1. לפניי בקשה לסילוק ערעור על הסף שהגישה המשיבה, שהוגשה במסגרת הודעת ערעור שהגישה חברת אוניפארם בע"מ (ח.פ 51-045766-6), על החלטת כב' הפוסקת בקניין רוחני, יערה שושני כספי (להלן: "הפוסקת"), מיום 7.4.13, במסגרתה אושרה לרישום בקשת פטנט מס' 147642, שהגישה חברת Lilly Icos, היא המשיבה בענייננו.
2. האמצאה נשוא בקשת הפטנט מתייחסת לתכשיר פרמצבטי הכולל את החומר הפעיל טדלפיל בצורתו החופשית, בטווח ספציפי של גודל חלקיקים, כאשר הקוטר המקסימאלי הממוצע של 90% מהם הינו מיקרון. צורות מועדפות של האמצאה כוללות את החומר הפעיל, כאשר הקוטר המקסימאלי הממוצע של 90% מהם הינו 25 מיקרון, ו- 10 מיקרון. על פי בקשת הפטנט, התכשיר מיוצר ונמכר לשימוש בבעיות אין-אונות, תחת השם Cialis, והוא זכה להצלחה מסחרית.
3. המערערת מתכוונת להשיק תרופה גנרית המכילה את החומר הפעיל הנידון בבקשת הפטנט שהגישה המשיבה, והיא עשויה, להנחתה, להיפגע משמעותית מהשלכות עצם רישום הפטנט.

רקע עובדתי

1. ביום 15.1.02 הגישה המשיבה את בקשת הפטנט, וזו נבחנה על ידי בוחני הפטנטים ברשות הפטנטים על מנת לקבוע האם ראוי ליתן פטנט בגין האמצאה המתוארת בבקשה. משהשתכנע בוחן הפטנטים כי מן הדין ליתן פטנט על האמצאה, קיבל הבוחן את הבקשה, והבקשה פורסמה להתנגדויות של צדדים שלישיים.
2. בעקבות הפרסום הוגשה התנגדות לבקשה על ידי חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן: "טבע"). במהלך הליך ההתנגדות הוגשו ראיות בדמות חוות דעת של מומחים, והתקיימו חקירות נגדיות. לאחר החקירות הנגדיות, וטרם הגשת הסיכומים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיכך ביום 24.3.11, זנחה טבע את ההתנגדות שהגישה.
3. באותו היום הורה כב' סגן הרשם (כתוארו אז) נוח שלו שלומוביץ, על סגירת הליך ההתנגדות, והעברת התיק לבחינה לפי סעיף 34 לחוק הפטנטים, התשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק"), לפיו, אם "הוגשה התנגדות כדין לפי סעיף 30 ובוטלה לאחר מכן, רשאי הרשם שלא לתת את הפטנט המבוקש, אם אגב ההתנגדות נתגלה לו חומר שלפיו לא היה מקום לקבל את הבקשה מלכתחילה."
4. ביום 30.3.11, נתן סגן הרשם הודעה למשיבה, בהתאם להוראות סעיף 74(א) לתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח-1968 (להלן:"תקנות הפטנטים")), על החלטתו לשקול שימוש בסעיף 34 לחוק. לסברת המשיבה, החלטת סגן הרשם לא פירטה כדבעי את החומר שנתגלה לו במהלך הליך ההתנגדות, אשר לאורו שקל סגן הרשם לעשות שימוש בסמכותו האמורה, ולפיכך ביקשה היא בהודעתה כי סגן הרשם יבהיר את החלטתו.

מאוחר יותר, ומפאת שסגן הרשם עזב את תפקידו, הועבר הטיפול בתיק לפוסקת, אשר נתנה "החלטה משלימה", במסגרתה ביקשה להבהיר את החלטת סגן הרשם, תוך שהיא מפנה את המשיבה לחומר שנתגלה במהלך הליך ההתנגדות, ומורה לה להגיש את טיעוניה בכתב תוך שלושים יום או להודיע על בקשתה לקיים דיון בעל פה. בהתאם, הגישה המשיבה את עיקרי הטענות שלה ביום 12.3.13.

1. ביום 7.4.13, ניתנה החלטת הפוסקת, היא נשוא הערעור דנן, לפיה, לאחר שקראה את טיעוני מבקשת הפטנט, היא המשיבה דנן, בחרה הפוסקת שלא לעשות שימוש בסמכותה על פי סעיף 34 לחוק. לפיכך, ובהתאם לאמור בסעיף 35 לחוק ("לא הוגשה התנגדות עד תום המועד הקבוע להגשתה, או הוגשה התנגדות והיא בוטלה או נדחתה סופית על ידי הרשם או בית המשפט, יינתן הפטנט למי שהוא אותה שעה בעל האמצאה, זולת אם השתמש הרשם בסמכותו לפי סעיף 34..."), הורתה על רישום פטנט מס' 147642, והפטנט נרשם.
2. על החלטה זו של הפוסקת, שלא לעשות שימוש בסמכותה מכוח סעיף 34, קרי, החלטתה לאשר את בקשת הפטנט, חרף הממצאים והמסקנות שפורטו בהודעת סגן הרשם למשיבה ובהחלטה המשלימה שנתנה הפוסקת אודות הסיבות בגינן נשקל השימוש בסמכות שבסעיף 34 לחוק - מוגש הערעור דנן.

השתלשלות ההליכים שלפניי

1. ביום 2.6.13 הגישה המערערת את הודעת הערעור, במסגרתה קבלה על ההפעלה השגויה של סעיף 34 לחוק, אשר גרמה בין היתר לקבלת החלטה רצופת שגיאות חמורות, המחייבות את הפעלת שיקול דעתה של ערכאת ערעור זו, מכוח סעיף 174(א) לחוק ("מי שרואה את עצמו נפגע על ידי החלטה של הרשם אשר סיימה את הדיון בהליך שנערך בפניו לפי חוק זה, לרבות החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט תוך המועד שנקבע").
2. בקצירת האומר, הערעור נסוב על שני עניינים: האחד - טענת המערערת כי לאור הוראות סעיף 172(א) לחוק ("...לעניין קביעה או החלטה בדבר כשירות פטנט לרישום או אי כשירות פטנט לרישום, לרבות בדרך של התנגדות, לא יוטל תפקיד שיפוטי על פוסק בקניין רוחני אלא לאחר שהבקשה לרישום פטנט נבחנה בידי בוחן.."), החלטת הפוסקת ניתנה בחוסר סמכות, משום שפוסק בקניין רוחני אינו יושב כלל בהליך חד-צדדי ואינו מוסמך ליתן החלטות מהסוג שניתנה בענייננו, היינו, החלטה על רישום פטנט, מבלי שעברה קודם תחת שבט ביקורתו של בוחן; והשני - טענת המערערת כי החלטת הפוסקת מושתתת על קביעות העומדות בסתירה להלכה הפסוקה, בה נקבע חד משמעית כי נטל ההוכחה בהליכי רישום זכות מונופוליסטית בפטנט רובץ על כתפי מי שמבקש את רישומו, עד לסיום הליך בחינת הפטנט; ובענייננו, לטענת המערערת, המשיבה לא עמדה בנטל האמור. כמו כן טוענת המערערת כי לסברתה, החלטת הפוסקת עומדת בסתירה מוחלטת, וללא הסבר או הנמקה מניחים את הדעת, לשתי החלטות קודמות ונחרצות שהוציאה רשות הפטנטים בעניינה של המשיבה: החלטה שניתנה ביום 30.3.11 על ידי סגן הרשם, לפיה, אין להעניק למשיבה את רישום הפטנט; והחלטה משלימה, מיום 24.10.12, שניתנה על ידי הפוסקת עצמה, ממנה אנו למדים כי מניתוח חומר הראיות שהתגלה לסגן הרשם אגב ההתנגדות, עולה בבירור כי המשיבה לא המציאה דבר.
3. בתגובה להודעת ערעור זו, הגישה המשיבה בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), להורות כי הערעור לא יקובל לרישום, משום שהיא הוגשה בניגוד להוראות הדין; זאת, מאחר שהמערערת לא הייתה צד להליך שהתנהל בפני רשות הפטנטים, ולפיכך היא משוללת זכות שבדין להגיש ערעור על החלטת הפוסקת. בנוסף או לחלופין, ביקשה המשיבה, על בסיס הנימוק האמור, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנות 100 ו/או 101 לתקנות סדרי הדין, ויורה על סילוקו של הערעור על הסף.

בבקשתה מפרטת המשיבה את העובדות הרלוונטיות הבאות: בעקבות ההתנגדות לפטנט שהגישה חברת טבע - התנגדות אשר נזנחה על ידה בהמשך - ולאחר בחינת כלל החומר שלפניה, החליטה הפוסקת, בהחלטה מנומקת, שלא להפעיל את סמכותה לפי סעיף 34 לחוק. לכן, על פי סעיף 35 לחוק, תוצאת החלטתה - אחת דינה: "מתן הפטנט למי שהוא אותה שעה בעל האמצאה", היא המשיבה דנן. על החלטה זו הוגש הערעור המונח כעת על שולחנו של בית משפט זה, ברם הערעור הוגש על ידי מי שכלל לא היה צד להליך בערכאה הראשונה, ועקרון ידוע הוא בשיטת המשפט הישראלית, כי זכות הערעור נתונה רק למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, ונפגע על ידי פסק-הדין.

