לפנינו תביעתם של שלושה עובדים, פליטים מסודן, לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות בגין תקופת עבודתם אצל הנתבעים וסיומה.

נציין כבר כעת, כי בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה בהליך, ביום 22.2.15, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, בהתאם להמלצת בית הדין, לפיה ככל שפסק הדין ימצא לנכון לקבוע זכות למי מהתובעים, הרי שהנתבעים יחויבו, בכל חיוב, ביחד ולחוד וזאת מבלי צורך לדון בשאלה "מיהו המעביד". לפיכך, לא נביא בפסק דין זה את טיעוני הצדדים בעניין, אשר כאמור התייתרו לנוכח ההסכמה לעיל.

תמצית טענות התובעים בתביעתם –

1. התובעים טוענים כי עבדו אצל הנתבעות במועדים כדלקמן:

א. התובע מס' 1 עבד החל מיום 1.1.10 ועד ליום 28.2.13.

ב. התובע מס' 2 עבד החל מיום 30.9.10 ועד ליום 1.3.13.

ג. התובע מס' 3 עבד החל מיום 22.3.11 ועד ליום 28.3.13.

2. התובעים טוענים כי לא הונפקו להם ולא נמסרו להם תלושי שכר במהלך תקופת עבודתם ואין הם יודעים מהו מבנה שכרם ומה כלול בו.

3. התובעים טוענים כי פוטרו מעבודתם, מבלי שנמסרה להם כל סיבה או נימוק, כאשר לתובע מס' 1 כלל לא ניתן מכתב פיטורים. התובעים טוענים כי עבדו שעות רבות, לעיתים גם ללא מנוחה שבועית, כאשר עבודתם כללה למעשה שבוע במשמרת יום משעה 7:00 עד 19:00 ושבוע לאחר מכן משמרת לילה משעה 19:00 עד השעה 7:00, לסירוגין. בכל משמרת ניתנה להם הפסקה בת 30 דקות.

4. התובעים טוענים כי לא קיבלו פיצויי פיטורים, חופשה, חגים, הפרשה לגמל, הודעה מוקדמת והבראה, ולפיכך הינם זכאים לטענתם לסכומים כדלקמן:

א. התובע מס' 1 - פיצויי פיטורים 22,610 ₪

- הודעה מוקדמת 7,140 ₪

- פדיון חופשה וחג 17,850 ₪

- דמי הבראה 4,452 ₪

- הפרשות לגמל 9,273 ₪

ב. התובע מס' 2 - פיצויי פיטורים 13,717 ₪

- הודעה מוקדמת 764 ₪

- פדיון חופשה וחג 9,882 ₪

- דמי הבראה 4,452 ₪

- הפרשות לגמל 6,094 ₪

ג. התובע מס' 3 - פיצויי פיטורים 12,240 ₪

- הודעה מוקדמת 2,353 ₪

- פדיון חופשה וחג 11,134 ₪

- דמי הבראה 4,081 ₪

- הפרשות לגמל 5,807 ₪

כן טוענים התובעים כי הינם זכאים לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וכן הפרשי ריבית והצמדה ביחס ליתר רכיבי התביעה.

תמצית טענות הנתבעים בכתב הגנתם –

5. התובע מס' 1 החל עבודתו ביום 14.1.10 ובניגוד לטענתו, כלל לא פוטר.

התובע מס' 2 אמנם פוטר אולם קיבל את כל זכויותיו לרבות פיצויי פיטורים.

התובע מס' 3 החל עבודתו רק בחודש 5/12 ולא כנטען על ידו. התובע מס' 3 אכן פוטר, לאחר שימוע ומתן הודעה מוקדמת כדין.

6. עוד נטען כי התובעים קיבלו תלושי שכר מדי חודש בחודשו וכי שולמו להם מלוא זכויותיהם בהתאם לדין. נטען כי התובעים זכו לביטוח רפואי, ביגוד, הנעלה, מתנות בחגים, מגורים על חשבון הנתבעות בדירה מפוארת ומאובזרת תוך שעלות השכירות והמיסים השונים משולמים על חשבון הנתבעות.

7. הנתבעות טוענות כי הינן זכאיות לקזז מכל סכום שייפסק לתובעים, את דמי המגורים שהועמדו לרשותם ואת ההוצאות הנלוות, בהתאם לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים),תש"ס-2000 וכן נטען כי הינן זכאיות לקזז גם את דמי הביטוח הרפואי לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים)(שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001.

