הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. רכבו של התובע נפגע בתאונת חזית-אחור מרכב הנהוג ע"י הנתבע 1 (להלן: "הנהג"), עובד הנתבעת 3 (להלן: "המעביד"). הנתבעת 2 (להלן: "אוויס") חברה להשכרת רכב, היא בעלת הרכב והיא שהגישה כתב הגנה בשם כלל הנתבעים.

2. התובע צרף לכתב התביעה חוות דעת שמאי אשר קבע את עלות תיקון הנזק בסך 12,738 ₪, ירידת ערך 2,552 ₪ (בשיעור 5% ובחישוב לפיו שווי רכב של 51,040 ₪). התובע עתר לפיצוי סכומי הנזק הנ"ל בצירוף הוצאות שכר השמאי, אבדן 4 ימי עבודה, שכ"ט עו"ד ופיצוי בגין עגמת נפש ונזק כללי – בין השאר בשל "התנהלותן המזידה של הנתבעים" שהביאה לעיכוב והכשלה של בירור החבות, וכתוצאה מכך נקלע ליתרת חובה בבנק כששילם את עלות תיקון הרכב.

הנתבעים טענו כי שילמו לתובע פיצוי הוגן בסך 13,122 ₪: שולמה מלוא עלות התיקון לאחר ניכוי מע"מ, שכ"ט שמאי ללא מע"מ וירידת ערך בסך 1,482 ₪ (בשיעור 3.5% ובחישוב לפי שווי רכב של 42,340 ₪).

3. המחלוקת בין הצדדים מתיייחסת לאלה: שווי רכב התובע; שיעור ירידת הערך; תשלום המע"מ על הוצאות התיקון ושכר השמאי; הזכות לפצוי בגין טרחה ובזבוז זמן.

ירידת הערך:

4. הצדדים היו חלוקים באשר לשווי הרכב בשל עברו כרכב ליסינג ו/או רכב השכרה. שמאי התובע ביסס את החישוב על הפחתה של 12% כרכב ליסינג לשעבר ושמאי הנתבעים ניכה 27% לאור האפשרות שמדובר לטענתו ברכב השכרה.

5. במהלך הדיון התברר שרכבו של התובע נגנב לפני כחודשיים, ועל כן פוצה על ידי המבטחת שלו. סברתי כי סכום הפיצוי ששלמה המבטחת של התובע ישקף הן את ערך הרכב הנכון למועד פסיקת הפיצוי בגין ירידת הערך, והן את שיעור ירידת הערך או – כפועל יוצא מכך - את הסכום שנוכה משווי הרכב בשל הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. לפיכך נתבקש התובע להגיש לבית המשפט אסמכתא לפיצוי ששולם עקב אירוע הגניבה.

ביום 21.01.14 הגיש התובע טופס "הודעת תשלום למבוטח" מחברת שירביט, המבטחת את רכבו, בטופס ההודעה האמור, בהתאם לתחשיב ערך הרכב שנערך על פי מחירון יצחק לוי (התחשיב צורף להודעת התובע), נרשמה בחישוב ערך הרכב הפחתה בשיעור של 22% בשל "מקוריות ליסינג", סכום של 10,670 ₪. במסמכים הנ"ל נכלל חישוב ירידת הערך, ורשומה הפחתה של 5% המוגדרת כ"ירידת ערך נזקים קודמים"- סכום של 1,892 ₪.

לאור האמור, אני קובעת כי ירידת הערך שנגרמה לרכב התובע בשל תאונה זו, היא בסכום של 1,892 ₪. מאחר שהנתבעת שילמה לתובע בגין ירידת ערך סך של 1,482 ₪, עליה להוסיף ולשלם סכום נוסף של 410 ₪ בגין ירידת הערך שנגרמה בשל התאונה נשוא התביעה.

ניכוי מע"מ:

6. בית המשפט העליון קבע בע"א 1772/99, זכריה זלוצין ואח' נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4),203, [2001] את זכותם של ניזוקים לקבל פיצוי בגין נזקיהם, לרבות תוספת מע"מ על עלות התיקון – גם מקום שלא בוצע על ידם תיקון בפועל:

"תוספת מע"מ לפיצויי-כסף שנפסקו לדיירים

9. בית-המשפט המחוזי פסק פיצויי-כסף לדיירים, וטרונייתם היא שבית המשפט לא הורה כי יש להוסיף לפיצויים אלה מע"מ. לטענתם, אי-פסיקת מע"מ גורמת להם עוול באשר אין היא נותנת בידיהם את מלוא עלות התיקונים. דיור לעולה משיבה על-כך, כי אין בכוונת הדיירים לבצע תיקונים ברכוש המשותף; כי תשלום מע"מ לדיירים יעשיר אותם ולא במשפט; וכמסקנה נדרשת מכך, כי אין לזכות את הדיירים בגין הוצאה שלא יעמדו בה כלל.