1. ביום 1.9.13 השיבה המערערת לבקשת המשיבה. לטענתה, יש לדחות את טענת המשיבה אודות אי-זכותה של המערערת להגיש ערעור משלא הייתה צד להליך בפני סגן הרשם, וזאת לאור הוראת סעיף 174(א) לחוק, בו מצוין במפורש כי זכות הערעור נתונה לכל "מי שרואה עצמו נפגע"; וברי כי אילו רצה המחוקק להגביל את זכות הערעור כנטען ע"י המשיבה, היה נוקב במילים "בעל-דין" או "צד" כפי שעשה בחוקים רבים אחרים באופן מפורש.
2. ביום 8.9.13 הגישה המשיבה בקשה בה עתרה לדחיית המועדים שנקבעו לשמיעת הערעור, עד להכרעה בבקשה למחיקת הערעור מן הרישום ו/או סילוקו על הסף. זאת, משום שלשיטתה, אין טעם לדון בערעור לגופו, כאשר המערערת, לסברתה, כלל אינה זכאית להגיש את הערעור. כמו כן הדגישה המשיבה, כי בשם יעילות דיונית וחיסכון במשאבים, ראוי כי בית המשפט יכריע תחילה בבקשה זו. בתגובת המערערת לבקשה האמורה, היא טענה כי משום שהבקשה למחיקת הערעור ו/או סילוקו על הסף, מחייבת בירור של טענות מהותיות נוספות (כדוגמת פרשנות סעיפים 34, 172(א), 174 ו- 157-159 לחוק), סבורה היא כי יש לדון בבקשת המחיקה ו/או הסילוק בד בבד עם הדיון בערעור לגופו.

ביום 12.9.13, השיבה המשיבה לתגובה האמורה, בה עמדה על בקשתה כי בית המשפט ידון בבקשה למחיקת הערעור בנפרד מהדיון בערעור, תוך שהיא מדגישה כי הנפקות של אי הכרעה בבקשתה המקדמית, כמוה כמתן זכות עמידה למערערת לטעון בערעור, וזו בדיוק מהות הבקשה.

1. בהחלטתי מיום 16.9.13 התקבלה עמדת המשיבה, לפיה, בטרם יישמע הערעור לגופו, ידון בית המשפט בשאלות המתעוררות בבקשה המקדמית למחיקה ו/או סילוק הערעור על הסף. לפיכך, המועדים שנקבעו להגשת עיקרי הטיעון ותיקי המוצגים בוטלו, ונקבע דיון ליום 3.11.13 להשלמת טיעוני הצדדים בשאלת זכות העמידה של המערערת.
2. להלן אפרט את טענות הצדדים, ככל שהן נוגעות לבקשת המשיבה למחוק את הערעור מן הרישום ו/או לסלקו על הסף.

טענות המשיבה

1. לסברת המשיבה, כאמור, יש למחוק את הערעור ו/או לסלקו, מפאת שרק מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה ונפגע על ידי פסק-הדין רשאי לערער עליו. על כן סבורה המשיבה, כי בית המשפט מוסמך למחוק את הערעור מן הרישום, שכן מלכתחילה, על פי סעיף 421 לתקנות סדרי הדין, לא היה מקום לקבלו לרישום, ומשנרשם, לבית המשפט הסמכות להורות על מחיקתו; והלכה היא, כי הסמכות להורות על מחיקת ערעור מכוח תקנה 421 אינה מוגבלת לשלב קבלתו לרישום, וניתן "לתקן את המעוות" ולמוחקו אף לאחר שכבר הוגש הערעור שלא כדין או שלא בזכות, כפי שארע בענייננו. אשר לסמכותו של בית המשפט לסלק את הערעור על הסף, סבורה המשיבה כי יש ללמוד על סמכות זו בדרך של היקש, על בסיס העילות הקבועות בסעיפים 100 ו- 101 לתקנות סדרי הדין.
2. לגופו של עניין, מציינת המשיבה כי בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל (10.1.91, להלן: "פרשת או הלכת חסן") עסק בית המשפט העליון בשאלה מיהו "צד" הרשאי לערער על קביעה שיפוטית, והוצגו בו שתי גישות אפשריות: האחת - "הגישה המסורתית", לפיה "צד הוא גורם מתדיין על פי מסמכי היסוד הפותחים בהליך משפטי"; השנייה - "המבחן הפונקציונאלי", מבחן מרחיב ועדיף, לפיו צד הרשאי לערער הוא "מי שנתקיים בעניינו הליך..". הלכה זו זכתה לחיזוק והבהרה בבג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה השופט ע.שרון (24.8.98, להלן: "פרשת צירינסקי"), במסגרתו חזר בית המשפט העליון על הלכת חסן, והדגיש כי צריכים להתקיים שני תנאים על מנת שתצמח זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית, גם אם אין הוא "צד פורמאלי" להליך שבמסגרתו ניתנה ההחלטה הפוגענית: ראשית - שיתקיים בעניינו הליך, ושנית - שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות ההופלדיאנית שלו. וכיצד יתקיים בעניינו של צד הליך, עת הוא אינו "צד פורמאלי"? מסביר בית המשפט כך: "מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על פי כתבי הטענות הפורמאליים - לרבות כתב האישום - מתנהל 'הליך נוסף', המהווה למעשה 'משפט נלווה', ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד ל'משפט העיקרי', רואים הכרעה בעניינו של האחרון כ'פסק- דין' שניתן במשפט שהוא 'צד' לו".
3. מכל האמור עולה, לטענת המשיבה, כי שעה שהמערערת לא הייתה צד להליך הקודם, לא במסגרת הליך ההתנגדות ולא במסגרת הליך הבחינה לפי סעיף 34 לחוק, ברי כי המערערת אינה צד פורמאלי בהליך העיקרי או צד בפועל שהתנהל לגביו הליך נלווה, שכן כזה כלל לא התקיים. לכך יש להוסיף, כי אילו רצתה המערערת, יכולה הייתה להצטרף כצד להליך ההתנגדות, בעוד שנקבע במפורש, כי לא ניתן לאפשר לצד להצטרף להליך ההתנגדות מקום שאותו צד לא הגיש את התנגדותו תוך פרק הזמן שהוקצב לכך בחוק, קרי, תוך שלושה חודשים, ואין לחרוג ממנו (סעיף 30 לחוק).
4. עוד טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הפרשנות לסעיף 174(א) לחוק, עליה נשענת המערערת: בניגוד לסברת המערערת, כאילו הביטוי "מי שרואה עצמו נפגע", מעניק זכות ערעור לכל מי שרואה עצמו נפגע באשר הוא, הרי שלסברת המשיבה, ולאור פרשת חסן ופרשת צירינסקי, ביטוי זה חייב להתפרש כך שרק מי שהיה צד בפועל להליך ורואה עצמו נפגע, הוא ורק הוא יכול לערער על ההחלטה הפוגענית; כשמטרתה היחידה של סעיף 174(א) לחוק הינה להעניק זכות ערעור לבעל דין, או אף צד שלישי אשר אמנם לא היה בעל דין בהליך, אשר ביקש להשמיע את טענותיו בפני רשם הפטנטים, וסורב; במקרה כזה, יהיה אותו בעל דין או צד ג' רשאי לערער על ההחלטה שלא לשומעו. לסברת המשיבה, לא יעלה על הדעת כי סעיף 174(א) לחוק ירחיב את זכות העמידה להגשת ערעור לאחר תום מועד הגשת התנגדויות, מקום שמי שמבקש זכות עמידה להגשת ערעור יכול היה להגיש התנגדות במסגרת ההליך להתנגדויות הקבוע בחוק, אלא שלא ניצל הליך זה ולא הגיש התנגדות במועד.
5. נוסף על האמור, סבורה המשיבה כי כל פרשנות אחרת הניתנת לביטוי "מי שרואה עצמו נפגע", באופן אשר יאפשר לכל צד שלישי להגיש ערעור, מרוקנת מתוכן את ההסדרים הקבועים בחוק הפטנטים ובתקנות להתנגדויות וערעורים (למשל, סעיפים 30 - 34, 73ב - 75 לחוק, ותקנות 57 - 75 ו-103 - 108), וסותרת את מטרתם ואת האיזונים הקבועים בהם. כן, אין להתעלם מכך כי הפרשנות המוצעת עלולה להביא לכך כי לאחר כל החלטה שתתקבל על ידי הרשם, יצוצו לפתע "נפגעים פוטנציאליים" שלא טרחו להגיש את התנגדותם במועד ובאופן הקבוע בדין.
6. לבסוף בעניין זה, טוענת המשיבה כי לא בכדי לא הביאה המערערת אף לא דוגמא אחת למקרה בו הוגש ערעור על החלטה של רשם הפטנטים על ידי מי שלא היה צד להליך, ולא כל שכן מקרה בו נתקבל ערעור כאמור. לפיכך, אין מדובר אלא בפרשנות מרחיקת לכת שאינה מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו ואף אינה נהוגה בפרקטיקה.
7. בדיון שבפניי הדגישה המשיבה כי שלילת מעמדה של המערערת להגשת ערעור עדיין משאירה פתוחה בפניה הדרך לתקוף את רישומו של הפטנט, למרות שפספסה את המועד להגשת ההתנגדות, וזאת, באמצעות הגשת בקשה לביטול הפטנט לפי סעיף 73ב לחוק ("הרשם רשאי על פי בקשת כל אדם שאיננו בעל הפטנט, לבטל פטנט אם מצא כי קיימת עילה שעל פיה ניתן להתנגד למתן הפטנט; דיני ההתיישנות לא יחולו על בקשת ביטול לפי סעיף זה").

טענות המערערת

1. בתגובה טוענת המערערת, כי מאחר שהפטנט הינו מונופול, אין להעניקו אלא במשורה ולאחר בחינה מדוקדקת. רשם הפטנטים הוא למעשה "הממונה על ההגבלים הפטנטיים", ומשכך, תפקידו להגן על הציבור ממונופולים החודרים לכיסו ללא ידיעתו. הליך ההתנגדות של צד ג' הינו נדבך חשוב של ההגנה האמורה, וסעיף 34 לחוק הוא הכלי האחרון לבחינת הפטנט טרם הקיבול. על כן, הפרשנות המתחייבת של סעיף 174(א) הינה כי כל מי שרואה עצמו נפגע רשאי לערער על החלטת הרשם; ולא בכדי החליט המחוקק שלא לנקוב במילה "צד". כן מציינת המערערת כי מתן מעמד בסעיף 174(א) להגשת ערעור על "החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159" (כשבסעיף 159 נקבע כי "הרשם ישתמש בסמכות שניתנה לו לפי חוק זה ולאחר שנתן הזדמנות לכל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו, להשמיע את טענותיו בפניו"), אף היא מצביעה על הכוונה להרחיב את זכות הגישה לערכאות וזכות הערעור. באופן זה, מכיוון שההחלטה שתתקבל על פי המנגנון הקבוע בסעיף 34 לחוק הינה החלטה עצמאית וסופית החורצת את גורלה של הבקשה לפטנט, היא חייבת לעבור את המנגנון של סעיף 159 בטרם תתקבל; ואם כן, לפי הוראות סעיף 159 האמור, בטרם הינתנה יש להעניק לכל מי שעלול להיפגע ממנה את הזכות להשמיע את טענותיו בפני הרשם.

