1. לפניי תביעה לפיצוי כספי בגין נזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מתאונה שארעה ביום 6.9.12.
2. הנתבעים הודו באחריות לקרות התאונה ועובר להגשת התביעה שילמה הנתבעת 1 לתובעת סך של 62,676 ש"ח שאינו שנוי במחלוקת בעיניה.
3. תביעה זו הינה בגין ההפרש בין סכום נזקיה הנטענים של התובעת לבין הסכום ששולם ע"י הנתבעת 1 כאשר לדידה של התובעת קיזוז מסכום הנזק שנקבע ע"י השמאי איננו מוצדק ומנגד טוענים הנתבעים כי שווי רכב התובעת הוערך ביתר מאחר ובחוות דעת השמאי לא נלקח בחשבון כי התובעת חברה בע"מ ולא הופחת המע"מ.
4. בדיון שהתקיים בפניי נחקר שמאי הרכב מטעם התובעת על חוות דעתו והצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה ב"כ התובעת תמציא לב"כ הנתבעת אישור מרו"ח לעניין קיזוז המע"מ ושיעורו, לאחר מכן הצדדים יבואו בדברים וככל שתידרש הכרעה לעניין ירידת הערך יגישו הצדדים סיכומים בעניין זה.
5. התובעת הגישה לתיק בית המשפט אישור כי אינה מקזזת מע"מ בגין הרכב הנדון בתביעה והצדדים הגישו סיכומים לעניין ירידת הערך.

טענות הצדדים

1. לטענת התובעת רכשה את הרכב בעסקת ליסינג מימוני. התובעת הציגה אישור מרואה חשבון כי אינה מתקזזת על רכיב המע"מ ועל כן דורשת תשלום מלוא סכום המע"מ. לעניין הערכת שווי הרכב טוענת התובעת כי הנתבעים לא הגישו חוות דעת שמאית מטעמם ולא סתרו את חוות דעת השמאי באמצעות חקירתו בבית המשפט ועל כן טוענת התובעת כי יש להפחית מערך הרכב 10% בגין הליסינג המימוני בלבד כפי שעשה השמאי מטעמה בחוות דעתו. עוד טוענת התובעת כי ההפחתה של 20% המבוקשת על ידי הנתבעים מבוססת על הנחה כי בסופו של דבר הרכב יועבר לבעלותה ולא על עובדה ועל כן יש לאמוד את ערך הרכב לפי יום התאונה ולא על סמך הנחה עתידית.
2. טענת הנתבעים היא כי חוות דעת השמאי שהוגשה על ידי התובעת שגויה משום שניתנה כחוות דעת לאדם פרטי בעוד שהתובעת היא בעלת הרכב והוכח באמצעות חקירת השמאי כי אילו היה יודע שהרכב בבעלות חברה היה צריך להוריד מערך הרכב 20% ולא 10% כפי שהופחת. עוד טוענים הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק משום שהחשבונית שצורפה לכתב התביעה הוצאה על שם וזינה דוד ולא על שם התובעת ולכן לא הוכיחה איזה נזק נגרם לה כתוצאה מהאירוע.

דיון

1. בראשית דבריי אומר כי הטענה בדבר אי הוכחת הנזק בשל הצגת חשבונית שהוצאה על שם וזינה דוד הועלתה רק בסיכומי הנתבעים ואינה מתיישבת עם העובדה כי הנתבעת 1 שילמה לתובעת סכום נכבד שאינו שנוי במחלוקת בעיניה ובכך הכירה בקיומו של הנזק לתובעת, ומשכך לא היה מקום להעלות הטענה בשלב זה.
2. בדיון שבפניי העלו הצדדים שתי מחלוקות האחת בנושא קיזוז המע"מ והשנייה בנושא חישוב ערך הרכב אשר ממנו נגזר חישוב ירידת הערך.
3. נוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים ומשהוגש אישור רואה חשבון כי התובעת אינה מקזזת מע"מ בגין הרכב, על הנתבעים לשלם לתובעת את סכום המע"מ.
4. השאלה שנותרה במחלוקת הינה בעניין קביעת ערך הרכב כאשר מחד טוענים הנתבעים כי יש לבצע הפחתה נוספת על ההפחתה שביצע השמאי מטעם התובעת בהיות הרכב בבעלות חברה ואילו התובעת טוענת מאידך כי יש להעריך את שווי הרכב נכון למועד התאונה ולא על סמך השערה כי הרכב יעבור לבעלותה בעתיד.
5. בדיון שהתקיים בפני טענו הנתבעים להיעדר יריבות בינם לבין התובעת משום שאינה רשומה כבעלים של הרכב. התובעת עמדה על קיומה של יריבות בהסתמך על הטענה כי הציגה לנתבעים מכתב מאיילון בלו ליסינג לפיו הרכב נרכש על ידה בעסקת מימון ומשום שהנתבעת אשר שילמה לתובעת יודעת היטב שהרכב שייך לתובעת. בהחלטתי בדיון קיבלתי את טענות התובעת. כעת מבקשת התובעת להתעלם מעובדה זו ולא לראות בה כבעלים של הרכב לצורך הערכת שוויו.

