בפני תביעת התובע, לחייב את הנתבעים, לפצותו בסכום של 16,310 ₪, וזאת בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מפגיעת רכב מסוג מאזדה, מ.ר. 9190129 (להלן: "הרכב") שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 והשימוש בו היה מבוטח על ידי נתבעת 2, באופנוע מ.ר. 5991368 השייך לתובע (להלן: "האופנוע"), וגרימת נזק לאופנוע כך שזה הוכרז כאובדן גמור.

לטענת התובע הנזק לאופנוע נגרם בעת שזה עמד בחניה בחצר מוסך שמנהל התובע בעיר טמרה, והרכב, שנסע לאחור, פגע באופנוע, הצמיד אותו לקיר לידו חנה, לאחר מכן התקדם בנסיעה ואז נפל האופנוע לארץ, ונגרם לו הנזק נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

לתמיכה בתביעתו הגיש התובע מסמך חתום על ידי הנתבע, המודה באירוע התאונה ובאחריותו לנזקי התובע.

חרף הודאת הנתבע, כפרה הנתבעת 2, מבטחת השימוש ברכב (להלן: "המבטחת"), בחבותה כלפי התובע, שכן טענה להעדרו של כיסוי ביטוחי לאור חשד כבד כי התובע והנתבע עשו יד אחת לביים את התאונה ו"לנדב" את פוליסת הביטוח של הרכב לצורך מתן כיסוי ביטוחי לנזקי האופנוע. לטענת המבטחת מתקיימות הוראות סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, והיא פטורה כליל מחבותה על פי הפוליסה.

הדיון בתביעה התארך, שכן לשני דיונים קודמים, לא זימן התובע עדים רלבנטיים מטעמו, לא את בנו ולא את הנתבע. יצויין כי התובע אישר שלא היה עד לתאונה, ומשכך בוודאי שאין בעדותו כדי להוכיח את התרחשותה כנטען.

לדיון השלישי שנקבע לא התיייצב הנתבע, על אף שזומן כדין, ובהעדר בקשה מצד כלשהו לדחות את הדיון על מנת להבטיח התיצבותו, ולאור הדחיות הקודמות, שמעתי את עדות התובע ובנו.

אציין כבר בפתח הדברים, כי לאחר שמיעת עדויות התובע ובנו, אני סבורה כי דין התביעה כנגד המבטחת להידחות בשל אי הוכחת התרחשות התאונה כנטען.

במהלך שמיעת העדויות בפני התברר כי התובע ובנו לא היו עדים להתרחשות התאונה, אלא שניהם הגיעו למקום לאחר התרחשותה.

הבן היה במוסך ביום התאונה, ואף הבחין ברכב נוסע לאחור לתוך חניית המוסך, אולם את רגע פגיעת הרכב באופנוע לא ראה, שכן באותו הרגע הוא נקרא לתוך המוסך והסב את מבטו. בעדותו בפני טען כי לאחר ששמע רעש של מכה ברכב, יצא החוצה והבחין ברכב שפגע באופנוע.

הבן הוסיף וטען בעדותו כי לאחר שהבחין בנזק לאופנוע, לא ניגש למקום ולא החליף מילה עם הנתבע שנהג ברכב, אלא זאת עשה אביו, לאחר שהגיע למקום.

לעומתו טען התובע כי כאשר חזר למוסך (לאחר שלא היה נוכח בו באותה העת) הבחין באופנוע על הרצפה, כאשר הרכב עומד בסמוך אליו כשחזיתו האחורית פונה לאופנוע. האב העיד כי כשהגיע למקום שוחח הנתבע עם בנו, ואז גם אמור לתובע שהוא נסע לאחור ופגע באופנוע.

כבר כאן ניתן לראות כי בין עדויות האב והבן שנשמעו בפני, קיימת סתירה ביחס לשאלה באם הבן דיבר עם הנתבע לאחר הארוע אם לאו.

מעבר לכך, הצביעה המבטחת על סתירות נוספות ופרכות בעדותו של התובע כדלקמן:

א. התובע מסר בהודעה לחוקר מטעם המבטחת בביום 28.6.12 (העתק צורף לדו"ח החקירה שהוצג בתיק) כי רק הוא ראה את התרחשות התאונה (עמ' 3 להודעה שורה 14), זאת בניגוד לעדותו בפני בה טען כי כלל לא היה במקום, כך שממילא לא יכול היה לראות את התאונה.

משנשאל על כך בעדותו, הסביר כי בציינו שרק הוא ראה את התאונה, התכוון לכך שהוא ראה את האופנוע על הארץ כשהגיע למוסך.

