מבוא

בפניי בקשת המבקש לתשלום פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן- חוק העונשין).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירה של אי קיום צו בית משפט ושימוש במבנה ובמקרקעין ללא היתר לפי חוק התכנון והבנייה , התשכ"ה - 1965.

המבקש זוכה מחמת הספק בהכרעת דין שניתנה על ידי ביום 21.9.16.

ביום 25.9.16 עתר המבקש לחייב את המשיבה בהוצאות ההגנה בהסתמך על שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין.

התשתית העובדתית הצריכה לבקשה

כנגד המבקש התנהל הליך קודם בבית משפט השלום בעכו (תיק תו"ב 12982-12-08, להלן - ההליך הראשון) במסגרתו הוגש כנגדו כתב אישום בגין ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר. הבנייה הנטענת היא בניית קומה ב' מעל בניין קיים בן שתי קומות בשטח של כ- 136 מ"ר.

ביום 30.5.10 הרשיע בית המשפט את המבקש בהליך הראשון וגזר עליו, בין היתר, להרוס את הבניין האמור בתום 18 חודשים מיום מתן גזר הדין אלא אם יהיה לו היתר כדין.

בהליך שבפניי טענה המשיבה שעד מועד הגשת כתב האישום בתיק זה (מאי 2013) לא השיג המבקש היתר בניה כדין, לא הרס את הבניין נשוא כתב האישום כפי שנצטווה והבניין עדיין עומד על תילו. עוד נטען כי לפחות מאז 4.10.12 השתמש המבקש וממשיך להשתמש במקרקעין ובבניין הנמצא על גוש 10296 חלקה 53 וזאת ללא היתר.

המבקש כפר במיוחס לו בכתב האישום.

לאחר ניהול ההליך ושמיעת ראיות, במהלכן בחר המבקש שלא להעיד, המבקש זוכה מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום מחמת הספק. על מנת שלא להרחיב את היריעה שלא לצורך אציין בתמצית כי בהכרעת הדין נקבע כי :

• לא ניתן לבסס הרשעה ברף הקבוע בדין על עדותו היחידה כשל המפקח מטעם המאשימה כפי שניתנה ובשים לב לתוכנה;
• לא הובאו ראיות תומכות לעניין זיהוי הנכס נשוא ההליך הקודם על ידי העד בהליך הנוכחי בשים לב לכך שהמפקח לא נטל חלק בהליך הראשון; התמונות על בסיסן זיהה את הנכס נשוא כתב האישום לא הוצגו בפני בית המשפט וכמוהן גם מפה מצבית עליה הוא התבסס המפקח.
• לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנכס נשוא כתב האישום כאן הוא הנכס נשוא כתב האישום בהליך הראשון ובפועל לא הונחה כל ראיה המבססת את העבירה של אי קיום הצו השיפוטי וכך גם לעניין שימוש הנטען.
• בנסיבות המקרה נוכח חולשת ראיות התביעה הרי ששתיקת המבקש לא הטתה את הכף לחובתו ברף הנדרש.

כאמור, מספר ימים לאחר הכרעת הדין הגיש המבקש עתירתו לחיוב המשיבה בהוצאות הגנתו על פי המקסימום הקבוע בדין או לשיקול דעת בית המשפט.

הצדדים הגישו את טיעוניהם בכתב והשלימו טיעוניהם בעל פה בדיון שהתקיים בפניי.

משלא עלה בידי להביא הצדדים להסכמה אין מנוס ממתן החלטה.

תמצית טענות הצדדים

המבקש וטען כי שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין מתקיימות בעניינו.

הראשונה, העדר יסוד לאשמה : טוען המבקש כי מהכרעת הדין עולה שהמשיבה לא הציגה ראיות מספיקות להוכחת האשמה כמפורט בהכרעת הדין והיה עליה לצפות תוצאה זו מראש.

השנייה - קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת : המבקש טוען כי המשיבה הציגה מסמכים לא קבילים ובחרה להמשיך ולנהל הליך סרק עד תום.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

לעמדתה, טיב הראיות ואופיין הקים יסוד מתאים להעמדתו של המבקש לדין, ובמיוחד נוכח הודאתו של המבקש בהליך הראשון. עוד נטען כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום על בסיס החומר שעמד בפני המשיבה ערב הגשת כתב האישום אינו מגלם חוסר סבירות קיצוני, הגם שחלק מאותו חומר לא התקבל כראיה על ידי בית המשפט בהכרעת הדין. עוד ביקשה המשיבה ליתן משקל לשתיקת המבקש במהלך ניהול ההליך.

