1. התובע 1 נולד בתאריך 1/1/90, כשהוא סובל ממחלות רבות, ולטענתו, התאפשרה לידתו בגין רשלנותן של הנתבעים.

2. התביעה הוגשה ללא חוות דעת רפואית לתמיכה בטענות התובע, והתובע עתר במסגרתה למינוי מומחים על ידי בית המשפט מהסיבות שפורטו בכתב התביעה, בין היתר בשל חוסר יכולת כלכלית לממן עלות חוות דעת, הסתרת תיעוד רפואי על ידי הנתבעים וכו'.

3. בהחלטתי מתאריך 24/6/13 הוריתי לנתבעים להגיב לבקשה למינוי מומחים על ידי בית המשפט, שהועלתה כאמור בכתב התביעה, ולתובעים ניתנה הזכות להשיב על התגובה.

4. שני הנתבעים מתנגדים נחרצות למינוי מומחים מטעם בית המשפט, מהטעמים שפורטו בתגובתם, והמשיבה 1 אף עתרה במסגרת התגובה, לדחיית התובענה על הסף, בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 1326/07 ליאור המר נ' דר' עמי עמית (פורסם בנבו, 8/5/12) (להלן: "הלכת המר"), אלא שעתירה זו הוגשה בתאריך 30/7/13, כתוספת לתגובה המקורית שהוגשה בתאריך 1/7/13.

בין לבין הוגשה תשובתו של ב"כ התובעים לתגובה, ומטבע הדברים הוא לא התייחס לבקשה לדחית התובענה על הסף, שהוגשה כאמור לאחר הגשת תשובתו, אולם במסגרת החלטה זו אדון גם בבקשה לדחיית התובענה על הסף, אף ללא תגובת ב"כ התובעים לבקשה.

דיון והכרעה

דחיית התובענה מחמת התיישנותה

5. במסגרת הלכת המר בוטלה עילת התביעה שנודעה כ"חיים בעוולה" ונותרה על כנה עילת התביעה שעניינה "הולדה בעוולה", כאשר הובהר, כי זכות התביעה נשללה מהקטין ונותרה בידי הוריו בלבד, כאמור, בעילה של "הולדה בעוולה".

6. בעניין המר התייחס בית המשפט, בסיפא לפסק הדין, לתביעות תלויות ועומדות, שהוגשו על ידי קטינים בלבד, וקבע, כי תוצאת פסק הדין לא תחול עליהן, אולם לא נקבע מה יהיה גורל התביעות העתידיות שתוגשנה על ידי הורי הקטינים, בהסתמך על הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ (2) 85), היא ההלכה הקובעת עד שינוייה באמצעות הלכת המר.

7. בתי המשפט המחוזיים ניסו לתת פתרונות לבעיות שנוצרו עם הגשת תביעות הורים, לכאורה לאחר תום תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, שכן ברור היה, כפי שבית המשפט העליון הבהיר הבהר היטב בעניין המר, כי לא הייתה כל כוונה לשלול מהקטינים את הפיצו לו הם זכאים, כאשר למעשה, הלכת המר אינה אלא שינוי הגדרת עילת התביעה והקנייתה להורים בלבד.

8. התובענה נשוא החלטה זו הוגשה על ידי קטין והוריו כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר, (ליתר דיוק, 17 ימים לאחר תום שנה ממועד מתן פסק הדין בעניין המר) ונשאלת השאלה מה גורלה, שכן מחד גיסא – בוטלה עילת התביעה של הקטין בגין "חיים בעוולה", ומאידך גיסא – עילת התביעה של ההורים התיישנה לכאורה, שכן הוגשה בחלוף שבע שנים מלידת הקטין.

