בפני: כב' הנשיאה דבורה ברלינר, אב"ד

כב' השופט ג'ורג' קרא, ס"נ

כב' השופטת מרים סוקולוב

<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד נבות תל-צור

ב"כ המשיבה – עו"ד גלעד סוקולובר ועו"ד עומרי קופלר

מערער 1 - נאשם רמי ברזלאי

פרוטוקול

עו"ד תל-צור: הערעור מחזיק שלוש טענות מרכזיות כנגד הכרעת דין וגזר הדין.

הטענה הראשונה והמרכזית שלא היתה בפני בית משפט קמא היא תשתית עובדתית מספקת שהמערער נתן לבן גיאת, עובד העירייה, תלושי קניה לחג. הקביעה הזאת התבססה על עדותו של בן גיאת ולא היתה ראויה להוות תשתית עובדתית לכך שנקנו תלושי חג מצידו.

הטיעון השני הוא טיעון מדרגה שניה שאומר, שמשקבע בית משפט קמא שאכן ניתנו תלושי חג מכאן שהיה שוחד. לא ניתן היה לקבוע שמדובר במתת מושחת ולא ניתן היה לקבוע שמדובר במתת שניתן בעד פעולה הקשורה בתפקידו של בן גיאת. לא היה קשר סיבתי כלשהו לפי הראיות שהיו בפני בית משפט בין המתת, לשיטתה של הכרעת הדין, לבין תפקידו בעירייה.

הטענה השלישית, שהיא חלופית, אם אף אחת מהטענות הראשונות לא תתקבלנה והכרעת הדין תעמוד על כנה, זהו התיק בנסיבותיו שצריך לסיים אותו ללא הרשעת המערער.

אני ער לעובדה שהטענה הראשונה שבעצם עוקפת את הקביעה שניתנו תלושי חג לאורך 3 שנים בסכום כולל של 6,000 ₪ בחגים לבן גיאת, הטענה שמנסה להתמודד עם זה אפשר לראות אותה כמתיימרת לתקוף ממצא שבעובדה. בענין זה אני רוצה לומר שההלכות של צמצום ההתערבות של ערכאת הערעור בקביעות שבעובדה של בית המשפט שמברר את הדין מוכרת, אם כי יש בה חריגים. אני מפנה לע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו 12.1.12). כשמדובר בהסקת המסקנה מתוך המסמכים, שמדובר בכשלים לוגיים בתוך החריגים, אין מניעה שבית משפט של ערעור יבחן את הדברים.

אני מפנה לעמ' 86 שורות 21-22 להכרעת הדין, שם עמד בית משפט קמא על העיקרון, שבעבירת שוחד רשאי בית משפט לסמוך את קביעותיו על עדות יחידה גם של שותף לעבירה. זה כאשר מדובר בעדות יחידה שהיא עדות מהימנה, קוהרנטית, עקבית שראויה לשמש תשתית. אבל עדות שאינה בטוחה ולא ניתן לסמוך עליה כעדות יחידה היא העדות של בן גיאת.

דובר על שתי נשים, שאחת מהן היא אם חד הורית גרושה, אישה קשת יום שעובדת כעוזרת בית בשכונת התקווה, שהם היעד הסופי של תלושי הקניה. היה מספיק לקבוע שניתנו התלושים אבל הם הלכו לצדקה.

ברכיב המזומן הזיכוי התבסס על חוסר בהירות ועל סתירות בעדות בן גיאת. אותה חוסר בהירות מסוימות וחוסר הסתירות קיימת גם בעדות לגבי התלושים. בענין זה אני מפנה לעמ' 96 שורות 5-14 להכרעת הדין בית משפט קמא (מצטט) ובהמשך בעמ' 98 להכרעת הדין שורה 12 (מצטט) "לגבי מועד קבלת הכסף ניתנו שלוש תשובות שונות...". זה לא רק חוסר פרטים ואי בהירות.