עוד טענה המשיבה כי הזיכוי במקרה זה היה מחמת הספק וכי שלא הובאו ראיות כלשהן כי נגרמה למבקש מצוקה מיוחדת עקב הגשת כתב האישום וניהול ההליך בעניינו.

תמצית ההכרעה

לאחר עיון בבקשה ובתגובה ושמיעת טענות הצדדים ובשים לב למסגרת המשפטית הרלבנטית והחלתה על נסיבות המקרה שבפניי שוכנעתי כי דין הבקשה במקרה דנן להידחות.

להלן הנימוקים.

פסיקת הוצאות לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין - המסגרת המשפטית

סעיף 80 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחייב את המאשימה לפצות נאשם שזוכה בגין הוצאות הגנתו בהתקיים אחת החלופות הקבועות בסעיף: הראשונה - באם הסתבר כי לא היה יסוד לאשמה ; והשנייה - בהתקיימן של נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

העילה שעניינה העדר יסוד לאשמה -

הפסיקה שבה והדגישה ביחס לחלופה הראשונה הקבועה בסעיף 80 (א) לחוק לפיה "לא היה יסוד לאשמה" כי לא בכל מקרה של זיכוי יש לקבוע כי לא היה יסוד לאשמה. אמנם, זיכוי הנאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 ואולם הוא לא תנאי יחיד או מספיק. נדרשת בחינה של המסד הראייתי שעמד בפני המאשימה במועד הגשת כתב האישום בפריזמה של תובע סביר:

"עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי... יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה": פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 520-519, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם – מ' ח']": ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד (פרשת יעקב דוד [4]), בעמ' 1825. כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה" פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה (פרשת ברגמן (ברטל) [5]), בעמ' 562). עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש". ( ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, בעמ' 87-88 (להלן-עניין דבש) ).

בפרשת מנצור סוכמה ההלכה באופן הבא:

"ההלכה הפסוקה קובעת כי המבחן שעל-פיו יקבע בית-המשפט, בדיעבד, כי לא היה יסוד להאשמה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית-המשפט להציב עצמו בצומת הדרכים שבו ניצבה התביעה ערב הגשת כתב-האישום ולבחון אם באותה נקודת זמן ובהינתן התשתית הראייתית שהייתה בפניה באותה עת, ההחלטה להעמיד לדין הייתה סבירה, קרי אם היה בחומר החקירה שנאסף כדי להעלות אצל תובע סביר ציפייה כי בידיו ראיות לכאורה לביסוס ההרשעה " (ע"פ 11024/02ראלב מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 336 בעמ' 445).

בחינת טענות המבקש מחייבת חזרה דמיונית בציר הזמן לאותו שלב שקדם להגשת כתב האישום והיא נעשית על יסוד חומר החקירה והתשתית הראייתית שהייתה קיימת אז ומנקודת מבטו של תובע סביר. ככל שיימצא, בשים לב לחומר החקירה שנאסף עד לאותו שלב, כי תובע סביר היה מגיע למסקנה שבראיות אצור פוטנציאל סביר לביסוס ההרשעה הרי שלא ניתן לבסס העילה הקבועה בחלופה הראשונה לסעיף 80(א)לחוק העונשין וזאת גם אם הנאשם זוכה ממנה.

משכך, על בית המשפט להעמיד את עצמו בנקודת הזמן ערב הגשת כתב האישום, ובה להשקיף ולבחון את חומר החקירה. זהו השלב המכריע והקובע לבחינת קיומו של אותו יסוד לאשמה ולא קביעות מאוחרות יותר הניתנות במסגרת ההליך המשפטי. בית המשפט העליון עמד על ההבדל בין שתי נקודות הזמן המדוברות וקבע כי:

"לפיכך פגמים שונים אשר מתגלים לתביעה רק במהלכו של המשפט וגורעים מכוחן של הראיות המפלילות לא ישמשו, ככלל, בסיס לטענה כי לא היה יסוד להאשמה. אמנם, ייתכן כי מחדליה של הרשות החוקרת יגרמו שייקבע כי להאשמה לא היה יסוד (ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 42; ע"פ 1767/94 הנ"ל [2], בעמ' 522). כך למשל כאשר מחדלים אלה גרמו לכך שחומר הראיות שהיה מצוי בידי התביעה לא היה מספיק לשם הרשעה, או כי טענת אליבי של הנאשם לא נבדקה כלל. אולם דרך המלך היא כי טענות בדבר התנהלותה של החקירה יהיו נדונות במסגרת העילה השנייה המנויה בסעיף 80 לחוק העונשין, " ( ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597, בעמ' 605 (להלן-עניין עסאף) ).