סבורני כי ככל שהתובעת אינה הבעלים של הרכב, היה עליה לבחור מראש את הדרך בה תלך ואין היא יכולה לנוחיותה להציג את עצמה כבעלים של הרכב, להגיש תביעה כבעלים של הרכב ולהסתמך על מסמך מרואה החשבון שלה לעניין המע"מ ובד בבד לנוחיותה לבקש להתעלם מבעלותה ברכב ולאמוד את שוויו של הרכב על סמך עסקת המימון בלבד. כידוע רישום הבעלות ברכב הוא דקלרטיבי ונוכח התנהלות התובעת נחזה כי הרכב בבעלותה ועל כן אני דוחה טענתה כי אין להתייחס אליה כבעלים של הרכב לצורך הערכת שוויו.

1. בעדותו בפניי אישר השמאי כי ערך את חוות דעתו כחוות דעת לאדם פרטי וכי אם היה יודע שבעלת הרכב היא חברה בע"מ היה צריך להפחית מע"מ מערך הרכב. השמאי טען בעדותו כי בהתאם למחירון לוי יצחק הוריד 10% בגין ליסינג מימוני וכשנשאל אם האחוז היה משתנה אם היה יודע שהליסינג המימוני הוא לחברה ולא לאדם פרטי השיב: "אם זו הייתה חברה אז היו מורידים 20%" (בפרוטוקול עמ' 3 ש' 31-29).
2. משהוכח כי בעלת הרכב היא חברה וכי חוות דעת השמאי אינה לוקחת בחשבון את היות התובעת חברה בע"מ ולאור אישור השמאי בחקירתו כי לו היה עורך את חוות דעתו לחברה אז היה מקום להפחית 20% בחישוב ערך הרכב, המסקנה היא כי השמאי העריך את שווי הרכב על הצד הגבוה, וכי היה עליו לחשב את ערך הרכב בהפחתה נוספת בשל היות הרכב בבעלות חברה.
3. סיכומו של דבר היה על הנתבעים לשלם לתובעת את נזקיה כשהם כוללים את המע"מ בסך 37,386 ואת הפיצוי בגין ירידת ערך כשהוא מחושב מערך הרכב כולל מע"מ שהופחת ממנו שיעור נוסף של 10% בגין בעלות של חברה.

16. הנתבעת לא הגישה חוות דעת שמאי לתמיכה בגרסתה אודות שווי ערך הרכב ומשהגעתי למסקנה כי יש להפחית 10% נוספים בגין בעלות חברה, ביצעתי חישוב של ערך הרכב בהסתמך על נתוני חוות דעת שמאי התובעת והגעתי לתוצאה כי הפיצוי בגין ירידת הערך של הנתבעת לשלם לתובעת הינו בסך 31,291 ש"ח.

17. לפיכך היה על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 68,677 ש"ח ועל כן ומששולם סך של 62,676 ש"ח (כולל רכיב שכ"ט שמאי ומצלמה לגביהם לא הועלו טענות בסך 2,740 ש"ח) על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 8,741 ש"ח.

18. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 8,741 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.10.12 ועד למועד התשלום בפועל, אגרת בית משפט כפי ששולמה בפועל, שכר עדות השמאי כפי שנפסק בדיון בסך 750 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 1,250 ש"ח.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ד אדר ב תשע"ד, 26 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.