רקע ותמצית טענות הצדדים

1. עניינה של התביעה בתאונת דרכים מיום 13.02.12 בראשון לציון, והשאלה שיש להכריע בה אם סטייה מהנתיב בשל חשש מפגיעה בילד שהתפרץ לכביש, פוטרת את נהגת הרכב מאחריות לתאונה ולנזקיה.

2. אין חולק כי הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת"), בעת נסיעה, פגעה ברכב התובעים שעמד לפני צומת.

3. לטענת הנתבעת 1 (להלן: "שומרה"), מאחר שהסטייה מנתיב נסיעתה של הנתבעת בא כדי למנוע פגיעה בילד שקפץ לכביש, מדובר ב"גורם זר מתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות הנתבעת לבין הנזק שנגרם לרכב התובעים. לחילופין, הוכחש ראש הנזק בדבר ירידת ערך הרכב בסך 1,500 ₪, ונטען כי שכר טרחת השמאי בסך 892 ₪ הינו גבוה ולא פרופורציונאלי. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה את תיאור האירוע אשר מסרו התובעים לאחר התאונה ובו כתבו כי הנתבעת הינה "נהגת חדשה שנהגה בליווי אמה, וראתה ילד קופץ לכביש, נבהלה, וסטתה לכיוון רכבי". גרסה זו, אליבא דנתבעים, מאששת את טענתם כי הנתבעת סטתה רק בשל כניסת הילד לכביש.

4. במעמד הדיון העידו התובעים, הנתבעת, ואמה של הנתבעת שנסעה עמה ברכב בשעת התאונה.

התובעים הוסיפו כי אמה של הנתבעת הסבירה בפניהם לאחר התאונה כי הנתבעת חסרת ניסיון וזו אחת הנסיעות הראשונות שלה. לטענתם הילד לא היה קרוב אלא ירד לכביש בצורה אלכסונית ורחוקה באופן שלא נשקפה סכנה לפגיעה בו. לפיכך, הם מתנגדים לטענת הנתבעת לפיה אלמלא סטתה הייתה פוגעת בילד. בהמשך הדיון התברר כי סטיית הנתבעת לכיוון רכבם נבע מכניסתו של ילד אחר לכביש, בסמוך למיקום נסיעת הנתבעת, ומצד שמאל לכיוון נסיעתה, ולכך נטען כי לא הגיוני שהנתבעת סטתה שמאלה, לכיוון הילד, ולא להיפך.

הנתבעת הוסיפה כי הילד היה קרוב לרכב, מרחק של "2 מטר אולי פחות". אמה של הנתבעת העידה כי הילד רץ לכיוון הרכב שלהן ולכן הנתבעת סטתה שמאלה כדי לא לפגוע בו, אך פגעה בשל כך ברכב התובע. לטענת נציג שומרה הנתבעת סטתה לשמאל ולא לימין כדי לא לדרוס את הילד שרץ באופן שחוצה את רכבה באלכסון.

דיון והכרעה

5. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, התנהלותם במהלך הדיון, העדויות והראיות בתיק ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה, הכל כפי שיפורט להלן.

6. כאמור, הנתבעות טענו כי לא ניתן היה למנוע את התאונה משום שהסטייה נועדה למנוע פגיעה בילד שקפץ לכביש ולפיכך הילד הוא בבחינת "גורם זר מתערב".

כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 576/81, אילן בן שמעון נ. אלי ברדה, פ"ד לח(3)1 [1984], בסעיף 7 לפסק הדין:

"מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיהם לא תוטל אחריות על אדם, אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". "הסיבה המכרעת" נקבעת על-פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים... המבחן הראשון (מבחן הצפיות) עניינו צפיותו של המזיק, והשאלה היא, אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי התרשלותו שלו תביא לנזקו של הניזוק. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו – כי אז השאלה היא, אם התערבותו של אותו גורם מתערב היא בגדר הצפיות הסבירה... המבחן השני (מבחן הסיכון) עניינו הסיכון, שנוצר על-ידי מעשהו של המזיק. על-פי גישה זו מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר. המבחן השלישי (מבחן השכל הישר) שואל, אם כל התכונות, המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בשל התערבות גורם זר, השאלה היא, אם התערבותו שוללת, במישור ההגיוני, את קיומו של הקשר..."