המערערת מדגישה כי שילוב של הוראות 174(א) ו- 159, מעיד על מנגנון שבא להגן על האינטרס הציבורי דווקא, ולא על מבקש הפטנט, ומחייב את הרשם לאפשר לכל אדם להתערב בהליך אף אם לא היה צד לו מלכתחילה. בהתאם, חובה זו של הרשם לשמוע צד שכזה עובר למתן החלטתו, מצמיחה לאותו צד גם זכות ערעור על ההחלטה; ובייחוד עת נמנעה מהמערערת זכות השימוע.

המסקנה נובעת אף מתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח-1968, שעיון בהן מעלה כי זכות הערעור נתונה לציבור בכללותו. כך למשל בפרק ב' לתקנות, נקב המחוקק באופן מפורש במילים "צד", "מבקש" ו- "מתנגד", בעוד שבתקנה 75 - המסדירה את חובת ההודעה לרשם הפטנטים על הגשת ערעור ("הוגש ערעור על החלטת הרשם בהליך לפי פרק זה, יודיע המערער על כך לרשם בעת הגשת הודעת הערעור לבית המשפט"), נוקב מחוקק המשנה בלשון "מערער", (ומאחר שתקנה 75 חלה על כל החלטה של הרשם "בהליך לפי פרק זה", הרי שתחול גם על תקנה 74(א) שבאותו פרק, המתייחסת להחלטות שמקבל הרשם לפי סעיף 34 לחוק ("ראה הרשם מקום להשתמש לגבי בקשה פלונית בסמכותו לפי סעיף 34 לחוק, יודיע על כך למבקש בכתב מנומק")). לטענת המערערת, השינוי בלשון התקנות מ"מבקש" בתקנה 74, ל"מערער" בתקנה 75, הינו ראיה משכנעת ביותר לעמדתה כי זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 34 לחוק, הניתנת במעמד צד אחד, נתונה לא רק למבקש הפטנט אלא לציבור בכללותו וכל מי שרואה עצמו נפגע ממנה.

1. בתמיכה לטענתה האמורה, מפנה המערערת לרע"א 886/93 Eli Lilly נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (18.4.93, להלן: "החלטת לילי"), שם קבע בית המשפט העליון כי הוספת הסייג של סעיף 159 להוראת סעיף 174(א) לחוק המובא לעיל, באה "כדי להסיר ספק ולהבהיר שגם מי שלא היה בעל הדין בהליך שלפני הרשם ונדחתה בקשתו להשמיע טענותיו לפניו, יכול לערער על ההחלטה"; ומקל וחומר נמצאנו למדים, כי יפה מסקנה זו אף מקום שנשללה ממאן דהו הזכות לבקש את השמעת טענותיו בפני הרשם, כפי שנשלל מן המערערת.
2. נוסף על האמור, סבורה המערערת כי סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים, תשנ"ח - 1988, מעניק לכל אדם את הזכות לערער על החלטות בית הדין שניתנו לפי סעיף 30 לחוק זה, הן החלטות אשר ניתנו במעמד צד אחד מבלי ש"המערער העתידי" היה צד להן. כך דאג המחוקק ליתן לציבור להשמיע את קולו, מקום בו עלול הציבור להיפגע מקיומו של מונופולין, בדרך של הגשת ערעור. אי לכך, מכיוון שפטנט הוא מונופול על פי דין (סעיף 3(2) לחוק ההגבלים העסקיים), מצא המחוקק להעניק לציבור בכללותו את זכות הערעור על החלטות שניתנו, שעניינן הפקעת נכסים השייכים לציבור כולו והפקדתם בידיים פרטיות של מבקש הפטנט, שאינו ראוי לכך.
3. עוד בהקשר זה, הפנתה המערערת לע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם (17.10.06, להלן: "פרשת אגודת הכורמים"), שם נקבע כי את המונח "מי שנפגע", בסעיף 38 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב- 1972 (להלן: "פקודת סימני המסחר"), יש לפרש כך כי הכוונה לכל מתחרה מסחרי שנפגע, ובחוק זה אין הבחנה בין "צד" להליך שנפגע לבין כל אדם אחר שנפגע.
4. אשר לטענה כי המערערת לא הייתה צד להליך וכי על כן היא מנועה מלערער כעת, מציינת המערערת כי הפסיקה אליה הפנתה המשיבה בתמיכה לסברתה כי זכות הערעור מצומצמת למי שהיו צדדים להליך בערכאה הראשונה - מרחיבות דווקא את זכות הערעור ולא מצמצמות אותה. כך למשל בהלכת חסן, הרחיב בית המשפט את ההגדרה של "צד", עת קבע כי צד אינו נקבע אך על פי המסמכים הפורמאליים, אלא צד ייחשב גם מי שנתקיים בעניינו הליך שהכריע בזכותו ההופלדיאנית; ומכיוון שלהנחת המערערת, הענקת פטנט שאינו ראוי מהווה פגיעה קשה ביכולתם של מתחרים עסקיים להתחרות עם מוצר משלהם, הרי שנפגעה בעניינה זכות הופלדיאנית- היא הזכות לתחרות (ובתמיכה לטענת המערערת באשר לחשיבות הזכות לתחרות, היא מפנה לע"א 733/95 ארפל נ' קליל (15.7.97; להלן, "פסק הדין בעניין קליל").
5. לבסוף טוענת המערערת, כי מעל לכל הטעמים שהובאו על ידה לביסוס זכותה להגשת הערעור דנן, הרי שזכותה נובעת מזכות היסוד של הגישה לערכאות, ובפרט לערכאות הערעור, בצירוף העיקרון כי החלטות מנהליות של ברי סמכות שלטונית חייבות מעצם טיבן להיחשף לשבט הביקורת של הערעור. זכות זו, לטענתה, נידונה בפסק הדין בעניין קליל, בו עמד בית המשפט העליון על חשיבותה המוגברת של הזכות, על מנת להרחיב את הביקורת מקום שקיים חשש לקבלת החלטה שגויה ברישום פטנט, המקימה פגיעה קשה בפרט ובציבור. אמנם, המערערת אינה מתעלמת מן העובדה שפסק דין זה לא עסק בבקשה לביטול פטנט אלא בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לביטול מדגם רשום, בידי מי שלא היה צד להליך; אלא שלדעתה, הוא יפה שבעתיים למתן זכות ערעור על ההחלטה לפי סעיף 34 לחוק.
6. אשר למסגרת הנורמטיבית מכוחה מבקשת המשיבה למחוק את הערעור, היא סעיף 421 לתקנות סדרי הדין, סבורה המערערת כי המשיבה מבקשת להפעיל תקנה העוסקת במחיקה משום כשלים טכניים, ואולם זכות הערעור הינה עניין מהותי, מאין כמותו, וראוי שתידון בהתאם.
7. בדיון שבפניי הדגישה המערערת, כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה ערעור לפי סעיף 34 יכול שיוגש אך על ידי מי שהיה צד להליך בפני הרשם. זאת משום שכפי שקרה בענייננו, כאשר הצד המתנגד מסיר את התנגדותו, והפטנט נרשם, סביר להניח כי אותו צד לא יגיש על כך ערעור (מאחר וכאמור הסיר הוא את התנגדותו), או אז נוצר מצב, לשיטתה של המשיבה, כי איש לא יוכל לערער על החלטת הרשם שהתקבלה לפי סעיף 34 לחוק, שהיא תוצאה לא סבירה המתעלמת מן הצורך לדאוג לשמירה באינטרס הצבורי.

תשובת המשיבה לתגובת המערערת

1. לסברת המשיבה, הגדרת המערערת את רשם הפטנטים כ"ממונה על ההגבלים הפטנטיים", משקפת תפיסה מעוותת של החוק וחוסר הבנה בסיסי. זאת משום שראשית, כידוע, תפקידו המרכזי והראשון במעלה של רשם הפטנטים הוא להעניק פטנטים לשם קידום הטכנולוגי, לתועלת הכלל. זוהי התכלית העיקרית של החוק, ומכאן שמו - "חוק הפטנטים" - ולא "החוק למניעת מונופולים". כך, בניגוד להנחת המערערת, וכאמור במפורש בסעיף 3(2) לחוק ההגבלים וכפי שנקבע בפסיקה, פטנט אינו הגבל עסקי או מונופולין כמשמעו בחוק ההגבלים העסקיים.
2. כמו כן, גם הפרשנות שעושה המערערת להחלטת הפוסקת שניתנה על פי סעיף 34 לחוק הינה מעוותת. זאת, משום שבהתאם לסעיף 35 לחוק, החובה של הרשם להעניק פטנט למבקשת נבעה מביטול התנגדותה של חברת טבע:

...הוגשה התנגדות והיא בוטלה או נדחתה סופית על ידי הרשם או בית המשפט, יינתן הפטנט למי שהוא אותה שעה בעל האמצאה, זולת אם השתמש הרשם בסמכותו לפי סעיף 34...

אמנם, לאחר ביטול ההתנגדות מעניק סעיף 34 שיקול דעת לרשם שלא להעניק את הפטנט, ברם, משהפעילה הפוסקת שיקול דעתה והחליטה שלא להפעיל את סמכותה על פי סעיף 34 לחוק, משמעות הדבר הינה שסעיף 35 חל באופן אוטומטי, וחובה על הרשם להעניק את רישום הפטנט. הענקת פטנט במקרה זה מתבצעת מכוח הוראות הסעיף האמור, ואין עליו כל ערעור.