9. אין ספק, כי המצב שנוצר עם מתן פסק דין המר יצר בעיה בהתייחס לתביעות ההורים, שלכאורה התיישנו, אולם הנני סבורה כי ניתן לפתור בעיה זאת על סמך הרציו של הלכת המר, אשר הדגיש כי אין ולא הייתה כל כוונה לשלול מהקטינים את הפיצוי לו הם זכאים, ככל שתוכח תביעתם, כפי שאף עולה מדברי בית המשפט בעניין זאבי (רע"א 9444/12 דר' דן זאבי נ' פלוני, מתאריך 28/4/13, פורסם בנבו), שניתן לאחר פסק הדין בעניין המר.

10. אין עוררין, כי רצוי היה לפתור את בעיית ההתיישנות שעוררה הלכת המר בפסק הדין עצמו, או בחקיקה, וכל עוד הדברים אינם מוצאים את פתרונם במסגרת הפסיקה, או החקיקה, חובה על בית המשפט לשמור על זכויות התובעים בתביעות כגון דא.

11. כאמור, בעניין אשר בפני הוגשה תביעת הקטין והוריו כשנה לאחר מתן פסק הדין בעניין המר, ועל כן ברור, כי דינה של תביעת הקטין להידחות, שכן עילת התביעה שעניינה "חיים בעוולה" נשללה ממנו.

12. באשר לתביעת ההורים – לכאורה תובענה זו התיישנה, אולם היות והלכת המר שינתה את ההלכה שנהגה עד מתן פסק הדין בעניין המר, והיות וההורים הסתמכו על הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ (2) 85), שאיפשרה לקטינים להגיש את התובענה בגין "חיים בעוולה" עד הגיעם לגיל 25, אין מקום למחוק, או לדחות את תביעת ההורים, מה עוד שהם לא השתהו בהגשתה והיגישוה זמן סביר מאד לאחר מתן פסק הדין בעניין המר.

בעבר הבעתי את דעתי, כי נוכח שינוי ההלכה, יש לשקול את תחילת מניין תקופת ההתיישנות מתאריך 8/5/12 – הוא מועד מתן פסק הדין בעניין המר, ויתכן שיש לקבוע תקופת התיישנות בת שבע שנים ממועד זה, או כל תקופת התיישנות אחרת, על מנת לאפשר להורי הקטינים הניזוקים להתארגן להגשת התובענות.

בתי משפט שונים הציעו פתרונות שונים לבעיית מועד ההתיישנות (כמו למשל פסקי הדין שצוטטו על ידי ב"כ המשיבה 1), אולם הלכה אין, ואשר על כן הנני בדעה, כי נוכח שינוי ההלכה, ונוכח הגשת תביעת ההורים בתוך פרק זמן סביר לאחר שינוי ההלכה, אין לדחות, או למחוק את תביעתם בשל התיישנותה, ויש לבררה.

סילוק התובענה על הסף מחמת אי צירוף חוות דעת רפואית

13. ב"כ התובעים הגיש יחד עם התביעה נשוא החלטה זו כ-50 תביעות, אשר במרביתן מופיע סעיף זהה, שענייננו טענה בדבר הסתרת תיעוד רפואי מהתובעים, ובחלקן אף נטען לחוסר יכולתם הכלכלית של התובעים לשאת בעלות חוות דעת רפואית, טענה שלא הועלתה במסגרת התובענה נשוא החלטה זו.

14. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת את חובתו של תובע לצרף חוות דעת לכתב התביעה לצורך הוכחת עניין שברפואה, וכן נקבע, כי בית המשפט רשאי לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת רפואית "מטעמים מיוחדים שירשמו".

ברע"א 1358/12 מרכז רפואי רבין, בית חולים בילינסון נ' עזבון המנוח אייזנבך ז"ל (מתאריך 8/5/12, פורסם בנבו) התייחס בית המשפט העליון לחובת צירוף חוות דעת רפואית, בקובעו:

"ככלל, על בעל דין הרוצה להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו

חוות דעת רפואית לביסוס טענותיו (זאת בהבדל מהכלל בדבר חוות דעת

מומחים בתחומים אחרים, שאינם עניין שברפואה, שאותן אין לצרף

לכתבי הטענות). בעניין זה נפסק כי: 'בעל דין הרוצה להוכיח עניין

שברפואה לביסוס טענה מטענותיו יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא, או

חוות דעת של מומחה (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד

1984). חובה זאת היא בעלת משמעות מיוחדת בתביעות בשל רשלנות

רפואית, שאז תלויות הן הוכחת החבות והן הוכחת הנזק בחוות דעת

כזו'". (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה (4) 898).