עוד נטען כי יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע מס' 1, פיצוי בסך של 2,592 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת שלא ניתנה על ידו קודם התפטרותו.

השתלשלות האירועים בהליך –

8. ההתדיינות בהליך זה החלה בפני כב' השופט ארמון, בפניו התקיימה ישיבת דיון מוקדם ביום 15.12.13. במסגרת הישיבה כאמור, נקבעו בין היתר המוסכמות והפלוגתאות בעניינים הבאים:

א. תקופות העבודה –

התובע מס' 1 טוען כי החל ביום 1.1.10 עד 28.2.13, בעוד לטענת הנתבעות הוא החל לעבוד רק ביום 14.1.10 וסיים בחודש 2/13.

הוסכם כי התובע מס' 2 החל לעבוד ביום 9.8.10 וסיים ביום 28.3.13.

התובע מס' 3 החל לטענתו לעבוד ביום 22.3.11 עת קיבל שכר מאדם בשם עיסאווי מכפר מנדא, עד שהחל לקבל שכרו מאלכס, במאי 2012. לטענתו הוא עבד עד 28.3.13. לטענת הנתבעות, התובע עבד מיום 1.5.12 עד 28.2.13.

ב. השכר הקובע –

הוסכם כי התובעים השתכרו שכר לפי בסיס שעתי. לטענת התובעים נאמר להם שמדובר בתעריך מינימום לשעה. לטענת הנתבעות, שכרם של התובעים החל כשכר מינימום ובהמשך הועלה עד ל-24 ₪ לשעה, והוא השכר הקובע.

עמדת הצדדים ביחס לרכיבי התביעה עצמם, תובא במסגרת הדיון שנערוך ביחס לכל אחד מרכיבי התביעה.

9. לנוכח פרישתו של כב' השופט ארמון לגמלאות, הועבר התיק להמשך טיפול ע"י מותב זה. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, כאשר מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם, ומטעם הנתבעות הוגשו תצהירם של מר ערן זקס, מנכ"ל הנתבעת מס' 1, מר סבינין אלכסנדר, מנהל הנתבעת מס' 2 ומר דוד נתנוב, מנהל הנתבעת מס' 3.

10. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12.2.15 נשמעה עדותם של המצהירים, והצדדים התבקשו להגיש סיכומים בכתב. משהוגשו סיכומי הצדדים, הובא התיק בפנינו למתן פסק דין.

דיון והכרעה –

11. קודם שנבחן כל אחד מרכיבי התביעה, נדון ונכריע בשתי סוגיות אשר רלוונטיות למרבית הרכיבים והן: תקופת העבודה והשכר הקובע.

אשר לתקופת העבודה, ניתן ללמוד מסיכומי התובעים כי גדר המחלוקת בנושא זה הצטמצם. לטענתם, התובע מס' 1 החל עבודתו ביום 14.1.10 (כפי שגם טוענת הנתבעת מס' 1 בסע' 7 לסיכומיה) וסיים ביום 28.2.13. מועד הסיום האמור, נזכר גם הוא בסיכומי הנתבעת מס' 1 (סע' 7), ובהעדר מועד מדויק אחר, אין לנו אלא לקבוע כי תקופת עבודתו של התובע מס' 1 היתה מיום 14.1.10 ועד 28.2.13, היינו 37.5 חודשים.

באשר לתקופת העבודה של התובע מס' 2, הרי שהוסכם (ראה פרוט' מיום 15.12.13 עמ' 2 שורה 15) כי תקופת עבודתו של התובע מס' 2 היתה מיום 9.8.10 ועד 28.3.13, היינו 31.7 חודשים.

באשר לתקופת העבודה של התובע מס' 3, הרי שהתובע טען בתצהירו כי החל לעבוד במפעל הנתבעת מס' 1 ביום 22.3.11 בעוד לגרסת הנתבעות הוא החל רק ביום 1.5.12. התובע טען בסע' 16 לתצהירו כי בתקופה הראשונה לעבודתו, נרשמו שעות העבודה בצורה מסודרת וממוחשבת בכרטיס עבודה של חברת "תוסף קומפאונדס בע"מ", אולם לתצהיר התובע לא צורף ולו מסמך אחד של החברה כאמור, אשר יוכל להוות ולו ראשית ראיה לטענת התובע לעניין מועד תחילת עבודתו. נציין כי בידי שני התובעים האחרים בהליך זה, אכן מצויים כרטיסי נוכחות מטעם החברה כאמור, ומכאן נובעת המסקנה כי אילו עבד התובע גם כן, בתקופה זו, הרי שחזקה כי היו בידו ולו חלק מן הכרטיסים הללו.