1. אשר להסתמכות המערערת על סעיף 174(א) לחוק, אשר מקים לה לטענתה זכות ערעור על כל החלטה של הרשם, והתבססותה בין היתר על המילה "לרבות" ("מי שרואה את עצמו נפגע על ידי החלטה של הרשם אשר סיימה את הדיון בהליך שנערך בפניו לפי חוק זה, לרבות החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט תוך המועד שנקבע"), וזאת, כשבסעיף 159 לחוק, אליו מפנה המחוקק בסעיף 174 האמור, נקבע כי "הרשם ישתמש בסמכות שניתנה לו לפי חוק זה ולאחר שנתן הזדמנות לכל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו, להשמיע את טענותיו בפניו", סבורה המשיבה כי דווקא השימוש במילה "לרבות" מחזק את טענותיה ולא את טענת המערערת. זאת, משום שהמילה "לרבות" משמעה להוסיף לַכלל משהו אשר בשגרה נמצא מחוץ לכלל, והוספתו יש בה כדי לרבות לכלל (על פי מילון אבן שושן, ההגדרה המילונית של "לרבות" הינה "להוסיף לכלל"). לענייננו, סבורה המשיבה כי ברי שהמילה "לרבות" בסעיף 174(א), תכליתה להבהיר כי צד להליך הרשאי להגיש ערעור, הינו אך ורק מי שהיה צד להליך בערכאה הקודמת, או מי שביקש להיות צד והרשם לא נעתר לבקשתו; ואכן, בהתאם לסעיף 159 לחוק, נתן סגן הרשם לחברת טבע, שהייתה המתנגדת בהליך, זכות להשמיע את טענותיה בפניו, שכן היא עונה להגדרה "כל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו". אולם, מעבר לכך, אין להרחיב את הזכות לערעור לכלל הציבור, ולכלל המתחרים העסקיים הפוטנציאליים של מבקשת הפטנט, אם לא היה להם שום קשר בפועל להליך נשוא הערעור. ובהקשר זה מדגישה המשיבה, כי יש לדחות את טענת המערערת לפיה נשללה ממנה זכות השימוע, שכן המערערת מעולם לא ביקשה להצטרף להליך כצד, ולא הגישה התנגדות, חרף ידיעתה אודות החלטות קודמות שניתנו בעניינה של המשיבה, אלא, העדיפה "לשבת על הגדר" במהלך כל ההליכים שנוהלו, עד לאחר שהרשם כבר נתן את החלטתו הסופית למתן הפטנט, ואילו הייתה פועלת המערערת במועד, כפי שעשתה חברת טבע, הרי שהייתה ניתנת לה מלוא הזכות להביע את עמדתה.
2. בהמשך לכך, סבורה המשיבה כי החלטת לילי תומך דווקא בעמדתה, שכן נאמר בו במפורש כי הסייג של סעיף 159 הוסף לסעיף 174 על מנת להבהיר כי מי שלא היה בעל-דין בהליך שלפני הרשם ונדחתה בקשתו להשמיע את טענותיו לפניו, יכול לערער על החלטה; ואולם במקרה דנן, לא נדחתה שום בקשה של המערערת להשמיע את טענותיה, משום שהיא מעולם לא ביקשה זאת, כאמור. בהקשר זה אף מציינת המשיבה כי בהליך שהתנהל לפני הרשם בבקשה שהגישה המשיבה לפטנט אחר, המערערת אכן הגישה התנגדות במועד, וזכתה למלוא הזכויות השמורות לה על פי החוק, אלא שזנחה לבסוף את התנגדותה; כך שברור למדי כי הערעור הנוכחי אינו אלא ניסיון להתגבר על מחדלה של המערערת שלא הגישה התנגדות במועד.
3. בנוגע לפסק דין קליל, אשר בו, לגישת המערערת, נקבע כעקרון, בשם ההגנה על האינטרס הציבורי, כי קיימת זכות ערעור כללית, סבורה המשיבה כי מעיון בפסק הדין יש ללמוד כי הוא אינו עוסק כלל בזכות הגישה לערכאות, אלא להיקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית המשפט, כאשר שאלת תוקפה של זכות קניינית מונחת לפניו; כך שאין בפסק דין זה כדי להוות בסיס ומקור למתן מעמד להגשת ערעור לצדדים אאשר לא השתתפו בהליך.
4. המשיבה מבקשת גם לדחות את ניסיונה של המערערת ללמוד, בדרך של היקש, מחוק ההגבלים העסקיים לענייננו. לסברת המשיבה, אף כאן מעוותת המערערת את לשון החוק, שכן בניגוד לנטען על ידה, גם חוק ההגבלים העסקיים אינו מעניק "לכל אדם את הזכות לערער" אלא ל"בעל-דין שנפגע מהחלטת בית הדין" (סעיף 39 לחוק ההגבלים העסקיים).
5. אשר לטענת המערערת כי קמה לה זכות ערעור עקב הפגיעה בזכות התחרות, היא זכות הופלדיאנית, סבורה המשיבה כי זכות הערעור, כמו גם הגשת ערעור ברשות, אינה זכות טבעית, אלא קיימת רק עד כמה שהדבר נקבע בחוק. אכן, בכל הליך התנגדות לפטנט, נפגע חופש הפעולה והזכות לתחרות של מי שלא היה צד להליך, אם התוצאה הינה שניתן פטנט המצר את צעדיו בהמשך. ברם, אין זה אומר כי קיימת לכל צד מעין זה זכות ערעור על פי החוק, אם זו לא ניתנה לו במפורש. ובמיוחד נאמרים הדברים, עת ניתנה לאותו צד הרואה את עצמו כנפגע הזדמנות נאותה להעלות את מלוא טענותיו בפני הרשם בדרך של הגשת התנגדות במועד הקבוע בחוק. אין להעלות על הדעת, אפוא, כי מי שמפספס את המועד האמור יבוא ויטען כי נעילת שערי הרשם בפניו ממשיכה לפגוע בזכויותיו וכך ליצור לו זכות ערעור, כשהוא זה אשר נמנע מלנצל את זכות ההתנגדות השמורה לו על פי חוק.
6. להוכחת טענתה כי המונח "כל מי שרואה עצמו נפגע" אינו מקים זכות לכל "נפגע פוטנציאלי" לערער על החלטת הרשם, מפנה המשיבה לניסוח דומה שבסעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל, תש"ם-1980, בו ניתנת זכות ערעור למי ש"נפגע" על ידי צו בפשיטת רגל. בפסיקה המתייחסת להגדרה זו נקבע כי השימוש במונח "נפגע", משמעו רק "נפגע" אשר היה צד להליך בפני הערכאה קמא (בש"א 292/98 ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות (29.3.99, להלן: "פרשת ג'רייס")). עוד מפנה המשיבה לעע"מ 7064/03 אדם טבע ודין נ' אסתר שקל (12.11.03), אליו הפנתה המערערת. לטענת המשיבה, אף פסק דין זה תומך בעמדתה, משנאמר בו במפורש כי התנאי להגשת ערעור הינה שעניינו האישי של בעל הדין הוכרע בפסק הדין נשוא הערעור, ואין די בכך שנכללה בפסק הדין הכרעה בעניין החשוב לו, המעניין אותו או הנוגע לו בעקיפין.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

א. סעיף 421 לתקנות סדר הדין האזרחי

1. סעיף 421 לתקנות סדרי הדין מורה כך:

"ערעור שאינו ממלא אחרי הוראות פרק זה לא יקובל לרישום, אלא שהמערער יכול לדרוש ששופט משופטי בית המשפט שלערעור יחליט בשאלה אם הערעור ממלא או אינו ממלא אחרי הוראות פרק זה, והחלטתו תהא סופית ומכרעת."

אכן, עיון בתקנה לבדה עלול להקים את הטענה כי מחיקת הערעור מכוח סעיף זה תעשה אך במקום בו הערעור אינו ממלא אחר הוראות פרק ל' של תקנות סדרי הדין, שעניינן הסדרת דרך הגשת הערעור, מועדים וכיוצא באלה. ואולם, בפסיקה נקבע כי מכוח תקנה זו רשאי בית המשפט למחוק את הערעור מן הטעם שהמערער משולל זכות עמידה לטעון טענות מסוימות או להגיש את הערעור (ראו: ע"א 6810/05 בר הראל נ' כונס הנכסים הראשי (23.10.06) בעמוד 4; פרשת ג'רייס, בעמוד 48).

אי לכך, מתבקשת המסקנה כי למשיבה קמה זכות על פי דין לבקש את מחיקתו של הערעור, ולפיכך, השאלה הצריכה לענייננו נוגעת לטענת המערערת כי קמה לה זכות על פי דין להגיש ערעור על החלטת הפוסקת, מקום שאין מחלוקת כי לא הייתה "צד פורמאלי" להתדיינות ברשות הפטנטים בשום שלב שלפני קבלת ההחלטה האמורה נשוא הערעור.

ב. מי ייחשב "צד" באופן אשר יקים לו את זכות הערעור

1. מי רשאי לערער על פסק דין או על החלטה אחרת שניתנה בערכאה הראשונה, ולענייננו רשות הפטנטים? קולמוסים רבים נשברו בסוגיה זו, וההלכה המנחה בעניין זה עוגנה בפרשת חסן, בפסק דינו של השופט ברק (כתוארו דאז) (עמוד 694), וכלשונו:

האין לומר כי רק "צד" יכול - בזכות או ברשות - לערער על-פי הדין הכללי על קביעה שיפוטית בעניינו? אכן, זו עמדתו של חברי, השופט בך. על-פי השקפתו "בדרך כלל, זכות הערעור נתונה רק לצדדים בהליך לפני בית המשפט קמא".

...

הגישה המסורתית רואה כ"צד" אותו גורם שהוא מתדיין על-פי "מסמכי היסוד" הפותחים בהליך המשפטי. אלה הם, למשל, התובע והנתבע במשפט אזרחי, או המדינה והנאשם במשפט פלילי. גישה זו מעוררת קשיים חמורים. היא גורמת עוול לאנשים או לגופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה.

