להודעת הבנק באשר להמשך ההליכים.
7. הבנק הגיש ערעור לבית משפט השלום. הערעור התייחס לאותו חלק בהחלטת ראש ההוצאה לפועל אשר נגע לאיון המשכון, ולא להחלטה ביחס לסכום החוב. לטענת הבנק מדובר למעשה בשני הסכמים שונים: ההסכם בין הבנק למבקש להסרת המשכון תמורת סך של 225,000 דולר אשר דבר קיומו עלה לכאורה במהלך בירור הראיות, היה למעשה ידוע לכל ומעולם לא עמד במחלוקת, אולם אין כל מחלוקת שהסכם זה הופר, וכך גם הסכמים נוספים לפירעון החוב שנחתמו לאחר מכן בין הצדדים, והסכם זה לא הוא אשר עמד כלל בבסיס טענת ה"פרעתי" של המבקש. לטענת הבנק, בכל אחד מההסכמים האמורים, נכללה הוראה מפורשת כי מדובר בהסכמים לפירעון החוב, וכי אי קיומם יוביל להמשך הליכי מימוש המשכון. לטענת הבנק, המבקש ביסס למעשה את בקשת ה"פרעתי" על הסכם יולי 2005 (שנחתם כזכור בינו לבין ה"ה זקן), לגביו חזר הבנק על טענותיו כי כלל לא היה מודע לו וכי הוא אינו יכול לחייב את הבנק ללא אישורו בכתב. המשיב מצדו סמך את ידיו על החלטת ראש ההוצאה לפועל, וטען כי אין ערכאת הערעור מוסמכת להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו.
8. בית משפט קמא קיבל את הערעור. בהחלטתו קבע כי מדובר במספר הסכמים בין המבקש לבין הבנק אשר בכולם נכתב במפורש כי המשכון איננו מבוטל, וכי הליכי מימושו יימשכו ככל שיופרו ההסכמים, כפי שאכן אין מחלוקת שהתרחש בפועל. הסכם יולי 2005, אשר לגביו טוען המבקש כי יש בו משום איון המשכון, איננו חתום על ידי הבנק ולפיכך כל שנותר הוא טענת המבקש כי הבנק או נציגיו היו מודעים לקיומו. לפיכך, ככל שהמבקש טוען שיש הסדר לפיו המשכון מבוטל, עליו הנטל לפנות לבית המשפט המוסמך ולא על הבנק, כפי שקבע ראש ההוצאה לפועל. לאור האמור, ביטל בית המשפט קמא את החלטת ראש ההוצאה לפועל לעניין סגירת תיק המשכון, והותיר בעינה את ההחלטה בנוגע לשיעור החוב.
9. מכאן הבקשה שלפני, בגדרה מתבקש מתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא, בטענה שהחלטת ראש ההוצאה לפועל נגעה כולה לממצאים עובדתיים ולקביעות מהימנות, בהן לא היה על ערכאת הערעור להתערב. לטענת המבקש השאלות שעמדו בפני ראש ההוצאה לפועל הן קיומו של הסדר בינו לבין הבנק לפירעון החוב וביטול המשכון, היותו של הסכם יולי 2005 חלק ממתווה הסדר זה וידיעתו של הבנק בדבר קיומו של זה. משקבע ראש ההוצאה לפועל את ממצאיו לאחר שמיעה מקיפה של הראיות וסמך על ממצאים אלו את החלטתו לא היה מקום, אליבא דהמבקש, כי ערכאת הערעור תתערב בממצאים אלו.
10. לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, וכן בהשתלשלות ההליכים הקודמים, אני סבור כי יש לדחותה אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.
11. בהתאם לסעיף 80(ב2) אשר נוסף במסגרת תיקון מס' 33 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כל ערעור על החלטה של בית משפט שלום אשר ניתנת בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, יהיה טעון רשות. זאת בניגוד למצב המשפטי הקודם לתיקון, לפיו למעשה עמדה לבעל דין זכות ערעור שניה גם לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום (לעניין זה ראו רע"א 1853/12 שלמה אבניאל נ' אפרים פולק (28.2.13).
12. בהחלטה שניתנה לאחרונה, רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש.כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (20.5.13) (להלן: "מפעלי מתכת"), הציב בית המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) את הקריטריונים לפיהם תיבחן בקשת רשות ערעור מעין זו. בפרשה זו נקבע, כי אין להפעיל את המבחנים הידועים הקפדניים שהותוו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: "הלכת חניון חיפה"), אלא דווקא מבחנים מקלים יותר, זאת נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל והפרדת מערך הגביה והאכיפה ממערכת המשפט והפיכתו לגוף "מעין שיפוטי" בלבד ולא עוד ערכאה שיפוטית רגילה (מפעלי מתכת, פסקה 12, וכן ראו רע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל ע"י בנה ארז כהן נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 4 (29.1.13). לעניין זה הפריד כב' השופט ג'ובראן בין בקשת רשות ערעור הנוגעת לבירור העובדתי, אשר לגביו יחולו מבחני הלכת חניון חיפה, אם כי במתכונת מרוככת, לבין בקשה הנוגעת לשאלה משפטית, לגביה ניתן להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר, נוכח העובדה שבית משפט השלום הוא הערכאה העורכת את הבירור המשפטי המקיף כערכאה ראשונה (מפעלי מתכת, פסקה 14). באותה החלטה אף הבחין בית המשפט בין בקשת רשות ערעור על פסק דין המסיים את ההליך, לבין החלטה אחרת במסגרת חיי ההליך, אשר לגביה קיימים מבחנים אחרים (שם, פסקאות 15-16).
13. בחינת הבקשה מעלה כי אין להיעתר לה. אין ספק כי בענייננו מדובר בהחלטה הנסמכת על הכרעה בשאלות עובדתיות הנוגעות להסכמה בין הצדדים ולתוכנה. נימוקי הבקשה הם כי בית המשפט טעה בהתערבותו באותם ממצאים עובדתיים. מכאן שאף אם נידרש למתכונת מרוככת של מבחני הלכת חניון חיפה, הרי שקשה למצוא לפנינו, והמבקש כלל לא ניסה להעלות, שאלה משפטית כלשהי החורגת מעניינם של הצדדים אשר תצדיק מתן רשות ערעור. המחלוקת בין הצדדים היא אפוא עובדתית בלבד וככזו אין מקום למתן רשות ערעור.
14. מסקנה זו אך מתחזקת שעה שברור כי על הצדדים לברר את המחלוקת בעניין הסכם יולי 2005 בפני בית המשפט המוסמך, והשאלה המעשית היא מי מהצדדים יהיה זה אשר עליו יוטל ליזום הליך זה.
15. לאור האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. הפקדון יוחזר למבקש.

ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ג, 16 יוני 2013, בהעדר הצדדים.