לפיכך, אין בידינו לקבל גרסתו של התובע בהעדר ראיות כלשהן, ועל כן אנו קובעים כי תקופת עבודתו של התובע מס' 3 היתה מיום 1.5.12 ועד 28.2.13, כפי העולה מן האמור במכתב הפיטורים שהנפיקו הנתבעות (נספח ג' לכתב ההגנה מטעם הנתבעות 2-3), היינו התובע מס' 3 עבד 10 חודשים.

באשר לשכרם הקובע של התובעים, הרי שלטענתם הם השתכרו שכר מינימום. לטענת הנתבעות, אכן מדובר היה בשכר מינימום, כאשר מחודש 10/2012 ואילך, שולם לתובעים שכר בסך של 24 ₪ לשעה, אשר אף גבוה במעט משכר המינימום (ראה סע' 13 לסיכומי הנתבעת מס' 1). מאחר שמדובר בעובדים יומיים, הרי שלצורך חישוב זכויותיהם, יש לבחון את היקף עבודתם הממוצע במהלך 12 חודשי העבודה האחרונים. בהעדר תחשיב כלשהו לעניין זה מטעם התובעים, אנו מאמצים את תחשיבי הנתבעת מס' 1 בסיכומיה, ולפיהם שכרם הקובע של התובעים היה כדלקמן:

התובע מס' 1 – 4,112 ₪.

התובע מס' 2 – 4,065 ₪.

התובע מס' 3 – 4,223 ₪.

12. פיצויי פיטורים –

אין חולק כי התובעים מס' 2 ו-3 פוטרו מעבודתם. בכל הנוגע לתובע מס' 1, הרי שלטענתו, כפי המפורטת בתצהירו, הוא פוטר על אתר ביום 28.2.13. הנתבעות הכחישו את דבר פיטוריו של התובע, אולם בשים לב לעובדה כי התובע מס' 1 לא נחקר ביחס לטענתו זו, במסגרת חקירתו הנגדית, על ידי מי מן הנתבעות, ובהתחשב בהנחת המוצא ולפיה התובע מס' 1, שהינו פליט מסודן, הזקוק למקום עבודה למחייתו, לא יוותר על מקום עבודתו כדבר של מה בכך, נחה דעתנו כי יש להעדיף את גרסת התובע מס' 1 ולקבוע כי גם הוא, כמו חבריו לעבודה, פוטר. נוסיף ונציין כי גם אם היינו מקבלים את טענת הנתבעות ולפיה עזב התובע את עבודתו מיזמתו, הרי שלנוכח העובדה כי התובע לא קיבל זכויות יסוד המגיעות לו, ממילא אין לצפות ממנו כי ימשיך בעבודתו, על כל הכרוך בכך, לרבות זכאות לפיצויי פיטורים.

בהתבסס על תקופות העבודה שקבענו לעיל, כמו גם שכרם הקובע של התובעים כמפורט לעיל, זכאים התובעים לפיצויי פיטורים כדלקמן:

התובע מס' 1 – 12,850 ₪ = 4,112 ₪ לחודש X 37.5/12 חודשים

התובע מס' 2 – 10,738 ₪ = 4,065 ₪ לחודש X 31.7/12 חודשים

התובע מס' 3 עבד פחות שנה ולפיכך אינו זכאי בנסיבות העניין לפיצויים.

לטענת הנתבעות, היו העובדים מאשרים בחתימתם את קבלת הסכומים המפורטים בתלושי השכר (ראה פרוט' עמ' 22 שורה 18-26), אולם הלכה למעשה לא הובאה בפנינו ולו דוגמא אחת המאשרת את ביצוע התשלום המפורט בתלוש השכר.