7. בהתאם לכך, השאלה שיש לשאול היא האם התערבות זו הייתה צפויה. אם התערבותו של הגורם הזר – בענייננו, כניסת הילד לכביש בו נסעה הנתבעת – הייתה צפויה, שכן במקרה כזה אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. הצפיות הנבחנת אינה חייבת להיות לעובדות המדויקות של המקרה, אלא לקיומו האפשרי של אירוע דומה, בקווים כלליים, ולסוג הנזק שנגרם.

8. על פי עדות הנתבעת, שדה הראייה שלה היה מוגבל במובן זה שלטענתה "לפני התובעת עמדה מכונית כמו טנדר ולא ראיתי מה יש לפניה". במצב זה, מתחייבת זהירות יתר ואין בהגבלה בשדה ראיה כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה לאירוע.

9. לדידי, לא ברור מדוע סטתה הנתבעת דווקא לכיוון יציאת הילד על מנת להימנע מפגיעה בו. התנהגות שכזו מעידה על תגובה אימפולסיבית – ייתכן ומשום העדר ניסיון רב בנהיגה. לא סבירה בעיני טענת הנתבעת כי תכננה ושקלה, בשבריר השנייה שהיה לה, מתי ועד היכן יספיק הילד לעבור, ובהתאם בחרה את כיוון הסטייה כדי למנוע פגיעה בילד.

10. לא הייתה מחלוקת כי התאונה אירעה בשכונת מגורים בשעות אחר הצהריים. משכך, היה על הנתבעת להבחין שהיא נוסעת באזור שכזה ולהאט את מהירות הנסיעה בהתאם לכך. כמו כן, היה עליה לצפות מצב שבו יהיו הולכי רגל בכביש ולטעמי, בנסיבות המקום, היה עליה גם לצפות לאפשרות של התפרצות ילד לכביש.

11. כאשר ניתן לצפות ההתנהגות – אף אם רשלנית – של כניסת הולך רגל לכביש, אין התנהגות זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין אחריות הנתבעת לבין התאונה והנזק שנגרם. לא היתה מחלוקת על כך שהנתבעת הינה נהגת חדשה. בשים לב לכך, בעת נסיעה בשכונת מגורים בשעות אחר הצהריים כאשר שדה הראיה שלה מוגבל - היה עליה להיות ערה לכך שתגובותיה עשויות להיות איטיות יחסית או אימפולסיביות, להאט בהתאם את מהירות הנסיעה ולהיות זהירה שבעתיים.

סוף דבר

12. התביעה מתקבלת, בהעדר חוות דעת נגדית, אני מקבלת את חישוב הנזק הנטען בגין ירידת ערך. בנוסף, אני דוחה את הטענה כי שכר השמאי מופרז, בהעדר כל אסמכתא או ביסוס לטענה על פיה מדובר בשכר החורג מהמקובל.

13. אני פוסקת בזה כי הנתבעות, יחד ולחוד, תשלמנה לתובעים את מלוא סכום התביעה, 11,354 ₪ (בלא פיצוי נוסף עבור עוגמת נפש, בגינו לא שולמה אגרה).

14. לאחר ששקלתי את הוצאות המשפט, את שערוך הפיצוי ליום פסק הדין ואת התייצבות שני התובעים לדיון, אני מעמידה את הסכום הכולל לתשלום ליום מתן פסק הדין על סך של 12,100 ₪.

סכום זה ישולם על ידי הנתבעות, ביחד ולחוד, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הנתבעת 1 ו/או הנתבעת 2, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ד, 05 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.