...

מכאן הנטייה, בארץ ומחוצה לה, להגדיר באופן רחב את מהותו של ה"צד", אשר לו נתונה אפשרות הערעור. הגדרה זו זונחת את המבחן הפורמאלי ומתמקדת במבחן פונקציונאלי. צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו "ההופלדיאנית" (בין זכותו במובן "הצר", בין חירות, בין כוח ובין חסינות). גישה זו מתיישבת עם לשונו של הדין הכללי המעניק את זכות הערעור. בצדק ציין חברי, השופט ש' לוין, כי "סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] לא הגביל את הדיבור 'פסק דין' רק להחלטה שניתנה במסגרת פורמאלית של כתבי-טענות או של כתב האישום". גישה זו ראויה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמאלי, לערער על הפגיעה בו. אין בגישה זו פריצת גדר, שכן היא תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו - בעל דין 'בפועל', במינוחו של חברי, השופט ש' לוין - ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר. [ההדגשות אינן במקור, ב.ג.]

עינינו הרואות כי "הגישה המסורתית", לפיה "צד" אשר לו מוקנית זכות הערעור ייחשב מי שהתדיין על פי "מסמכי היסוד" המוגשים לבית המשפט, הורחבה ל"מבחן פונקציונאלי", לפיו "צד" ייחשב אף מי שלא היה בעל דין פורמאלי להליך שנוהל בענייננו, אלא שבמסגרת ההליך הוכרעה זכותו ההופלדיאנית. ואולם, על מנת שלא "לפרוץ את הגדר", סייג השופט ברק את דבריו והבהיר, כי אף שהמבחן הפונקציונאלי אכן מרחיב בהשוואה לגישה המסורתית, הוא עודנו מתוחם למי שהיה בעל דין בפועל בהליכים שהתקיימו בעניינו, ולא כל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שהתקיים בעניינו של אחר. על מנת להבהיר את דבריו מביא השופט ברק שתי דוגמאות, שיסייעו בהבנת מיהו בעל דין בפועל ומי אינו (עמודים 694-695):

כך, למשל, כאשר שופט קובע בפסק-דין פלילי, כי הנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו וכי העבירה בוצעה על-ידי פלוני, אותו פלוני אינו צד להליך הפלילי. לא קיים סכסוך בינו לבין המדינה. אין הוא יכול לערער על פסק-דינו של השופט ביחס אליו.

...

שונה הדבר אם בית המשפט סגר את הדלתות לבקשתו של צד, ועיתונאי מבקש לפתוח הדלתות; אז הופך העיתונאי להיות צד בהליך מיוחד שעניינו פתיחת הדלתות. אם בהליך זה נפסק הדין נגד העיתונאי, עניין לנו בפסק-דין בעניינו, ונתונה לו זכות הערעור.

בפרשת צירינסקי, המאוחרת לפרשת חסן, מי שהיה עד בבית המשפט המחוזי, ביקש לערער לבית המשפט העליון על פסק הדין שניתן, באופן שיימחקו ממנו האמירות הפוגעניות שנכתבו בו כלפיו. בית המשפט העליון הכריע כי על פי המבחנים שנקבעו בפרשת חסן, אין מקום להתיר ערעור במקרה כזה, משאותו עד אינו נחשב "צד" להליך בעניינו, ובלשון בית המשפט (עמוד 729):

שניים הם אפוא התנאים לקיומה של זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם אין הוא "צד פורמאלי" להליך שבמסגרתו נעשתה ההחלטה, ואלה הם: ראשית – צריך שיתקיים בעניינו "הליך", ושנית – צריך שהליך זה יסתיים בהכרעה שיפוטית הפוגעת בזכות ההופלדיאנית שלו.

לשון אחר: מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על-פי כתבי-הטענות הפורמאליים – לרבות כתב-אישום – מתנהל "הליך נוסף", המהווה, למעשה, "משפט נלווה", ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד ל"משפט העיקרי", רואים את ההכרעה בעניינו של האחרון כ"פסק-דין" שניתן במשפט שהוא "צד" לו. בתור שכזה, קנויה למי שעניינו הוכרע ב"משפט נלווה" זכות ערעור מכוח ההוראה הכללית שבחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המקנה זכות ערעור לכל מי שניתן בעניינו פסק-דין.

....

במקרה שלפנינו לא התקיים "הליך" – קרי: "משפט נלווה" – בעניינו של העותר – וממילא, אין הוא "צד להליך", והקביעות שנקבעו בפסק-הדין בעניינם של גוראל ומורג – ככל שהן פוגעות בו – אינן מהוות "פסק-דין" בעניינו.

נמצאנו למדים, כי על מנת שתקום זכות ערעור למי שנפגע מהחלטה שיפוטית גם אם לא היה "צד פורמאלי" על פי מסמכי היסוד, עליו להצביע על הליך נוסף, נלווה, שהתנהל במקביל למשפט העיקרי, כאשר במסגרת אותו הליך נלווה הוכרעו זכויותיו של מי שאינו נמנה על המשפט העיקרי. במקרה כזה, יוכל אותו נפגע להגיש ערעור על פסק דין, חרף כי לא היה צד למשפט העיקרי.

בענייננו, כאמור, סבורה המשיבה כי המערערת אינה צד פורמאלי בהליך העיקרי, מאחר שלא הגישה בקשת התנגדות כלל, וכמו כן, היא גם אינה צד בפועל אשר לגביו התנהל הליך נלווה אשר פגע בזכותה ההופלדיאנית, משום שהליך מעין זה כלל לא התקיים.

מנגד, סבורה המערערת כי הלכת חסן, המרחיבה את זכות הערעור אף למי שלא היה צד פורמאלי, מקימה לה זכות ערעור, משנפגעה זכותה ההופלדיאנית לתחרות עסקית.

1. בעניין זה, הדין עם המשיבה.

סבורני כי הפרשנות שמציעה המערערת, על מנת לחסות בצילן של ההגדרות שניתנו בפסיקה לתנאים המקימים זכות ערעור, הינה רחבה יתר על המידה ואינה מתקבלת על הדעת; ומעבר לכך, היא אינה מתיישבת עם הפסיקה שהמערערת עצמה מבקשת להיבנות ממנה. אבהיר: עקרונית, טענת המשיבה אודות הפגיעה בזכותה ההופלדיאנית לתחרות עסקית, מקום בו נרשם פטנט, מקובלת עליי, שכן לא יהא זה מופרך לומר כי עצם הענקת פטנט פוגעת בזכויותיהם של רבים אחרים, באופן המגביל את חירותם לעשות שימוש במוצר המוגן בפטנט. עם זאת, וחרף הפגיעה המתוארת, המבחנים שבפרשת חסן וצירינסקי מבהירים כי אין בגישה הפונקציונאלית כדי לפתוח פתח להגשת ערעור לכל אדם שרואה עצמו נפגע כתוצאה מקבלת ההחלטה נשוא הערעור אשר הינו מבקש להגיש, אלא אך ורק למי שהיה צד בפועל להליך, בין אם בהליך העיקרי ובין אם בהליך נלווה.

1. אין מחלוקת כי בענייננו לא הייתה המערערת צד להליך העיקרי שהתנהל בפני סגן הרשם, ובהמשך בפני הפוסקת, משהליך זה התנהל בין המשיבה לחברת טבע, אשר בהמשך זנחה את התנגדותה; ונוסף על האמור, הליך נלווה כלל לא התנהל. לפיכך ברי כי המערערת לא יכולה להיחשב ל"צד" להליך האמור.
2. מן האמור עד כה עולה, כי ברמה העקרונית, למערערת לא קמה זכות ערעור, משלא הייתה "צד" להליך בפני רשות הפטנטים, כמשמעו בפסיקה שהובאה לעיל; והטיעון אודות הפגיעה בזכותה ההופלדיאנית, אין בו כדי לסייע בידה.

ג. האם חוק הפטנטים מאפשר אף למי שלא היה צד להליכים בערכאה הראשונה לערער על החלטות הרשם

1. נוסף על טענת המערערת כי הורחב המונח "צד" באופן אשר מקנה לה לערער על החלטת הפוסקת, סבורה המערערת כי סעיף 174(א) לחוק, המקנה את זכות הערעור על החלטות הרשם לכל "מי שרואה את עצמו נפגע", אינו מצומצם רק למי שייחשב "צד" להליך, כי אם לכל אדם אשר רואה עצמו נפגע מהחלטות אלו. מנגד, סבורה המשיבה כי פרשנות כה רחבה אינה עולה בקנה אחד הן עם לשון החוק והן עם מטרות החוק, ותייתר את האיזונים הקבועים בו.
2. הכרעה במחלוקת זו מחייבת ניתוח פרשני של הסעיף האמור יחד עם סעיפים קשורים נוספים, אשר כל צד מנסה להיבנות מהם, במטרה להוכיח את תחולתה או אי תחולתה של זכות ערעור בענייננו.
3. הנשיא אהרון ברק, בספרו "פרשנות תכליתית במשפט" (2003), מעיר בין היתר את הדברים הבאים אודות רכיביה של הפרשנות התכליתית (בעמ' 398):

"..חוק צריך להתפרש על פי תכליתו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית). תכלית זו היא המטרות, היעדים, האינטרסים, הערכים, המדיניות, והפונקציה שהחוק נועד להגשים...תכלית זו היא מושג נורמטיבי. זו קונספציה משפטית.."

לדידו, התכלית הסובייקטיבית של החוק הינה התכלית אשר יוצר החוק ביקש להגשים בשעה שחוקק את החוק; קרי, מהי אותה אמת מופשטת אשר עמדה הלכה למעשה לנגד עיני המחוקק. תכלית זו תילמד בין היתר מלשון החוק; הרקע והמציאות החברתית והמשפטית בשעה שבו נחקק החוק; ההיסטוריה הטרום חקיקתית; ועוד.