לשאלת בית המשפט, שאין אמירה שהעד משקר ביחס לתשלום המזומן ושמעולם לא עבר לידיו כסף מזומן, אני משיב שאין קביעה כזו. יש קביעה שהעדות לא בטוחה מספיק. בית משפט קמא צדק בזיכוי בענין רכיב המזומן משום שנותר חשד וחשד לא מספיק לפי הפסיקה. צריך להוכיח את האשמה מעבר לכל ספק סביר. הנאשם הכחיש את רכיב המזומן והכחיש את תלושי הקניה לחג שנתן לו ובית משפט קמא אומר בהכרעת הדין עמ' 98 החל משורה 30 ובעמ' 99 שורה 2: "...עם זאת בשל החוסרים, הסתירות וסימני השאלה ובהתחשב בעובדה שמדובר בעדות יחידה... בהכחשה הגורפת של הנאשם, נותר ספק".

הפריע לבית משפט קמא שהנאשם מכחיש ומצד שני לא מספק הסבר מדוע שיעליל עליו בן גיאת עם סיפור כזה וכותב על זה בית משפט קמא בהכרעת הדין בעמ' 89: "הנאשם מצידו עמד על כך שבן גיאת מעליל עליו, אם כי התקשה למצוא מניע...". מזה ניתן ללמוד שבית משפט קמא ראה בזה סוג של חיזוק לאפשרות להסתמך על עדות בן גיאת וזו טעות בהכרעת הדין, כי בית משפט עליון קובע שזה לא מתפקידו של נאשם לספק הסברים של גרסה של עד תביעה שהוא דוחה אותה.

בן גיאת העיד במשפטו ונחקר בחקירה נגדית, ת/11, עדותו בפני כב' השופט מודריק ובפני בית משפט קמא, שהיה במצב נפשי ירוד ביותר, תחת לחץ של חוקרים.

על-פי המבחנים של הכרעת הדין ביחס לרכיב המזומן, בית משפט קמא עומד על כך שיש סתירות בנושא סכום הכסף, מועדי התשלום ואופן התשלום. בת/3 הודעה מוקדמת הוא אומר שהוא קיבל מספר פעמים תלושים לחגים לפני כשנה, שנתיים. הוא נחקר בדצמבר 2010 וזה מביא אותנו ל- 2008, 2009. בהודעה אחרת הוא מדבר על השנים 2006-2008. הוא לא ידע מתי זה היה. 2006-2008 זאת הגרסה שבסוף התקבעה בכתב האישום, לעומת הגרסה השניה 2008, 2009. אני מפנה בענין זה לעמ' 96-97 להכרעת הדין, הפרש בין 2009 לבין 2006-2008 הספיק להציג אותו כסתירה שלא יושבה לגבי רכיב המזומן.

לגבי השימוש בתלושי הקניה, בהודעה ת/4 הוא אמר שהוא השתמש בהם. ב-ת/5 הוא אמר שחילק חלק מהתלושים למכרים שנזקקו לכסף. בעדותו בפני כב' השופט מודריק ת/11 הוא אמר שכל התלושים הועברו לאנשים נזקקים, לאחר מכן הוא אמר שהוא העביר את הכסף לנשים נזקקות.

המערער עובד 30 שנה בת"א, באשדוד, באשקלון, בגופים ציבוריים אחרים. היו לו מעל 100 עובדים. היו לו עשרות מפקחים. מעולם לא נטענה לגביו טענה מסוג זה.

דוגמה נוספת היא שבן גיאת ביקש מהמערער עזרה לחגים בתלושי חג. המערער תורם להרבה נזקקים.

לענין נושא התרומה, אני מפנה לגרסה של בן גיאת בפני בתי המשפט שבהם הוא העיד, שתלושי החג הועברו לאנשים נזקקים. בעמ' 26 לפרוטוקול שלנו הוא העיד בשורות 27-28 שהנאשם נתן לו לנשים נזקקות. הנשים אותרו ונחקרו. הן אישרו את העובדה שאדון בן גיאת נתן להן תלושים. בן גיאת דיבר על תלושי ביתן שהוא קיבל מהמערער והתלושים האלה נמצאו בידי הנזקקות, מזה ניתן ללמוד שבן גיאת העביר תלושים של המערער לנשים נזקקות. זאת התשתית שלנו והשאלה אם זה שוחד.