העילה השנייה - התקיימותן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי

ביחס לעילה זו הפסיקה מתווה מרחב שיקול דעת רחב יותר לבית המשפט והדברים מצאו ביטוי ציורי בהלכת דבש שאוזכרה לעיל בזו הלשון:

" עילה זו של (נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, א.ז.) שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות - הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית - המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול".

דווקא בשים לב לאופייה המשתנה של העילה, הפסיקה שרטטה מספר מבחני משנה על מנת לסייע לבית משפט בבואו להפעיל שיקול דעתו בכל הנוגע ליישומה של עילה זו ואלו הם:

• האופן בו התנהל ההליך המשפטי;
• אופי וטיב הזיכוי ;
• נסיבות אישיות של הנאשם שהן חיצוניות להליך המשפטי.

לקטיגוריות עיקריות אלו מצטרפים גם מבחני משנה לדוגמה: התנהגות היחידה החוקרת והתביעה והאם ניתן לזהות בהתנהלותן של רשויות אלה משום זדון או רשלנות ; התנהגות הנאשם במסגרת ההליך המשפטי או בחקירה על פי העניין כאשר גם לשמירה על זכות השתיקה יכול להיות משקל בעת בחינת סוגיית ההוצאות; סוג העבירה והעונש שהנאשם היה צפוי לו אלמלא זיכויו (ר' לעניין זה ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (פורסם בנבו, 26.2.13).

החלת מבחנים אלה נדרשת בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו ומתוך ראיית מכלול השיקולים והתמונה הכללית של ההליך.

מן הכלל אל הפרט

כאמור לעיל הרי שלאחר בחינת החקיקה והפסיקה ובראי השיקולים והכללים המפורטים לעיל ויישומן על המקרה שבפניי לרבות התנהלות המבקש במסגרת ההליך - נתון שגם לו יש משקל בהחלטה מסוג זה - ואופי הזיכוי הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לפסוק למבקש פיצוי בגין אף אחת מהעילות המנויות בסעיף 80 לחוק.

לעניין העילה הראשונה שעניינה העדר יסוד לאשמה -

בחינת המסכת הראייתית כפי שזו עמדה בפני התובע עובר להגשת כתב האישום - שהוא המועד הקובע - ובמנותק מהקביעות בהכרעת הדין ביחס לעוצמת הראיות מעלה כי ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום נפלה במתחם הסבירות במועד קבלתה.

אזכיר כי טרם הגשת כתב האישום עמדה בפני המשיבה את הודאתו של המבקש בהליך הקודם ביחס לבניית המבנה והשימוש בו שלא כדין. בנוסף עמדו בפניה המסמכים שנערכו על ידי מפקח הבנייה מטעמה באמצעותו ביקשה היא להגיש מספר מסמכים וחלקם אכן הוגש.

אמנם, במהלך דיון ההוכחות לא הותרה הגשת מסמכים שונים שביקשה המשיבה להגיש באמצעות העד מנימוקים שונים של קבילות ודיני ראיות באשר לאופן הגשת המסמכים ואולם אין בכך כדי לאיין את המסמכים מכל וכל. אזכיר כי המסמכים לא הוגשו מחמת היותם כאלה שנערכו על ידי גורמים אחרים אצל המשיבה ולא על ידי העד בעצמו, וכן מסמכים של צדדים שלישיים שהמשיבה כלל אינה צד להם ומסמכים שונים שלא ניתן היה לדעת כלל מי עורכם.

המסמכים האמורים היו מונחים בפני התובע ערב הגשת כתב האישום, ולכאורה ככל שהמאשימה הייתה מקפידה על הוראות סדרי הדין והבאת הראיות ניתן היה להגיש את כל המסמכים האמורים ואולם משלא עשתה כן - נשללה הגשת המסמכים בשלב הדיוני של ניהול המשפט.