מאחר שהנתבעות לא הביאו כל ראיה בדבר תשלום מלוא פיצויי הפיטורים הלכה למעשה או חלק מהם, אנו מחייבים את הנתבעות לשלם לתובעים את פיצויי הפיטורים בסכומים המפורטים לעיל. בנסיבות העניין, ולנוכח מורכבות ההעסקה ושאלת מיהו המעביד אשר לא תתברר בהליך זה, איננו מוצאים לנכון להשית על הנתבעות פיצויי הלנה ולפיכך יתווספו לסכומים לעיל, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל ממועד סיום עבודתו של כל אחד מהתובעים ועד למועד התשלום בפועל.

13. תמורת הודעה מוקדמת –

התובע מס' 1 טוען כי מאחר שלא קיבל הודעה מוקדמת לפיטוריו, ולנוכח תקופת עבודתו, הינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בשיעור משכורת חודש.

התובע מס' 2 טוען כי לנוכח תקופת עבודתו, והעובדה כי קיבל 20 ימי הודעה מוקדמת בלבד, הינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגין 3.5 ימים נוספים.

התובע מס' 3 טוען כי לנוכח תקופת עבודתו, והעובדה כי קיבל 11 ימי הודעה מוקדמת בלבד, הינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בגין 10 ימים נוספים.

אשר לתובע מס' 1, אין חולק כי עבד מעל 3 שנים וכי לא ניתנה לו הודעה מוקדמת (שהרי לטענת הנתבעות, אשר נדחתה, התובע התפטר). מכאן, כי התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בשיעור חודש משכורת – 4,112 ₪. לפיכך, יש גם לדחות את טענת הקיזוז שהעלו הנתבעות כנגד התובע לעניין זה.

אשר לתובע מס' 2, עיון במכתב סיכום השימוע הקובע את פיטוריו (נספח "ב" לכתב ההגנה מטעם הנתבעות 2-3), מלמד כי הוא ניתן ביום 17.2.13. מאחר שהצדדים הסכימו כי התובע מס' 2 סיים את עבודתו ביום 28.3.13, הרי שלמעשה הוא קיבל הודעה מוקדמת בת למעלה מחודש ימים. לפיכך, אנו דוחים את תביעתו בגין רכיב תביעה זה.

אשר לתובע מס' 3, עיון במכתב הפיטורים שנמסר לו, לטענתו 11 יום לפני כניסתם לתוקף, מלמד כי המכתב נושא תאריך 17.2.13 וצוין בו בכתב יד כי התובע סירב לקבל את המכתב ואישר כי קיבל את ההודעה. בנסיבות אלה, הרי שיש לקבוע כי ההודעה נמסרה ביום 17.2.13, היינו אכן 11 יום לפני כניסתם של הפיטורים לתוקף, ביום 1.3.13. לפיכך, ובהתאם להוראות סע' 4 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, זכאי היה התובע להודעה מוקדמת של יום אחד לכל חודש, היינו 10 ימים. מכאן, כי התובע אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת נוספת על זו שניתנה לו.

14. פדיון חופשה –

התובעים טוענים בתביעתם כי לא קיבלו במהלך תקופת עבודתם חופשה ולפיכך זכאים לפדות את ימי החופשה שצברו, במהלך תקופת עבודתם.

הנתבעות טוענות כי התובעים מס' 1 ו-2 קיבלו פדיון דמי חופשה מדי חודש. הנתבעות מודעות לעובדה כי מדובר במהלך לא תקין, בניגוד למטרת החוק אשר נועד להעניק חופשה ומנוחה ולא להגדיל את שכרו של העובד, אולם טוענות כי אין לאפשר לתובעים להתעשר על חשבון הנתבעות ולפיכך יש להביא בחשבון את הסכומים ששולמו במהלך תקופת העבודה.

באשר לתובע מס' 3, טוענות הנתבעות כי אכן לא נערך לו פדיון חופשה, ולפיכך הוא זכאי לפדיון חופשה לפי שכר המינימום.