וכן הובהר:

"כבר נפסק, כי שילוב שתי התקנות הנ"ל מאפשר לבית המשפט

לפטור בעת דין מצירוף חוות דעת רפואית לכתב טענותיו ולמנות

מומחה מטעמו (רע"א 8015/96 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

נ' בוריסי, [פורסם בנבו], 23/3/1997). אלא שסמכות לחוד ושיקול

דעת לחוד. כבר צויין שתקנה 127 סיפא מחייבת קיומם של 'טעמים

מיוחדים שיירשמו' כתנאי למתן פטור מהחובה לצרף חוות דעת

לכתב התביעה, כך שנדרשת דרגת שכנוע גבוהה וקיומן של נסיבות

מיוחדות ומשכנעות במיוחד. בנוסף, נוכח הוראת התקנה הנ"ל,

המחייבת צירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה (בניגוד לחוות

דעת מומחה בתחום שאיננו רפואי) נחשבת חוות הדעת האמורה

למרכיב הכרחי לצורך העמדת עילת תביעה טובה ושלמה. חוות

הדעת היא חלק מכתב הטענות, ולפיכך אף נקבע שהגשת חוות

דעת נוספת, או משלימה מחייבת בקשה לתיקון כתב הטענות.

אי צירוף חוות דעת על ידי התובע והשלמת החסר על ידי בית

המשפט עלולים להיראות כמתן סיוע לתובע מצד בית המשפט..."

(וכן ראו: רע"א 5793/10 הרשות הפלסתינית נ' עזבון שבו, 27/12/2010,

פורסם בנבו).

15. כאמור, תקנה 127 לתקנות מאפשרת מינוי מומחה רפואי על ידי בית המשפט, וזאת "מטעמים מיוחדים שירשמו". התקנות אינן מונות רשימה של "טעמים מיוחדים", אשר בהתקיימם ימנה בית המשפט מומחה מטעמו, ואלו פורטו בפסיקה (ראו למשל: עניין אייזנבך; רע"א 7474/00 עיריית תל אביב יפו נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נו (2) 193, 195; רע"א 10251/02 אפרים כץ – חמים וטעים נ' דואני, פ"ד נז (1) 797, 799; רע"א 8998/10 אלישע בע"מ נ' זובידאת, [פורסם בנבו] 21/3/11; רע"א 4928/11 תותיה נ' מובדא [פורסם בנבו] 28/12/11; רע"א 8015/96 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' בוריסי [פורסם בנבו] 23/3/97; רע"א 4046/09 התעשיה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו [פורסם בנבו] 10/12/08; רע"א 7731/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל [פורסם בנבו] 21/6/07).

16. בעניין אייזנבך הבהיר בית המשפט את הנטל הכבד המוטל על המבקש פטור מצירוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה, בהבהירו:

"11. עוד נפסק, כי על התובע המבקש פטור מצירוף חוות דעת רפואית

לכתב התביעה מוטל 'נטל כבד' להראות שאין באפשרותו להגיש חוות

דעת רפואית מטעמו, שכן פטור כזה עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד

(ראו עניין שבו) כן נקבע, כי בית המשפט ייעתר לבקשה כאמור רק

בהתקיימן של 'אותן נסיבות חריגות הצדיקות מתן פטור לבעת הדין

מהצגת חוות דעת ובהתקיים, בנוסף לכך, הטעמים המיוחדים המצדיקים

מינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט' (עניין תותיה בפסקה 7).