יש עובד ציבור שלנאשם יש תלות בו, הוא פונה לאזרח שנזקק לשירותיו ומבקש ממנו, ביוזמתו החצופה, תלושי חג לנזקקים והוא יודע שהוא פילנתרופ. אני מפנה לפס"ד של ראש העיר עמית משנות התשעים של כב' השופט קדמי, ע"פ 1798/93 עמית נ' מדינת ישראל פס"ד מיום 1.9.94, שם נקבע שכאשר עובד הציבור מבקש מחברה מסחרית שיש לה ענין בעיר תרומה, בנושא שלראש העיר יש זיקה אליו, והוא קושר בשיחה את קידום הפרויקט עם התרומה והעדויות שהיו בפני בית משפט שם היו כאלה שדיברו על תרומה והקמת הפרויקט: "... עובד ציבור לא יכול לקשור תרומה שהוא מבקש...". המדובר בקשר סיבתי בין התרומה לתפקיד. בענייננו אין קשר סיבתי שכזה.

אני מפנה לע"פ 8027/04 אלגריסי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם דובר על חבר מועצה שכיהן כסגן ראש עיר באילת, הוא ביקש מחברה קבלנית תרומה לאגודת ספורט של העיר והקביעה של בית המשפט היא כזאת: "לא מן הנמנע שהיענות לבקשה... להרים תרומה לאגודת ספורט בעיר אין בה משום...". בית משפט צופה מצב שזה תמים וזה מנותק מהכובע ומההקשר של עובד הציבור.

לשאלת בית המשפט, נוסף לפן העקרוני והמשפטי לא צריך תשתית עובדתית, אני משיב שכן ומפנה לעימות בין השניים ת/1 שם אומר אדון בן גיאת למערער בעמ' 6: "דובר ה': אתה לא ביקשת ממני שאעשה לך טובות בעירייה..." (דברי בן גיאת).

לשאלת בית משפט, איפה האמירה של בן גיאת אני ביקשתי ואמרתי לו שזה מיועד אך ורק לנזקקים ולא גמ"ח לעצמו, אני משיב שאין אמירה כזאת. הוא ביקש ממנו תרומה והוא לא קשר את זה בשום צורה לתפקיד וזה מה שהוא אומר כל הזמן.

אומרת כב' השופטת חיות בפרשת אלגריסי: "יש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ובאופן כללי ניתן לומר, כי ככל שטובת ההנאה ניתנת איננה מצביעה כשלעצמה על מטרה פסולה...". בשוחד צריך גם יסוד נפשי. המדובר במערער פילנתרופ. הוא נתן את התלושים אבל לא כשוחד, אלא כגמ"ח. נכון שזה לא נטען בצורה פוזיטיבית, אבל בן גיאת אמר ההיפך.

מהחומר עלה שהוצג למערער שתלושי הקניה זה לנשים נזקקות ושלא תהיה שום תמורה ושום קישור למתן הזה של הצדקה לתפקיד הציבורי שלו בעירייה.

אני מפנה למספר סידורי 6 בתיק המוצגים שלי גיליון 3 החל משורה 57 (מצטט). בהמשך בן גיאת נותן את הפרטים של אותן נשים נזקקות ובהמשך ב-נ/2 הן אישרו את הדברים האלה.

אני מפנה למספר סידורי 8 בתיק המוצגים שלנו, פרוטוקול עדות בן גיאת בפני בית משפט קמא עמ' 26 שורה 26 (מצטט). זו גרסתו בבית משפט קמא על הבקשה של הנאשם.

בהמשך אני מפנה לעמ' 33 שורה 11 לאותו פרוטוקול (מצטט).

בנוסף אני מפנה ל-ת/1 דו"ח העימות עמודים 6-9.

אני מפנה לת"פ 10291-01-12 (פורסם בנבו), בפני כב' השופט רוזן, שם ניתן לראות מתי בקשת תרומה הופכת לשוחד (מצטט). והקישור הזה בין בקשת התרומה לקידום עניינו של האזרח אצלנו לא קיים, לא נטען, לא מראש ולא בדיעבד.

המדובר בקבלני יזום שזוכים במכרזים. המערער לא שולט על נפח העבודה ועצם מתן העבודה. צריך כוונה, יסוד נפשי וקשר סיבתי.