ב. התובע טען בעדותו כי רכש את האופנוע כחודש לפני התאונה, וזאת בעלות של 18,000-20,000 ₪. לעומת זאת בהודעתו לחוקר נקב בסכום של 21,000-22,000 ₪, כאשר עפ"י הערכת השמאי מטעמו, שווי האופנוע ביום התאונה היה 15,900 ₪. לשאלה הכיצד הסכים לשלם סכום גבוה בלמעלה מ-20% משווי האופנוע, וזאת כאשר לטענתו רכש את האופנוע מקרוב משפחה, טען התובע כי זה המחיר שהתבקש והוא הסכים לשלמו מבלי לבדוק את שווי האופנוע, גרסה תמוהה בפני עצמה.

ג. הטענה כי האופנוע נרכש כחודש לפני התאונה לא נתמכה בבדל ראיה כלשהי (כגון: הסכם מכר, חשבונית או עדות של המוכר), והיא עומדת בניגוד לעולה מטופס העברת הבעלות לפיה הבעלות באופנוע הועברה לתובע ביום 31.10.11, דהיינו יומיים לפני ארוע התאונה.

ד. התובע לא יכול היה לנקוב במספר הקילומטרים שגמע האופנוע, כאשר בעדותו בפני ציין כי אינו זוכר ואילו בהודעתו לחוקר נקב ב35,000-40,000 ק"מ, בעוד שבפועל מד האוץ הראה ביום התאונה 20,447 ק"מ בלבד.

ה. בעוד שבעדותו מסר כי לאופנוע לא היה ביטוח כלשהו (לא חובה ולא מקיף) וכי לא נעשה בו כל שימוש מאז נרכש בהעדר ביטוח, הרי שבתצהיר שהגיש בתמיכה לתביעתו צויין כי לאופנוע היה ביטוח חובה בלבד, ואילו בהודעה לחוקר ציין כי האופנוע מכוסה בביטוח סחר שיש לתובע עבור עסקו (דבר שנשלל על ידו בעדותו בפני) וכי הוא נוסע עימו בתוך טמרה בלבד (עמ' 2 להודעה שורות 5-7).

ו. גירסת התובע ובנו שניסו שניהם להרחיק עצמם מהנתבע ולטעון להעדרו של קשר ביניהם, נשמעת תמוהה נוכח העובדה כי הנתבע מנהל עסק של גלידריה בסמוך (כמעט ממול) למוסך של התובע בו עובד גם בנו.

לטענת המבטחת, לאור סתירות ותמיהות אלו (מבלי שאתייחס לסתירות נוספות העולות מהודעה שמסר הנתבע לחוקר מטעמה, שכן בהעדרו של הנתבע ובהעדר חוקר לא ניתן להגיש הודעה זו את דו"ח החקירה במלואו), אין לתת אמון בעדותו של התובע שכן ניכר כי הלה אינו יודע פרטים בסיסיים אודות האופנוע (כמה קילומטרים נסע), וכל גרסתו באשר לרכישת האופנוע לא הוכחה. לטענת המבטחת, נסיבות רכישת האופנוע יומיים לפני התאונה הנטענת, אי התיצבותו של הנתבע לדיונים על אף שזומן כדין, והעדר ראייה מספקת להתרחשות התאונה כנטען, מצביעים על כך שמדובר בתאונה שלא התרחשה כלל, ובודאי שלא במעורבות הרכב. לטעמה, מכלול הנסיבות מצביע על כך שנעשה נסיון לייחס לתאונה במעורבות הרכב נזקים קודמים שהיו לאופנוע בנסיון לקבל תגמולי ביטוח שלא כדין.

אכן מסכימה אני עם המבטחת כי עדותו של התובע, כמו גם של בנו, היו בעייתיות ולא ניתן להשתית עליהן ממצא עובדתי באשר להתרחשות התאונה. בהעדרו של הנתבע 1 גם לא ניתן להגיש את מסמך ההודאה עליו חתם, שכן למבטחת לא היתה הזדמנות לחקור את הנתבע על האמור במסמך זה. יתירה מכך, אין בחתימת הנתבע על "הודאה" זו כדי להקים חבות של המבטחת, מקום בו הוטל ספק של ממש באם אותה חתימה אכן משקפת הודאת אמת.

שקלתי באם יש מקום להוציא צו הבאה לנתבע אולם מהתנהלות התובע התרשמתי כי הלה אינו עומד על העדת הנתבע, ואציין כי לישיבה קודמת, על אף הוראה מפורשת מצד בית המשפט, לא זימן התובע את הנתבע למתן עדות מטעמו.

לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את התרחשות התאונה כנטען בתביעתו.

שקלתי באם יש מקום לחייב את הנתבע 1 כלפי התובע, בהעדר הגנה ובהעדר התיצבות, אולם נוכח קביעתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את התרחשות התאונה כנטען, אינני מוצאת לנכון לעשות כן.

משכך אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעים תוך חיוב התובע בהוצאות המבטחת בסך של 700 ₪.

הסכום המופקד בקופת בית המשפט יועבר לנתבעת 2 בעבור הוצאותיה.

המזכירות תסרוק לתיק את הודעת התובע – נ/1.

ניתן היום, י"ד אלול תשע"ד, 09 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.