זאת, בעוד שתכליתו האובייקטיבית של החוק תילמד מתוך האינטרסים, המטרות, הערכים, היעדים, המדיניות, והפונקציות אשר החוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית, ותיקבע על פי אמות מידה אובייקטיביות, קרי מחוץ לרצונו הסובייקטיבי של המחוקק. זו תיעשה באמצעות פרשנות דינמית, בחינת מקורות פנימיים - לשון החוק בכללותו, ומקורות חיצוניים, ובכללם: סעיפי חוק וחוקים נוספים בסביבתו, למען יצירת "הרמוניה חקיקתית"; היסטוריה חקיקתית; רקע חברתי והיסטורי כללי; עקרונות היסוד של השיטה; משפט משווה; וכיוצא באלה (להרחבה ראו, ברק, שם, עמ' 397 - 435).

1. עיון בהוראות חוק הפטנטים מעלה כי דיני הפטנטים משקפים, מבחינה חברתית ומשפטית, את האיזון הראוי בין שני אינטרסים חשובים המתחרים זה בזה. מצד אחד, ניצב האינטרס של המבקש בפיתוח וייצור אמצאות חדשות שיוגנו בפטנט, ויניבו לו, עקב כך, רווחים אישיים וכלכליים, וכן יניב לרווחת הציבור את הפירות הצפויים מקידום מדעי וטכנולוגי; ומן הצד השני ניצב אינטרס הציבור להבטחת פעילות כלכלית ומסחרית חופשית והוגנת (להרחבה ראו: "עמיר פרידמן, פטנטים- דין, פסיקה ומשפט משווה (2001), פרק ראשון; להלן: "פרידמן").

בעניין זה, יפים הם דבריו של בית המשפט העליון בע"א 427/86 ישעיהו בלאס נ' קיבוץ השומר הצעיר "דן" (4.9.89):

"בשיטת הפטנטים מתנגשים שני אינטרסים ציבוריים חשובים: מחד האינטרס של פיתוח וייצור אמצאות ומאידך האינטרס של פעילות כלכלית חופשית. כדי לקדם את הראשון חייב המחוקק לתת תמריץ כלכלי לממציאים, כך שישקיעו בפעילות המצאתית. בלי התערבות המחוקק לא היה יכול ממציא לשרוד בשוק לאחר התגלות אמצאתו, מכיוון שמתחריו, שלא היו צריכים לשאת בעלויות הפיתוח, היו מוכרים את המוצר הסופי במחיר נמוך הרבה יותר ממנו (ראה ד' לוינסון-זמיר, "שיקולים כלכליים בהגנה על המצאות" משפטים יט (תשמ"ט) 143). לפיכך החליט המחוקק בחקיקת שיטת הפטנטים להעניק לממציא מונופולין בלעדיות בשימוש באמצאה, כדי להבטיח לו כיסוי של עלויות הפיתוח והפקת רווח מסוים, דהיינו תמריץ כלכלי להשקיע באמצאה. אך כרוך בפתרון זה גם נזק לאינטרס הציבורי השני הנ"ל, במידה שמונופולין מגביל תחרות חופשית. ולכן, כדי להגן על אינטרס זה בחר המחוקק להגביל את המונופולין הניתן לממציא; במונופולין מוגבל זה נמצא האיזון האופטימאלי - בעיני המחוקק - בין שני האינטרסים המתנגשים."

לפיכך, לאור אינטרסים מתחרים אלו, נקבעו הסדרים מאזנים בחוק אשר אך בהתקיימם יאושר הפטנט לרישום. כך, בראשית ההליך, מגיש בעל האמצאה בקשה לרישום הפטנט (פרק ג', סימן א' לחוק). לאחר הגשת הבקשה מועבר הפטנט להליך של בחינה על ידי בוחני הרשות (סימן ב' לחוק). בשלב הבא, מתפרסמת הודעת קיבול ברשומות, על מנת להביא לידיעת הציבור את העובדה כי רישומו של פטנט זה מבוקש, וכי לכל המעוניין קיימת זכות להתנגד לרישומו, תוך פרק זמן של שלושה חודשים בלבד, ללא אפשרות מצד הרשם להאריך את המועד (סימן ג' לחוק). אם בתום פרק הזמן האמור, לא תוגש כל בקשת התנגדות, יאושר הפטנט לרישום (סעיף 35 לחוק), ואולם אם הוגשה בקשת התנגדות, יחל הליך התנגדות בפני הרשם, במסגרתו יובאו ראיות ויתקיימו חקירות, כאשר בסיומו של ההליך ייתן הרשם את הכרעתו השיפוטית.

כמו כן, היה והוגשה בקשת התנגדות, והיא בוטלה מכל סיבה שהיא (כפי שארע בענייננו, עת המשיבה וחברת טבע חתמו על הסכם פשרה), רשאי הרשם להפעיל את סמכותו לפי סעיף 34 לחוק, ולא לאשר את בקשת רישום הפטנט, אם אגב ההתנגדות נתגלה לו חומר אשר על פיו לא היה מקום לקבל את הבקשה מלכתחילה. לפי הוראות תקנה 74 לתקנות, אם סבר הרשם כי אכן יש יסוד להפעלת סמכותו לפי סעיף 34 לחוק, ישלח הודעה למבקש וייתן לו הזדמנות להשמיע את טענותיו בפניו. כמו כן יש למצוא בחוק מספר החלטות נוספות של הרשם אשר ניתן לערער עליהן (כדוגמת סעיפים 21, 24, ו- 32 לחוק, ועוד).

1. על כן, מששאף המחוקק לאזן בין האינטרסים המתחרים של מבקש הפטנט, מחד, והציבור בכללותו מאידך, ועל מנת לממש את האינטרסים המנוגדים, על הפטנט לעבור את ה"מסננות" של רשם הפטנטים, הבוחנים והציבור, בטרם יאושר לרישום, יש לבחון בראי זאת, מהי הפרשנות הראויה שיש לתת לסעיף 174(א) לחוק. למען הסדר הטוב והבהירות, להלן יובאו סעיפים 34, 159 ו- 174(א), בשנית, כלשונם:

34. הוגשה התנגדות כדין לפי סעיף 30 ובוטלה לאחר מכן, רשאי הרשם שלא לתת את הפטנט המבוקש, אם אגב ההתנגדות נתגלה לו חומר שלפיו לא היה מקום לקבל את הבקשה מלכתחילה.

159. הרשם ישתמש בסמכות שניתנה לו לפי חוק זה ולאחר שנתן הזדמנות לכל אדם העלול, לדעתו של הרשם, להיפגע מהחלטתו, להשמיע את טענותיו בפניו.

174. (א) מי שרואה את עצמו נפגע על ידי החלטה של הרשם אשר סיימה את הדיון בהליך שנערך בפניו לפי חוק זה, לרבות החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט תוך המועד שנקבע.

1. כאמור, סבורה המערערת כי צירוף של הוראות סעיפים 174(א) ו- 159 לחוק, תוך הסתכלות על תפקידו של רשם הפטנטים כ"ממונה על ההגבלים הפטנטיים" האמון על הגנת הציבור ממונופולים החודרים לכיסו ללא ידיעתו, מחייב את הפרשנות כי כל מי שרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשם, יהיה זכאי לערער עליה. לסברתה, כאמור, מכיוון שההחלטה המתקבלת לפי סעיף 34 לחוק, הינה החלטה עצמאית שחייבת לעבור את המנגנון של סעיף 159 בטרם תתקבל, הרי שבטרם הינתנה יש להעניק לכל מי שעלול להיפגע ממנה את הזכות להשמיע את טענותיו בפני הרשם. בהתאם, חובה זו לשמוע את מי שעלול להיפגע, מצמיחה למערערת זכות ערעור מקום בו סבור "הנפגע" כי החלטת הרשם שלא לפעול מכוח סעיף 34 לחוק הינה שגויה.
2. אין בידי לקבל פרשנות זו של המערערת. אכן, המעיין בסעיף 174(א) לחוק, במנותק מהמסגרת החקיקתית בה נחקק, יכול היה, באופן עקרוני, להסיק כי כל גורם, באשר הוא, הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשם, רשאי לערער עליה, בין אם היה צד להליך בפני הרשם ובין אם לאו. ואולם, עיון מעמיק בחוק מגלה כי אין שחר לפרשנות זו.

מספר טעמים מובילים אותי למסקנה כי חוק הפטנטים אינו מתיר למי שלא היה צד להליך הקודם ("צד" כמשמעו על פי הפסיקה לעיל) לערער על החלטת הרשם, תהא אשר תהא.

אפרט טעמים אלו להלן:

1. ראשית, מקום בו החוק מבקש להגן לא רק על האינטרס הציבורי אלא אף על זכותו של מבקש הפטנט להגן על אמצאתו באמצעות רישומו של הפטנט לאחר ש"צלח" את כלל השלבים הקודמים לכך כמתבקש על פי החוק, יש ללמוד רבות אודות האיזון המתבקש מתוך המגבלות שקבע המחוקק במתן אפשרות לגורמים כלשהם להתערב בהליך אישור הפטנט. אילו ניתן היה להכיר במעמדו של מערער אף בשלב של סיום בדיקת הפטנט לאחר שקילת ודחיית השימוש בסמכות הסירוב שבסעיף 34 לחוק, מה ראה לו המחוקק להגביל את המועד להגשת התנגדויות למשך שלושה חודשים בלבד, ואף להחמיר בשמירת מסגרת מועדים זו בדרך של שלילת כל שיקול דעת מצד הרשם להאריך תקופה זו? מעבר לכך, אף לא ניתן לבקש להצטרף כצד להליך התנגדות שכבר החל, עת הגורם המבקש להצטרף לא הגיש התנגדותו בפרק הזמן המוקצב לכך (ראו בעניין זה: ע"ש 112/00 הידרופלן הנדסה בע"מ נ' עמיר כהן (2.7.00)).