בתרומה שהיא יחסי גומלין, כשעובד הציבור מתעסק עם תרומות, צריכה להיות רמת הוכחה כי זה לגמ"ח. בוודאי שזה לא נותן לו חסינות כי גם תרומה יכולה להיות שוחד, אבל היסוד הנפשי קשה יותר בנושא של תרומה ועל זה צריך ראיות.

אני מזמין אתכם לקבוע שהתלושים האלה לא היו שוחד אלא גמילות חסד.

בהנחה שבית משפט חושב שיש תשתית מספקת ויסודות העבירה זה המתת מושחת וזה נקשר בקשר סיבתי לתפקיד וזה מגלם את עבירת מתן השוחד, כלל הנסיבות במקרה הזה יצדיקו לסיים את ההליך בעניינו של ההליך באי הרשעה ובית משפט אמר בעמ' 106 להכרעת הדין: "אינני סבורה כי יש מקום בתיק זה בנסיבות הענין...".

במסגרת הטיעון לעונש ניתן גזר דין מפורט, נספח 2 להודעת הערעור, והיום על-פי תיקון 113 ביהמ"ש מצווה לשקול את נושא העונש, את כל הנסיבות שקשורות בביצוע העבירה ובשלב שני את הנסיבות האישיות. אני סבור שזה רלוונטי גם לשאלת סעיף 71א. בית משפט קמא הפעיל את הוראות תיקון 113 ובחן את השיקולים בשני השלבים, אני מפנה לסעיפים 119 ו- 120 לגזר הדין לענין הנסיבות:

א. הזימה למעשים.

ב. פנייתו של בן גיאת למערער היתה בקשה קונקרטית לקבל תלושים לחג.

ג. בן גיאת היה מודע למנהגו של המערער לסייע לנזקקים ולעסוק בפילנתרופיה ולכן זה תאם את התנהגותו של המערער.

ד. היו בפני ביהמ"ש עדויות התביעה שלימדו שתלושי קניות מהסוג שנטען שהמערער נתן הועבר אליהן כסיוע לערבי חג, המדובר בנשים קשות יום.

ה. לאחר שמיעת הראיות הוכח כי הכספים אכן התבקשו מבחינת מהותם ועיתויים וניתנו בהקשר כספי, העובדה שהמתת מתן תלושי קניה ולא כסף מזומן תומכת בטענה.

ו. עוצמת הנזק כתוצאה מביצוע עבירה שכן בענין הקנסות היתה לבן גיאת הימנעות מקנסות ללא קשר להמתת שקיבל.

רשימת השיקולים שבית משפט קמא מונה בהמשך כנסיבות שלא קשורות לאי הרשעה:

א. לנאשם אין עבר פלילי.

ב. הנאשם הוא אדם נורמטיבי. היו ראיות לעונש והעידו שני קצינים, לרבות על הדרגה שקיבל כקצין מצטיין. עוד העידו עדי האופי על תרומות שהוא נותן בתווי קניה. הוכח שהוא פילנתרופ והובאו על כך ראיות.

ג. המערער סבל שכול במשפחתו הפרטית.

ד. בעמ' 121 שורות 16-17 להכרעת הדין נכתב שבהרשעה יש כדי להקשות על עיסוקו של המערער מול גופים ציבוריים.

לשאלת בית המשפט אני משיב, שלא הובאו מסמכים בענין הזה. אני חושב שלצורך אי הרשעה אפשר להשתמש בניסיון החיים לצורך חזקות.

ה. הממצא של הכרעת הדין שהתלושים ניתנו בשנים 2006-2008. אנחנו נמצאים היום ב- 2015 ובית המשפט קובע שלא נמצאה הצדקה לשיהוי הלא מבוטל שבין מועד החקירה שהתקיימה בשנת 2010 לבין הגשת כתב האישום בשנת 2013. גם בענין האפקטיביות של ההליך וכלל השיקולים בנושא של אי הרשעה חלוף הזמן חוזר על עצמו בענין הזה. השיקולים האלה צוינו על-ידי ביהמ"ש לענין העונש, אבל לא נערכה בחינה של השיקולים האלה על-פי ההלכות, למשל הלכת "כתב".