הוראות חוק חופשה שנתית אינן מאפשרות פדיון הזכות לחופשה, במהלך תקופת העבודה. ככל שהדבר נעשה, כמו במקרה שלפנינו, הרי שלמעשה יש לראות בתשלום החופשה חלק בלתי נפרד משכר העבודה הרגיל. במקרה הנדון, לנוכח טענת התובעים כי לא קיבלו מאום מעבר לשכרם הבסיסי, ובהעדר כל ראייה מטעם הנתבעות בדבר תשלום הסכומים המפורטים בתלושי השכר, הרי שיש לקבוע כי התובעים זכאים לפדיון מלוא ימי החופשה המגיעה להם בגין תקופת עבודתם. לפיכך, בהתאם לתקופות העבודה, זכאים התובעים לפדיון חופשה, לפי מספר הימים שיפורט להלן (על פי הוראות החוק, חלק של יום חופשה לא יובא בחשבון) ועל פי שכרם היומי הרגיל, אשר יחושב כחלק ה-25 מן השכר החודשי הממוצע כפי שפורט לעיל:

התובע מס' 1 – 37 ימים X 164 ₪ = 6,068 ₪

התובע מס' 2 – 31 ימים X 163 ₪ = 5,053 ₪

התובע מס' 3 – 10 ימים X 169 ₪ = 1,690 ₪

15. ימי חג –

בתביעתם, דורשים התובעים תשלום בגין ימי חג. התובעים נקבו במספר ימי חג ביחס לכל אחד מהם, אולם לא ערכו תחשיב כלשהו ממנו ניתן יהיה להבין את תביעתם בגין רכיב זה ואף לא פירטו דבר בעניין. יתרה מכך, מן האמור בדיון המוקדם שהתקיים בהליך בפני כב' השופט ארמון, עולה כי התובעים טוענים שעבדו גם בימי החגים, כך שהתביעה לדמי חגים נוגעת למעשה לחגים שהתובעים עבדו בהם. (פרוט' עמ' 3 שורה 18). נציין כי התובעים לא פירטו את החגים והתאריכים הספציפיים בגינם הוגשה התביעה, ולמעשה לא ניתן לפסוק על בסיס הנתונים שהוצגו ע"י התובעים, מאום.

במצב דברים זה, אין אלא לפסוק לזכות התובעים את הסכומים בהם הודתה הנתבעת מס' 1, כמפורט להלן:

התובע מס' 1 - 2,464 ₪ בגין 14 ימים.

התובע מס' 2 - 1,848 ₪ בגין 10.5 ימים.

16. דמי הבראה –

התובעים טוענים בתביעתם כי לא קיבלו דמי הבראה כלשהם במהלך תקופת העבודה. הנתבעות לעומת זאת, טוענות כי לתובעים 1 ו-2 שולמו דמי הבראה כמפורט בתלושי השכר, בעוד לתובע מס' 3 אין זכאות לדמי הבראה, בגין תקופת עבודתו הקצרה.

לגרסתם של התובעים, לא נמסרו להם תלושי שכר במהלך תקופת העבודה ואף לא שולם להם דבר מלבד שכרם הבסיסי. לטענת הנתבעות, היו העובדים מאשרים בחתימתם את קבלת הסכומים המפורטים בתלושי השכר (ראה פרוט' עמ' 22 שורה 18-26), אולם הלכה למעשה לא הובאה בפנינו ולו דוגמא אחת המאשרת את ביצוע התשלום המפורט בתלוש השכר, הרי שבהעדר ראיה מטעם הנתבעות אודות תשלום הסכומים המפורטים בתלושי השכר, לרבות דמי ההבראה המוזכרים בהם, ובהעדר תחשיב נגדי מטעם הנתבעות, יש לאמץ את תחשיבי התובעים ולקבוע כי הינם זכאים לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתם כדלקמן:

התובע מס' 1 – 4,452 ₪

התובע מס' 2 – 4,452 ₪

17. הפרשות לפנסיה -

בסיום ישיבת ההוכחות (פרוט' עמ' 28 שורה 12) הצהירו הנתבעות כי אין מחלוקת ביחס לזכאות התובעים להפרשות פנסיוניות לפי טענות התובעים המתבססות על ההסכם הקיבוצי בדבר פנסיה חובה.

התובעים לא הביאו כל הסבר או תחשיב לעניין רכיב תביעה זה, אולם צמצמו באופן משמעותי את הסכומים הנתבעים לעניין זה, בסיכומיהם, כך שתביעתם עומדת על הסכומים הבאים:

התובע מס' 1 – 4,657 ₪

התובע מס' 2 – 4,181 ₪

התובע מס' 3 – 1,290 ₪.