הדיירים צודקים בדרישתם. תשלום מע"מ מהווה חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים, ומשנקבע כי זכאים הם הדיירים לפיצויי-כסף כעלות התיקונים, זכאים הם ממילא גם למע"מ, המהווה בימינו ובמקומנו חלק בלתי נפרד מעלות התיקונים. הדיירים זכאים להשבת מצבם לקדמתו ורק כך יבואו אל שלהם. אין זה עניינה של דיור לעולה אם יבצעו הדיירים תיקונים אם לאו, וגם אם ימכרו את דירותיהם לצדדים שלישיים ייגרע מערכן של הדירות כדי שווי הליקויים, לרבות מע"מ, שכן כך יידרשו הקונים לשלם למי שיבצע תיקונים."

7. בנוסף, בהתאם לחוזר מס' 3 של משרד התחבורה מיום1.6.83 , בחישוב הנזק הגולמי יש לכלול את רכיב המע"מ, גם אם הרכב לא תוקן.

8. במקרה דנן, הרכב תוקן – והעתק חשבונית התיקון צורפה לכתב התביעה, כמו גם חשבונית תשלום שכרו של השמאי. לפיכך, אני סבורה כי עמדת הנתבעת תמוהה, בלשון המעטה, ואינני מוצאת הצדקה לניכוי המע"מ שבוצע על ידי הנתבעת. הנתבעת מחוייבת להשלים ולשלם לתובע את המע"מ ששילם בפועל הן למוסך (עבור תיקון הרכב) והן לשמאי (עבור חוות הדעת) בסך כולל של 2,348 ₪. ואין לי אלא לחייבה לשלם לתובע את כלל ההוצאה כפי שהוצעה על ידו לתיקון הרכב ולתשלום לשמאי עבור חוות הדעת.

אבהיר כי לאור הפסיקה והחוזר שהזוכרו לעיל, גם לו נמנע התובע מלבצע את התיקון בפועל של הנזקים שנגרמו לרכבו – עדיין היה זכאי לקבל את עלות התיקון לרבות המע"מ.

בזבוז זמן וטרחה:

9. התובע תאר בכתב התביעה את פעולותיו שנועדו להביא להעברת דיווח של הנתבעים 1 ו-3 לאוויס, אודות התאונה. בכתב ההגנה לא הוכחשו הטענות המפורטות האמורות, ובכלל זה תיאור התובע כי נדרש להגיע באופן אישי למשרדי המעביד, לשוחח מספר פעמים עם הנתבעים, לרבות מנהל סניף המעביד וקצין הרכב שלו. בשל אלה בזבז התובע זמן מעבר לצורך הרגיל שנדרש בתיקון הרכב.

10. התנהלות זו של הנתבעים אינה ראויה ויש להוקיעה. מקום שהאחריות לתאונה שאירעה אינה מוטלת בספק, נדרש על האחראי לעשות כל שביכולתו כדי למנוע נזקים נוספים ונמשכים לצד הנפגע. במקרה דנן מדובר בהוצאות בסכומים ניכרים שנדרש התובע להוציא בשל העיכוב בבירור תביעתו עד ששולם לו הסכום, לפחות זה שאינו שנוי במחלוקת.

11. עוד אציין כי הניסיון להחתים את התובע על כתב ויתור וסילוק לפני משלוח הפיצוי על ידי אוויס גרמה לעיכוב נוסף ובלתי ראוי בבצוע התשלום.

12. מצאתי גם טעם נפגם בכך ששמאי הנתבעת בחר להפחית משווי הרכב את השיעור המקסימלי האפשרי לרכב השכרה, וזאת למרות שלא היו בידו נתונים כלשהם המצדיקים הפחתה כזו, ובניגוד לנוהלי משרד התחבורה שהוגשו על ידי התובע.

13. לאור מכלול המחדלים האמורים, ולמרות שאינני סבורה שהדבר נועד באופן מכוון לפגוע בתובע או להכשיל את תביעתו, מצאתי כי יש לפצות את התובע בגין בזבוז זמנו, הטרחה והטרדה הנוספת שנדרש לה, בסך של 1,700 ₪.

הוצאות נוספות:

14. התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדים בשל אבדן ימי עבודה או הוצאות משרדיות. בנוגע לשכ"ט עו"ד, אין מניעה כי תובע בבית משפט זה יקבל יעוץ משפטי אך מאחר וההליך נועד להתברר ללא עורכי דין ותוך צמצום עלויות – אין לחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בשל העדפתו להיעזר בעו"ד לצורך ניסוח כתב התביעה. לאור האמור, וכן בשל כך שלא צורפו לכתב התביעה קבלות המעידות על הוצאות אלה בפועל - התביעה לפיצוי בגין אלה נדחית.

סוף דבר

15. הנתבעים יחד ולחוד ישלמו לתובע 5,338 ₪.

16. לאחר ששקלתי את הוצאות משפט, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין ואת כלל נסיבות העניין, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום, בערכים ליום מתן פסק הדין, על סך של 6,000 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

17. במהלך הדיון ולאחר שהתובע מסר את המסמכים הנוגעים לנוהלי משרד התחבורה, ביקש נציג אוויס לעיין בחוזרים אלה והם לא הוחזרו לבית המשפט. נציג אוויס מתבקש להעביר את המסמכים לבית המשפט עם קבלת עותק פסק הדין.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ד, 23 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.