אני מפנה לרע"פ 7224/14 משה פרנסקי נ' מדינת ישראל ולעפ"ג 48348-03-14, שני הנימוקים המרכזיים לדחות את הבקשה היו שבית המשפט לא השתכנע שההרשעה תביא לביטול מטה לחמו של הנאשם שם, והשני שמדובר היה בעבירות חמורות של גניבה שחזרה על עצמה מספר פעמים, חבלה לרכב במזיד, ביצוע עבירות קשות וחמורות.

המקרה שלנו בסוף היום יש בו עבירה של מתן שוחד ב- 2006-2008 ואני לא מקל ראש בעבירה זו. המדובר בנזק בפגיעה באמון הציבור, בטוהר עבודתם של עובדי הציבור, אבל אני טוען שצריך להפעיל את סעיף 71א. אני סבור שבנסיבות אלה, גם כשמדובר ב- 2006, מדובר בתלושי קניה, בפילנתרופ אחד וכל מה שעומד לזכותו זה חלוף הזמן, גילו כבן 60 ומשמעות ההרשעה לחברה שעובדת כ- 30 שנה מול חברות ללא רבב וזה המקרה שראוי לאפשר סיום מידתי יותר של הפרשה מבחינתו של המערער שנמצא שעבר עבירה, אבל לא יורשע בדין.

הקנס שהוטל על המערער בסך 40,000 ₪ שולם במלואו. אני מפנה לע"פ 15981-07-12 (פורסם בנבו 6.2.13) בית משפט כאן ייחס משקל לעובדה שההרחקה משוק ההון של אותו אדם כתוצאה מההרשעה שלו היא לא לצמיתות.

אני סבור שגם על-פי המבחנים האלה ניתן לסיים את זה באי הרשעה.

עו"ד סוקולובר: אני מסכים עם דברי חברי ואני מבקש מביהמ"ש להתבסס על מה שקיים בחומר, על הליך שנוהל במלואו. התיק התבסס על עדותו של בן גיאת, עדות יחידה המספיקה כדי להרשיע במתן שוחד. אותה גרסה נקבעה על-ידי בית משפט קמא כעקבית, הגיונית.

לענין התשלומים היו גם חיזוקים נוספים, מעבר לנדרש, אותן שתי גברות שהעידו כי קיבלו את התלושים של יינות ביתן מבן גיאת. בן גיאת מסר שאת התלושים קיבל מהמערער.

אני אבקש להפריד בין העיסוק בכסף המזומן לבין התלושים.

לגבי התלושים נבקש מביהמ"ש לקבוע כי המסקנה היחידה שעולה מהראיות, היא מסקנה של עבירת שוחד על-ידי המערער. המערער לא טען שאין להשיב לאשמה. הוא גם לא הציע כל מסקנה אחרת ממה שנטען על-ידי בן גיאת, בוודאי לא את הטענה שמתן התלושים זה לצורך גמ"ח.

עדותו של בן גיאת היא ראיה ישירה לענין השוחד שלקח המערער. בן גיאת מספר כיצד בא וביקש מהמערער את אותם תלושים, הוא מספר שביקש זאת כיוון שהיה מצוי במצב כלכלי קשה הוא עצמו, הוא גם קושר ואומר שבעקבות מתן אותם כספים, טובות הנאה, תלושים הוא מצידו עיגל פינות בכל הנוגע לעבודתו של המערער ובכך קושר את הקשר הסיבתי בין שני הדברים.

אבקש להתייחס לשתי נקודות ספציפיות שהעלה חברי, עו"ד תל-צור, לאורך כל הדרך בחקירותיו במשטרה ובשתי הפעמים שהוא העיד בפני ביהמ"ש, חזר בן גיאת על הדברים הבאים שהוא ביקש וקיבל את אותם תלושים, על כך שהיה מדובר בסכום של 1,000 ₪ וכפי שעלה קודם, היו שתי טענות בנוגע להבדלים בגרסאות, אחד לענין הסכום הכולל ואחד לענין המועדים שבהם זה ניתן. כבודכם קראו לזה הבדלים מינוריים אבל אפנה שהדברים עמדו בפני בימ"ש קמא והוא אמר את אשר אמר בענין הזה.