כן, אין להתעלם מן הטענה שהעלתה המשיבה, שאילו היה בסיס לפרשנות המערערת לסעיף האמור, הרי שלא יהא זה מופרך לומר כי אין כלל טעם להיות צד להליך התנגדות, מקום בו ניתן "לשבת על הגדר", להמתין להחלטת הרשם, ואך אם אישר את הפטנט, להגיש ערעור לבית המשפט על החלטה זו. נדמה כי תרחיש זה מרוקן מתוכן את ההוראות הקבועות בחוק, אשר מטרתן לאזן בין ההגנה על הציבור, מחד, לבין הענקת הפטנט למבקש מאידך, ובין היתר, על ידי קביעת מסגרת זמנים מתקבלת על הדעת אשר אין לחרוג ממנה.

1. שנית, המחוקק מפנה בסעיף 174(א) לסעיף 159 לחוק ("לרבות החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159") שהוא סעיף רחב שלפי תוכנו מחייב כי הרשם יפעיל את הסמכות שניתנה לו על פי החוק, רק לאחר שנתן הזדמנות לכל אדם שהוא סבור כי יפגע מהחלטתו, להשמיע את טענותיו בפניו. בהתאם, ניתנת הזדמנות זאת לכל אדם, באמצעות פרסום ברשומות באשר לקיום הליך ההתנגדות. כאן לסברתי, הפרשנות המתקבלת על הדעת הינה, כי הרשם חייב לתת את ההזדמנות לכל אדם שסבור שהוא עלול להיפגע, להשמיע את טענותיו בפניו, קרי, לכל אדם הפונה לרשם ומבקש בפועל להשמיע את טענותיו בפניו, במסגרת המועד שנקבע לשם כך בחוק. ואם פונה מבקש כזה לרשם ומסיבה כלשהי מסרב הרשם לשמעו, או אז תהא לאותו אדם זכות ערעור על החלטה זו, על אף שהוא, כמובן, אינו צד פורמאלי להליך; והדבר מתבקש, שכן אין ביכולתו של אדם להפוך ל"צד" להליך מקום שהרשם מסרב להכיר בו ככזה ומסרב לשמוע את טענותיו (שהרי אילו אישר לו הרשם להשמיע טענותיו היה הופך לצד, כפי שקורה בכל הליך ההתנגדות).

לפיכך, פרשנותה של המשיבה לשילוב ההוראות שבסעיפים 174(א) ו- 159 מקובלת עליי. כך, מי שהיה צד בפועל להתדיינות בפני הרשם רשאי לערער על החלטתו לבית המשפט, לרבות (מונח שכוונתו להוסיף לכלל את מה שעלול להתפרש בשגרה כמחוץ לכלל) מי שביקש להשמיע את התנגדותו, ונענה בשלילה, כך שלא ניתן לו להצטרף כצד, הא ותו לא. כאן המקום לציין כי המערערת טענה בעלמא כי נמנע ממנה להשמיע את טענותיה בפני הרשם, ברם לא הוכיחה כי נעשה כל ניסיון מצידה לפנות אליו, וההיפך הוא הנכון. המערערת לא הגישה את התנגדותה כמתבקש על פי החוק, ובכך פספסה את המועד להשמיע את טענותיה בפני הרשם. כמו כן, המשיבה טענה כי פעילותה הייתה ידועה למערערת ובעניין בקשה אחרת שהגישה המשיבה, הגישה המערערת את התנגדותה (התנגדות אשר נזנחה בהמשך), וטענה זו לא נסתרה על ידי המערערת. די באלה כדי להסיק כי המערערת מנסה כעת "לרפא" את העובדה כי החמיצה את ההזדמנות שניתנה לה על פי דין, להתנגד לבקשת הפטנט, ואין המדובר כלל בפגיעה עקרונית כלשהי בזכויותיה של המערערת.

בעניין זה יש להוסיף כי פסק הדין בעניין לילי (בעמ' 2), אליו מפנה המערערת, מחזק דווקא את טענת המשיבה, משום שצוין בו במפורש כי הוספת הסייג של סעיף 159 לסעיף 174(א) באה על מנת להסיר את הספק, ולהדגיש כי אף מי שלא היה בעל דין בהליך לפני הרשם, כשנדחתה בקשתו להשמיע טענותיו לפניו, יוכל לערער על ההחלטה. מדברים אלו נמצאנו למדים, כי על מנת שתצמח לאותו מבקש זכות ערעור על החלטת הרשם, עליו להיות צד להליך, ואולם משעה שלא היה צד, תעמוד לו זכות זו רק אם ביקש להשמיע טענותיו וסורב.

1. שלישית, מאחר וסעיפי החוק אינם נחקקים בחלל ריק, יש לעמוד על פירושם אף בהתייחס לסעיפים האחרים הסובבים אותו, על מנת להביא לידי הרמונייה חקיקתית, באופן שפירושו יעמוד בקנה אחד עם פרשנות סעיפים אחרים ועם המטרה הכללית של החוק.

כאמור, לסברת המערערת, בפרק ב' לתקנות נקב מחוקק המשנה באופן מפורש במילים כגון "צד ו"מבקש", בעוד שבתקנה 75, המסדירה את חובת ההודעה לרשם על הגשת הערעור, מופיעה המילה "מערער" ("הוגש ערעור על החלטת הרשם בהליך לפי פרק זה, יודיע המערער על כך לרשם בעת הגשת הודעת הערעור לבית המשפט."), ולסברת המערערת, אין בשינוי זה אלא ללמד כי המחוקק ביקש לתת את זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 34, הניתנת במעמד צד אחד, לא רק למבקש הפטנט, שהיה "צד" להליך, אלא לציבור בכללותו, ולכל מי שרואה עצמו נפגע ממנה. מנגד, טענה המשיבה כי מתן אפשרות לכל צד שלישי להגיש ערעור על החלטת הרשם, תרוקן מתוכן את ההסדרים הקבועים בחוק ובתקנות, כדוגמת סעיפים 30 - 34, 73ב - 75 לחוק (בקשה לביטול פטנט על ידי מי שאינו בעל הפטנט), ותקנות 57 - 75 (פרק ב' לתקנות) ו- 103 - 108 לתקנות (בקשה לביטול פטנט).

אשר למסקנה שהמבקשת מנסה להסיק מהשוואת תקנות 64 - 74, בהן משתמשות התקנות במונחים "צד", "מבקש" או "מתנגד", לבין תקנה 75, בה מופיע המונח "מערער", אומַר, כי לדידי, על אף שטענה זו שובה לב במבט ראשון, השוואה זו אין בה כדי להוכיח את אשר מבקשת המערערת להסיק. לאור יתר השיקולים אשר הביאו אותי למסקנה כי יש לדחות את הפרשנות המוצעת על ידי המערערת, ניתן למצוא את ההרמוניזציה המתבקשת אם נאמץ פרשנות האומרת כי לאור השימוש במונחים מגוונים - "צד", "מבקש" ו"מתנגד" - בתקנות הסמוכות לתקנה 75, כשלכולם ניתנת זכות ערעור בתקנה 75, העדיף מחוקק המשנה להשתמש במילה "מערער" כהגדרה אחידה לסוגי המערערים השונים שלהם מעמד כבעלי דין בתקנות הקודמות כצד, מבקש או מתנגד, במקום שיצטרף לפרט את כל סוגי המערערים האמורים אחד לאחד; ולאור סמיכות התקנות האחרות לתקנה 75 האמור, לא היה צורך לציין במפורש בתקנה, כי בעלי דין אלו בלבד הם הרשאים להגיש ערעור על החלטת הרשם. אם כך נפרש את הוראת תקנה 75, אין כל הכרח להסיק כי המונח "מערער" שבתקנה האמורה יוצר יש מאין מעמד חדש לגורם כלשהו אשר עד לאותו שלב בהליך כלל לא היה מעורב בו.

1. קריאה מעמיקה של החוק בכללותו, והתקנות אליהן הפנתה המשיבה, מעלה אפוא, כי על מנת שהוראות החוק לא יסתרו זו את זו, ולמען יצירת הרמוניה חקיקתית, הפרשנות המתקבלת ביותר על הדעת הינה כי אך מי שהיה צד להליך, הוא שיוכל לערער על החלטת הרשם הסופית לאחר שקילת ודחיית השימוש בסמכות הניתנת לו לפי סעיף 34 לחוק.
2. עם זאת, יש לסייג ולומר כי החלטת הרשם הסופית בדבר הענקת פטנט, יכול שתעמוד לתקיפה גם על ידי גורם שלא נמנה עם צדדי ההליך, ואף אם לא הגיש התנגדות במועד, וזאת, באמצעות הגשת בקשה לביטול פטנט בהתאם להוראות סעיף 73ב' לחוק, המעמידה זכות לכל מי שאינו בעל הפטנט, ואף אם לא הגיש את התנגדותו במועד, להגיש בקשת ביטול לרשם הפטנטים, אם באמתחתו כדי להוכיח כי קיימת עילה על פיה ניתן להתנגד למתן הפטנט.

ואם ישאל השואל: לאור סעיף 73ב לחוק, המתיר לכל אדם בעל אינטרס לנקוב בהליכים לביטול פטנט (בדיוק כפי שהחוק מתיר לכל אדם להגיש התנגדות לרישום פטנט), אין אלא לתהות, שמא רשאי אותו מתנגד "לישון על זכויותיו" ולהגיש בקשה לביטול פטנט לאחר רישומו כדין, למרות שהיה בידו להגיש התנגדות לרישום פטנט מלכתחילה? אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? על כך התשובה, שאם יגיש אותו גורם בקשה לביטול, "ייענש" אותו בעל דין במישור נטל ההוכחה: בעוד שבהודעת התנגדות לרישום פטנט, עובר לרישומו, נטל ההוכחה כי הפטנט כשיר מוטלת על המבקש את רישומו, בבקשה לביטול פטנט לפי סעיף 73ב' לחוק, נטל ההוכחה מוטל על הגורם המבקש את ביטול הפטנט (ראו: פרידמן, בעמודים 470-471). ישנם הבדלים והבחנות נוספים בין שני ההליכים (כגון עצם העובדה כי ערעור כדוגמת זה שמבקש המערערת להגיש עתה, מוגש לבית המשפט המחוזי, על כל המשתמע מכך, בעוד שבקשה לפי סעיף 73ב מוגשת לרשם), ברם אסתפק בהערות אלו על מנת לציין כי עקרונית, גם סעיף 73ב' מעמיד בפני מתנגדים פוטנציאליים דרך אלטרנטיבית לפעול לשמירת זכויותיהם ההופלדיאניות אף אם לא הגישו התנגדות לפטנט עובר לרישומו.

