1. בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום באר-שבע (כב' השופטת מיכל וולפסון), בת.א. 1441/08, אשר ניתן ביום 11.4.13, ועיקרו חיוב המערערת (להלן: "המדינה") והמשיבים 2 ו-3 (להלן: "המועצה האזורית") בנזקי המשיב 1, תוך דחיית הודעת צד ג' אשר נשלחה על ידי המערערת כנגד המשיבים 4 ו-5.
2. המשיב 1 הגיש תביעה, כנגד המדינה והמועצה האזורית, בגין נזקי רכוש אשר נגרמו לרכבו ביום 4.1.07, עת נסע ליישוב הקהילתי "מדרשת בן גוריון". לטענתו, בהצטלבות כביש מס' 12 וכביש מס' 14 נפער בור עמוק בכביש וכתוצאה מכך חלקו הקדמי של הרכב חדר לתוך שטח הבור, קרס ונעצר במקום. המדינה שלחה הודעת צד ג' כנגד המשיבים 4 ו-5, אשר היו אחראיות על ביצוע העבודה בשטח ועל איכות העבודה מטעם המערערת.
3. המחלוקת העיקרית, בין הצדדים נסובה סביב שאלת החבות, (לצד מחלוקת שולית בשאלת הנזק, נוכח העדר מחלוקת בדבר נזק ישיר, שכלל תיקון וגרירה, בשיעור של 28,253 ₪). בית המשפט קמא מצא לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט שנדרש ליתן דעתו במחלוקת שבין הנתבעים בינם לבין עצמם, לבין הנתבעים בהודעת צד ג', בשאלת החבות.
4. העובדות מלמדות כי המדובר בכביש שנסלל על ידי המדינה, במסגרת פרויקט של תשתיות וכבישים במדרשת שדה בוקר באתר נווה צין, שלב ג', נווה בוקר שלב א'. אין חולק, כי המשיבה 4 ביצעה את הכביש מטעם המדינה והמשיבה 5 היא זו אשר פיקחה על עבודות הבניה.

העבודה הסתיימה ביום 30.9.03 ונמסרה למועצה האזורית.

ביום 24.2.05 העבירה המפקחת למשרד השיכון את תעודת מסירת העבודה האמורה והוסף כי בתום שנת הבדק לא נמצאו ממצאים חריגים.

ביום 8.3.06 חתמו המועצה האזורית, הקבלן המבצע והמפקחת על אישור כי לאחר שנת הבדק לא נמצאו ליקויים בעבודה ולפיכך האחריות להחזקת הכביש עברה אל המועצה האזורית.

1. השאלה העיקרית שעמדה לדיון, לפתחה של מי עומדת האחריות לאירוע הנזק– לפתחה של המדינה או של המועצה האזורית. מכאן, נשאלה השאלה - האם הנזק לכביש נגרם עקב ביצוע כושל של הכביש, שאז האחריות רובצת לפתחה של המדינה, או בשל תחזוקה לקויה של הכביש, שאז האחריות רובצת לפתחה של המועצה האזורית.

לא היה חולק כי הכביש קרס בעקבות חדירת מי גשמים אשר גרמו לשקיעת שכבות המילוי שמתחת לכביש האספלט, והשאלה הנגזרת, לה נדרש בית המשפט קמא, היתה מה היה הגורם לחדירת מי הגשמים שהביאו לשקיעת הכביש האמור.

1. מומחה בית המשפט, אשר נדרש לשאלה זו סבר, בחוות דעתו, כי עקב הגשמים הרבים והחזקים במיוחד שירדו בסוף שנת 2006 באזור, ולאחר מכן בחודש אפריל 2007, נוצרה שקיעה או היה סחף של חומר שגרם לשקיעת המצע מתחת לאספלט, החלשות וסדיקת שכבת האספלט והיווצרות בורות ושקעים, כתוצאה מליקוי או פגם במועד סלילת הכביש. המומחה קבע כי הכשל נבע מבעיה מקומית במילוי החול וכשל אפשרי בהידוק החול. המומחה גם הסכים, כי מי גשמים רבים חלחלו אל שכבת המילוי, על אף שלא אמורים להגיע אליה. כן קבע כי קווי ושוחות הביוב אמורים להיות אטומים לכניסת מים וכן הסכים כי חדירה גדולה של מים בלחץ יכולים לגרום להרס של קווי ביוב אך הוא שלל שזה המקרה בנסיבות דנן.
2. בית המשפט קמא נדרש להכריע בשאלה האם המים הגיעו לשכבת הדיפון מתוך מערכת הביוב, בגלל שמכסי הביוב נגנבו, שאז האחריות להחזקת הכביש הינה בידי המועצה האזורית; או שמא המים הגיעו לשכבת הדיפון משוחה פתוחה שהיתה קשורה לקווי הביוב שאז האחריות היא על הקבלן שחפר את השוחה ללא הוראות המדינה.