לפיכך במסגרת 'הנטל הכבד' המונח על כתפי התובע, עליו להראות

מהם טעמיו המיוחדים המצדיקים את מתן הפטור בעניינו ומינוי

מומחה על ידי בית המשפט. טענות אלו אינן יכולות להיטען בעלמא,

אלא עליהן להיות מגובות בראיות... לסיכום האמור, ניתן לומר, כי

בית המשפט רשאי לקבל בקשת תובע לפטור אותו מצירוף חוות

דעת רפואית לכתב תביעתו כאשר עלה בידי התובע להראות כי

קיימות נסיבות של ממש, בדרך כלל נסיבות שאין הוא יכול להתגבר

עליהן באמצעים שסביר שינקוט בהם בהתחשב בכלל נתוני המקרה,

אשר מונעות ממנו לצרף חוות דעת רפואית לכתב תביעתו, והוא תמך

טענות אלו בתצהיר...".

17. לא זו אף זו. תקנה 9 לתקנות סדר הדין האזרחי מפרטת את הפרטים שיכיל כתב התביעה, וברור שפרטים אלו אינם כוללים בקשות שיש בפי התובע.

באם סבור התובע, כי לאחר הגשת כתב התביעה הוא נזקק להגשת בקשות לצורך ניהול תביעתו, עליו להתכבד ולהגישן בהתאם לתקנה 241 לתקנות, בצירוף תצהיר לאימות העובדות הכלולות בבקשה.

התובעים לא הגישו כל בקשה, ובחרו להעלות את בקשתם למינוי מומחה על ידי בית המשפט באופן סתמי במסגרת כתב התביעה, ללא כל פירוט, ובהסתמך על טענה שהועלתה על דרך הסתם, וממילא לא אומתה בתצהיר, למרות שמדובר בטענה עובדתית שעניינה הסתרת התיעוד הרפואי מידיעת התובעים, דבר אשר אינו מאפשר להם לכאורה להמציא חוות דעת רפואית.

סביר להניח, כי אילו היו התובעים טורחים ומגישים את בקשתם כדין, בצירוף תצהיר, הם היו מפרטים את המאמצים שנעשו בנסיון לאתר את התיעוד הנדרש, היו מצרפים את פניותיהם לגורמים הרלבנטיים ואת תשובת אותם גורמים, וכן היו מתייחסים לסיכוייהם לזכות בתביעתם (ראו עניין אייזנבך) ומשלא עשו כן, אין מנוס מהמסקנה, כי מדובר בטענות סתמיות אשר הועלו בדרך לא דרך בנסיון להימנע מהגשת חוות דעת רפואית והטלת עלותה על הצד שכנגד, דבר אשר לא

ייעשה.

18. נוכח האמור הנני קובעת כדלקמן:

א. הבקשה לדחיית התובענה על הסף נדחית בזאת.

ב. ניתנת בזאת לתובעים אורכה בת 60 ימים מהיום להגשת חוות דעת רפואית, באופן שימי פגרת הקיץ ופגרת סוכות יובאו במניין הימים.

ג. באם לא תוגש חוות הדעת במועד כאמור, תימחק התובענה מחמת חוסר מעש, ללא מתן התראה נוספת.

ד. נקבע לתזכורת פנימית לתאריך 13/10/13.

ה. בהנחה שהתובעים יגישו חוות דעת, ניתנת בזאת לנתבעים אורכה בת 120 ימים מהיום להגשת כתב הגנה וחוות דעת נגדית.

ו. נקבע לקדם משפט לתאריך 28/1/14 שעה 9:00.

ז. הצדדים יגישו תחשיבי נזק למועד הדיון.

התובעים יגישו תחשיבם 21 ימים לפני מועד הדיון עם העתק לב"כ הנתבעים ואילו הנתבעים יגישו את תחשיביהם 7 ימים לפני מועד הדיון, גם כן עם העתק לב"כ התובעים.

ניתנה היום, ב' אלול תשע"ג, 08 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.