1. רביעית, על פרשנות סעיף 174(א) ניתן אף ללמוד ממקורות חיצוניים, כדוגמת חוקים אחרים. המשיבה הפנתה בתגובתה לסעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל, שנוסחו, כאמור, כך: "הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו לפי סעיף זה." המילה "נפגע" פורשה בהחלטת בית המשפט העליון בפרשת ג'רייס, כך (עמודים 41-42) :

השאלה היא אם לשון סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל המקנה זכות ערעור ל'נפגע על ידי צו בפשיטת רגל', מחייבת סטייה מכלל זה שלפיו אין ערעור אלא של בעל-דין. לדעתי, השימוש במונח 'נפגע' אין משמעו כי נזנח התנאי בדבר היות המערער צד להליך בפני הערכאה קמא, וכי ניתן להסתפק בכך שמדובר באדם שזכותו נפגעה, לכאורה, מההחלטה השיפוטית.

כפי שהראיתי לעיל, גם הליכי הערעור הרגילים מותנים בכך שמדובר בבעל-דין בערכאה ראשונה שנפגע על-ידי פסק-הדין. בפקודת פשיטת הרגל מצוין במפורש, כי מדובר במי שנפגע, אך הדבר אינו שולל את הכלל הבסיסי, שלפיו על המערער להיות צד להליך בפני בית-המשפט המחוזי.."

מנגד, הפנתה המשיבה לסעיף 38 לפקודת סימני המסחר ("בכפוף להוראות פקודה זו, מי שנפגע על ידי שתרשומת פלונית לא נרשמה בפנקס או נשמטה ממנו, או נרשמה בו בלי סיבה מספקת, או נשארה בו שלא כדין, או חלו בה טעות או פגם, רשאי להגיש לרשם בקשת תיקון, בדרך שנקבעה"), אשר פורש על ידי בית המשפט העליון בפרשת אגודת הכורמים (פסקה 10), כדלקמן:

"הביטוי 'מי שנפגע' פורש בפסיקה באופן ליבראלי, הכולל כל מתחרה מסחרי אשר נשלל ממנו יתרון על ידי טובת ההנאה שמפיק יריבו מרישום סימן שהוא אינו זכאי לו.

...

בבג"צ 144/85 קליל נ' רשם הפטנטים המדגמים, פ"ד מב(1), 309, בעמ' 316-317 (להלן: "בג"צ קליל") ... התייחס בית המשפט לכך שהמחוקק המנדטורי שינה את הביטוי 'אדם מעוניין' שהופיע בפקודה המקורית ל'צד שנפגע' בפקודה מ- 1938, ועדיין, הפרשנות הייתה מרחיבה.."

עינינו הרואות כי הביטוי "מי שנפגע" פורש בפסיקה באופן שונה. אלא, שברי כי אין לנתק את המונח מן הקונטקסט המשפטי שהוא מופיע בו. בהתאם לכך, לא דומה זכותו של נפגע מצו פשיטת רגל לערער על החלטה שניתנה על ידי הערכאה הראשונה, לבין מי שחש עצמו נפגע מתרשומת פלונית שלא נרשמה בפנקס סימני המסחר, משזו נשמטה או נרשמה ללא סיבה. כך, בעוד שבפקודת פשיטת הרגל נראה כי אין זה מן הנמנע כי בעל הדין הוא שיהא בעל זכות הערעור על צו שניתן בעניינו (בין אם סיים את ההליכים, ובין אם הינו עולה כדי "החלטה אחרת"), הרי שהסעיף בפקודת סימני המסחר, אליו מפנה המערערת, נוגע לבקשה לתיקון טעות שנפלה בפנקס, שאז יכול להגיש אותה כל מי שחש עצמו נפגע מאותה טעות, והדבר דומה להליך ההתנגדות בפני הרשם, שבשלב זה יכול כל מאן דבעי להגיש את התנגדותו. נוסף על האמור, הסעיף מצביע על מנגנון אשר לפיו, ראשית תוגש לרשם הבקשה לתיקון, ועל החלטתו תינתן זכות ערעור. או אז, אותה זכות הערעור תינתן, כמתחייב, רק למי שהיה בעל דין בפני הרשם; ברם, באותה בקשה לתיקון טעות שהגיש גורם כלשהו, הפך הוא לבעל דין, וכך גם לבעל זכות ערעור. לפיכך, אין לי אלא להסיק, כי ניסיונה של המערערת להשליך לענייננו מסעיף זה ומן הפרשנות שנעשתה לו בפסק הדין האמור, אינו יכול לעמוד.

בהקשר זה, אציין עוד, כי אין בידי לקבל את ההשלכות שביקשה המערערת ללמוד מחוק ההגבלים העסקיים לענייננו. זאת, משום שסעיף 39, עליו היא נשענת, בין היתר, אינו מעניק זכות ערעור כללית, כי אם זכות ערעור אך למי שהיה בעל דין בהליך הקודם, וכלשון הסעיף: "בעל דין שנפגע מהחלטת בית הדין, לרבות החלטה לפי סעיף 30 וצו ביניים, או מהיתר זמני שנתן אב בית הדין לפי סעיף 13, רשאי לערער עליהם לפני בית המשפט העליון..". על כן, אין ללמוד מהשוואה זו דבר.

1. חמישית, כאמור, סבורה המערערת כי בשם זכות הגישה לערכאות, פתוחה בפניה הדרך להגיש ערעור על החלטת הפוסקת, הגם שהמערערת לא הייתה בעלת דין בהליך שהתנהל מולה. עם זאת, כבר נאמר לא אחת בפסיקה, כי זכות הערעור אינה זכות טבעית, וזו מוענקת אך מכוח הוראות החוק (ראו, לדוגמא, ע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ (19.3.92) בעמ' 878); ואילו המערערת, כאמור, לא עיגנה את זכות הערעור שלה בהוראת חוק כלשהי. אי לכך, אין לתת יד לניסיונה של המערערת להרחיב את זכות העמידה שניתנה לה על פי דין, באמצעות קונסטרוקציה פרשנית אשר אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, לשונו, תכליתו, ועקרון היסוד של שיטת משפטינו, לפיו זכות הערעור נתונה אך למי שהיה בעל דין פורמאלי בהליך עיקרי או בעל דין בפועל בהליך נלווה.
2. לכך יש להוסיף, כי הפתח שמנסה המערערת ליצור, לפיו היא רשאית לערער על החלטת הפוסקת, אף שלא הייתה צד להליכים, יש בו כדי לפגוע ביעילות ההליכים, לגרום לסרבול יתר, ולייתר את המועדים הקבועים בחוק הפטנטים ואת המנגנונים המובנים בו עד לרישומו של הפטנט.
3. לכלל הדברים האמורים לעיל, מוצא אני חיזוק בדבריו של המלומד פרידמן בספרו, אשר השאלה למי מוקנית הזכות לערער על החלטות רשם הפטנטים, לא נעלמה מעיניו, וכך הוא כותב:

"בעל פטנט, מגיש בקשת הפטנט, גורם שמתנגד לרישום הפטנט וכל גורם אחר שהיה צד להליכים שהתבררו בפני רשם הפטנטים, רשאי להגיש ערעור לערכאת הערעור המוסמכת ביחס להחלטות רשם הפטנטים, בתוף תקופה של חודשיים ממועד קבלת החלטת רשם הפטנטים." (עמוד 491)

...

"יצוין עוד, כי הזכות להגיש ערעור על החלטת רשם הפטנטים, נתונה רק למי שהיה צד להליך שהתברר בפני רשם הפטנטים. צד החש עצמו נפגע מהחלטת רשם הפטנטים, אך לא היה צד להליך שהתברר בפני רשם הפטנטים, לא יכול להכניס את עצמו בתום ההליך שהתברר בפני רשם הפטנטים לתמונת המאבק המשפטי ולהגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ביחס להחלטת רשם הפטנטים.

חרף האמור, על פי הוראות סעיף 174(א) לחוק הפטנטים, רשאי צד שנפגע מהחלטת רשם הפטנטים להגיש ערעור על החלטת רשם הפטנטים, אם ביקש להשמיע טענות בפני רשם הפטנטים ורשם הפטנטים סירב להטות אוזן לטענותיו.

סעיף 174(א) לחוק הפטנטים מפנה, בהקשר זה, לסעיף 159 לחוק הפטנטים, על פיו רשאי רשם הפטנטים להשתמש בסמכויות המוקנות לו מכוח חוק הפטנטים, רק לאחר שהעניק לכל גורם שעשוי להיפגע מהחלטתו הזדמנות להשמיע את טענותיו, בטרם קבלת החלטה בעניין.

סעיף 174 לחוק הפטנטים קובע, אומנם, כי 'כל מי שרואה את עצמו נפגע' מהחלטת רשם הפטנטים זכאי להגיש ערעור על החלטת רשם הפטנטים, אך לדעתנו יש להגביל את הזכות האמורה רק לבעלי הדין שנטלו חלק בהליך שהתברר בפני רשם הפטנטים, על מנת שלא יהיו בנמצא גורמים שישבו בחיבוק ידיים עד להחלטת רשם הפטנטים, ולאחר מכן ירוצו להלין על ההחלטה בפני ערכאת הערעור."

(עמודים 494- 495) [ההדגשות אינן במקור, ב.ג.]

סוף דבר

1. למערערת אין מעמד להגיש ערעור על החלטת הפוסקת שהתקבלה באשר לאי-שימוש בסמכותה לפי הוראת סעיף 34 לחוק הפטנטים, ולפיכך, אני מורה על מחיקת הערעור על פי תקנה 421 לתקנות סדרי הדין.
2. המערערת תישא בשכ"ט עו"ד ובהוצאות המשיבה, בסך של 25,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ד, 26 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.