בית המשפט קמא, לאחר שניתח את הראיות שבאו בפניו קבע, כי הוא לא השתכנע ברמת ההוכחה הנדרשת מאין הגיעו המים שסחפו את חומר ההידוק סביב שוחות הביוב. לפיכך קבע, כי בין אם המים הגיעו מתוך השוחות או מניקוז לקוי של הכביש התוצאה לדעתו זהה מאחר ובשני המקרים מדובר על תכנון וביצוע שלא לקח בחשבון כמויות מים גדולות שירדו באותה עונה, וכן בתחזוקה לקויה. מטעם זה ראה לנכון לחייב הן את המדינה והן את המועצה האזורית, באחריות לנזקי המשיב 1, בחלקים שווים.

1. כאשר נדרש בית המשפט קמא לשאלת חיובם של הצדדים השלישיים, אליהם שלחה המדינה הודעת צד ג', קבע כי אין לחייבם מאחר והמדינה העלתה טענות חלופיות סותרות בסיכומי טענותיה בדבר אחריות הצדדים השלישיים. המועצה האזורית לא ביקשה לערער אחר פסק הדין.
2. בהודעת הערעור שבפני ביקשה המדינה להשיג אחר קביעותיו של בית המשפט קמא, ככל שיחס לה אחריות, נוכח קביעת בית המשפט קמא, כי לא השתכנע מהיכן חדרו מי הגשמים שסחפו את חומר ההידוק שהביא לקריסת הכביש ובהכרח לנזקי התובע. טענה המדינה, כי משלא הרים התובע את נטל ההוכחה הרובץ עליו ולא הוכיח את הקשר הסיבתי בין אירוע הנזק שנגרם לו לבין חבות המדינה, יש לדחות תביעתו.
3. לחלופין טענה המדינה כי ככל שיקבע כי נזקי המשיב 1 נגרמו כתוצאה מביצוע רשלני של הכביש אזי, טעה בית המשפט קמא כאשר הסיר את האחריות מהצדדים השלישיים, אשר עסקו מטעם המערערת בסלילתו. לטענת המדינה העובדה שהמדינה כפרה בחבות כלפי המשיב 1 אינה מהווה טענה עובדתית סותרת ביחס להודעה לצד שלישי.
4. לבסוף, ביקשה המדינה להשיג אחר שיעור שכר הטרחה אותו פסק לטובת המשיב 1, העולה על סכום התביעה. כך, מקום ששיעור נזקיו של המשיב 1 הגיע לסך של 32,354 ₪ חויבו המדינה והמועצה לשאת בשכר טרחת בא כוחו בשיעור של 36,000₪. טענה המדינה כי שיעור שכ"ט שנקבע חורג באופן קיצוני מן המקובל באופן המחייב התערבות ערכאת הערעור.
5. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, סבורה אנכי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. אשר לקביעת בית המשפט קמא בדבר חבות המדינה בנזקי המשיב 1, ביחד ולחוד עם המועצה האזורית, לא מצאתי לנכון להתערב. בית המשפט קמא נדרש לחוות דעת המומחה שבאה בפניו וניתח את ממצאיו ומסקנותיו על פי הראיות והעדויות הישירות והנסיבתיות שבאו בפניו, ובקביעה זו לא מצאתי כל עילה להתערב. המדינה היא זו אשר סללה את הכביש. ומקום שנמצא, בהסתברות גבוהה, כי הכשל נבע משילוב של תשתיות לקויות בכביש, אותן בסופו של יום תיקנה המדינה על דרך של בניית כביש חדש, לצד כשל תחזוקתי, היה נכון להשית על המדינה ועל המועצה האזורית אחריות שווה לנזקים.
6. יחד עם זאת, מקום שנקבעה אחריות המדינה לכשל האמור, היה נכון לדון בתביעת הודעת צד ג' ששלחה המדינה כנגד המשיבים 4 ו-5 ולקבוע את חלוקת האחריות בהתאם. בית המשפט דחה תביעה זו על הסף מבלי שנדרש לה לגופה. טענות חלופיות, הנטענות על ידי בעל דין, אין בהן כדי להשתיק טענותיו.

לפיכך, אני מורה על החזרת הדיון לבית המשפט קמא, לשם השלמת פסק הדין בכל הנוגע לשאלת החבות של המשיבים 4 ו-5 ומידת החבות, ככל שיקבע, כלפי המערערת, המדינה.

1. אשר לחיוב המשיבים בשכ"ט המשיב 1, סבורה אנכי, כי בית המשפט קמא חרג באופן קיצוני בפסיקת תשלום שכ"ט למשיב 1 בשיעור של 35,000 ₪ מקום שסכום התביעה עמד על כ-32,000 ₪. ככלל סכום שכ"ט הנפסק לטובת בעל דין צריך לעמוד ביחס סביר לסכום התביעה ומנימוקים מיוחדים יכול ותפסקנה הוצאות גבוהות יותר. זה לא המקרה כאן. לפיכך, ועל אף שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בסכום ההוצאות והשכ"ט, שקובעת הערכאה הדיונית, ראיתי לנכון לעשות כן במקרה דנן ואני מעמידה את החיוב בשכ"ט בשיעור של 15,000 ₪.
2. כאמור, הדיון יוחזר לבית משפט קמא לצורך התייחסות חלוקת האחריות בין המשיבים 4 ו-5 אל מול המדינה.

בהליך דנן אינני פוסקת הוצאות.

ניתן היום, כ"ו שבט תשע"ד, 27 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.