משכך סבורני כי יש לראות את הנתונים הנ"ל כפגמים דיוניים שנפלו בעת ניהול ההליך על ידי המשיבה במהלכו של המשפט, ואין בהם כדי לבסס את טענתו של המבקש ביחס להיעדר יסוד לאשמה למפרע.

עוד יודגש כי במסגרת הכרעת הדין הובעה ביקורת על האופן בו נוהל ההליך ע"י המשיבה ועל מחדליה. ואולם, אין במחדלים אלו - אשר הביאו/תרמו לזיכוי המבקש בתום ההליך - כדי לבסס את הטענה לחוסר סבירותה של ההחלטה בדבר עצם הגשת כתב האישום. גם אם ניתן לצפות מתובע המחליט על הגשתו של כתב האישום לפעול על פי הוראות הדין על מנת להביא את כל הראיות באופן הולם והעולה בקנה אחד עם סדרי הדין ולמצות הפוטנציאל הראייתי הגלום בהן, הרי שעדין אין לומר כי הגשתו של האישום על סמך אותן ראיות הייתה בלתי סבירה לחלוטין.

לעניין העילה השנייה: קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי -

גם ביחס לחלופה זו לא עלה בידי המבקש לשכנע בדבר קיומן של נסיבות המצדיקות פיצוי על פי המבחנים ומבחני המשנה שצוינו לעיל.

אציין את העיקריים שבהם הרלבנטיים לעניין שבפניי:

טיב הזיכוי - המבקש זוכה מחמת הספק מהנימוקים שצוינו בהכרעת הדין. גם אם אין הוראה בחוק המונעת תשלום פיצויים לפי סעיף 80 ביחס למי שזוכה מחמת הספק הרי שעדין טיב הזיכוי ואופיו משליכים על הנסיבות הרלבנטיות לחלופה זו והפסיקה בעניין זה מדברת בעד עצמה.

לדוגמא:

" במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם"

(ע"פ 700/00 מאיר טוייל נ' מדינת ישראל, בפסק' 5 (פורסם בנבו 23.5.02) ).

כמו כן נקבע בעניין דבש:

" מן הצד האחר, נקבע כי בנסיבות מסוימות לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי...כך אף נסיבות הקשורות באשמתו של הנאשם, למרות זיכויו. למשל, מקום שהנאשם זוכה אך היה זה זיכוי מן הספק או בשל קושי טכני בהרשעתו. בנסיבות אלו נקבע כי על-אף הזיכוי לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי " (בפסק' 20).

אופן ניהול ההליך על ידי הנאשם - על פי הפסיקה אופן ניהול ההליך על ידי המבקש ושמירתו על שתיקה ובמקרה זה אי מתן עדות יש בהם כדי להוות שיקול כנגד פסיקת הוצאות במקרה של זיכוי. בהכרעת הדין התייחסתי לא רק להתנהלות המשיבה, שלא הייתה חפה מפגמים, אלא גם להתנהלותו הדיונית של הנאשם שגם בה מצאתי טעם לפגם ואין צורך לחזור על הדברים.

גם הנתון כי המבקש בחר לממש את זכותו לשתוק ולא למסור את עדותו במהלך שמיעת הראיות - הגם שאין מחלוקת כי דובר בזכות מהותית המוקנית לו - יש בו כדי להשפיע על השיקולים המנחים את בית המשפט בבקשה מהסוג שבפניי.

נסיבות אישיות אחרות - המבקש לא הצביע על נסיבות אישיות מיוחדות שיש בהן כדי להצדיק התחשבות מיוחדת בו. המבקש לא נעצר במהלך המשפט ולא טען לפגיעה בפרנסתו או במשפחתו. בהתחשב באופי העבירה ואופן ניהול ההליך הרי שלא התרשמתי, על אף טיעוניו המלומדים של הסניגור, מנסיבות מיוחדות , סבל חריג או עינוי דין חמור או עוול שנגרם למבקש בעטיו של ההליך המשפטי המצדיקים פיצוי (ראה והשווה לעניין זה: ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550).

סוף דבר

הבקשה נדחית.

תם הדיון בתיק 55548-05-13.

המזכירות תמציא את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' ניסן תשע"ז, 03 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.