הנתבעת מס' 1, אשר ככל הנראה ההצהרה בסיום ישיבות ההוכחות נשמטה מזיכרונה, טענה כי אין חובה להפריש עבור התובעים ולחילופין ערכה בסיכומיה תחשיבים מפורטים לעניין זה. הטענה כי אין חובה להפריש עבור התובעים, ממילא דינה להידחות, זאת בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין, אשר חזר על קביעותיו בעניין זה, אך לאחרונה, בבר"ע 36959-06-15 מוסאבל עבדאללה נ' טלרן אחזקות, ניתן ביום 15.7.15). לפיכך, בהתאם להסכמת הצדדים לעיל, כמו גם ההלכה הפסוקה בעניין ובהעדר כל תחשיב אחר, אנו מאמצים את חישובי הנתבעת מס' 1 כדלקמן –

התובע מס' 1 – 4,546 ₪

התובע מס' 2 – 4,789 ₪

התובע מס' 3 – 800 ₪.

מאחר שהתובעים העמידו בסיכומיהם את התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לגמל עבור התובע מס' 2 על סך של 4,181 ₪ בלבד, לא יפסוק בית הדין מעבר לכך. על כן, אנו קובעים כי התובעים זכאים לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, בסכומים שיפורטו להלן:

התובע מס' 1 – 4,546 ₪.

התובע מס' 2 – 4,181 ₪

התובע מס' 3 – 800 ₪.

18. טענות הקיזוז –

אשר לטענת קיזוז תמורת ההודעה המוקדמת שלא ניתנה ע"י התובע מס' 1, הרי שכבר קבענו כי התובע מס' 1 פוטר מעבודתו והוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת מן הנתבעות, כך שאין מקום לטענת הקיזוז בעניין זה.

אשר לטענות הקיזוז שהועלו ע"י הנתבעות ביחס לדמי מגורים, ההוצאות הנלוות למגורים ודמי ביטוח, אנו סבורים כי דין טענות אלה להידחות גם כן. נציין כי הנתבעות לא הביאו ולו ראשית ראיה ולפיה סיפקו למי מן התובעים מגורים על חשבונן, שילמו את ההוצאות הנלוות ואת הביטוח הרפואי. הנתבעות לא הביאו כל מידע בעניין, שלא לדבר על מסמכים המאמתים את המידע האמור. לעומת זאת, התובע מס' 1 טען בתצהירו (סע' 18) כי התגורר בעפולה עם עוד 14 עובדים סודנים אחרים, כי נוכה משכרו שקל לשעה בגין מגורים וכי בשנה השלישית שכר עם עוד 6 מחבריו דירה, בגינה שילמו סך של 3,000 ₪ לחודש. טענות דומות הועלו גם ע"י התובעים האחרים. במצב דברים זה, מאחר שגרסתם של התובעים לא נסתרה ובהיעדר ראיות אשר יתמכו בטענות הנתבעות לעניין זה, נדחית טענתן לקיזוז.

19. סוף דבר –

אנו מחייבים את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, את הסכומים המפורטים להלן:

לתובע מס' 1 - סך של 12,850 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

סך של 4,112 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת.

סך של 6,068 ₪ בגין פדיון חופשה.

סך של 2,464 ₪ בגין ימי חג.

סך של 4,452 ₪ בגין דמי הבראה.

סך של 4,546 ₪ בגין פיצוי אי הפרשה לגמל.

סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

לסכומים לעיל, להוציא הסכום בגין שכ"ט עו"ד, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.3.13 ועד מועד התשלום בפועל.

לתובע מס' 2 - סך של 10,738 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

סך של 5,053 ₪ בגין פדיון חופשה.

סך של 1,848 ₪ בגין ימי חג.

סך של 4,452 ₪ בגין דמי הבראה.

סך של 4,181 ₪ בגין פיצוי אי הפרשה לגמל.

סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

לסכומים לעיל, להוציא הסכום בגין שכ"ט עו"ד, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 29.3.13 ועד מועד התשלום בפועל.

לתובע מס' 3 - סך של 1,690 ₪ בגין פדיון חופשה.

סך של 800 ₪ בגין פיצוי אי הפרשה לגמל.

סך של 1,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

לסכומים לעיל, להוציא הסכום בגין שכ"ט עו"ד, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.3.13 ועד מועד התשלום בפועל.

לכל אחד מן הצדדים הזכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ג' אב תשע"ה (19 ביולי 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.