לענין המטרה של התלושים, כאן אנחנו שומעים לראשונה שתלושי הקניה התבקשו מהמערער כגמילות חסדים עבור אחרים, הרי שזו טענה שנשמעת כאן לראשונה וזה לא עלה בשום צורה שהיא בבית משפט קמא. אני מפנה ל-ת/1 העימות בין בן גיאת לבין המערער, עמ' 7: "אתה באת לעזור לי..." קרי: לבן גיאת. בהמשך בעמ' 10 (מצטט). המקומות שאותם ציטט עו"ד תל-צור אינם מביאים בפני כבודכם את התמונה המלאה.

בהודעתו ת/6 הותווה השימוש במונח "רובין הוד" ואכן עו"ד תל-צור ציטט את הציטוט המלא בין השורות 55 ל- 60 והסתיים בזה שהוא השתמש לעצמו, אבל לא עולה מהטקסט שהוא ביקש זאת עבור אחרים.

בעדותו ת/11 בפני השופט מודריק הוא אמר שהתלושים הועברו לאנשים נזקקים, אבל הוא לא אמר שהוא ביקש אותם עבור אחרים אלא עבור עצמו. בחקירתו הנגדית בעמ' 23 לפרוטוקול שורה 4 הוא אומר כי הוא פנה למערער בבקשה לעזרה כספית ובחלק השתמש לעצמו. בנגדית הוא אישר שהוא ביקש את זה לעצמו וחילק גם לאחרים.

בעדותו בפני בימ"ש קמא בעניינו של המערער כאן, הודעותיו הוגשו חלף חקירה ראשית, בחקירה נגדית הוא העיד שהוא קיבל את התלושים עבור נשים נזקקות ובחקירה נגדית הוא חזר על הגרסה אותה מסר במשטרה, אותו ת/6, לגבי זה שהוא ביקש עבור עצמו, השתמש בחלקם ומסר את חלקם לנשים נזקקות, במילים שלי, על דעת עצמו. לכן כל ניסיון לטעון כעת כי מחומר הראיות עולה שהבקשה היתה בעבור אחרים כגמ"ח מהמערער לא מעוגנת בחומר הראיות בצורה מספיקה.

מעבר לכך, התמונה לא מתיישבת עם חלקים אחרים בעדותו של בן גיאת כאשר הוא קושר זאת בתמורות או במעשים שהוא ביצע במסגרת תפקידו, בשל קבלת טובות ההנאה.

בסעיפים 3 ו- 4 לכתב האישום היה מוסכם גם על המערער שלבן גיאת היתה יכולת להשפיע על עבודתו של המערער. במקרה הקונקרטי בן גיאת תולה את אותן עיגול פינות בכספים שקיבל מהמערער. אני מפנה לתמליל העימות ת/1 עמודים 8 ו- 9 (מצטט). מילים שלי - לא רק בגלל שנתת לי, אלא בהחלט גם בגלל שנתת לי את אותן טובות הנאה נקטתי באותה דרך.

אני מפנה לעמ' 8 ל-ת/1: "אני חוזר ואומר כן קיבלתי ממנו... אני בסה"כ מעליל על עצמי עלילה שכביכול קיבלתי ממנו כסף... כן עיגלתי פינות כי אדם שבא לעזור לך אתה מנסה לעזור לו חזרה...". העובדה הזו בענין עיגול הפינות חזרה גם בעדותו בפני בימ"ש קמא, פרוטוקול מיום 10.11.13 עמ' 42 לחקירתו החוזרת השיב בשורה 16 בן גיאת: "כולם עשו את זה. אף קבלן לא היה מספיק לנקות את הפינות... לגבי זה קיבל יותר זרקור עקב זה שקיבלתי הלוואות כספים".

בנוסף לכל מה שנאמר, בהודעתו ת/4 שהוגשה חלף חקירתו הראשית בבית משפט קמא, שורה 219, נשאל בן גיאת: "מה התמורה שקיבל רמי... העלמתי עין פה ושם, לא נתתי קנסות כמו שצריך...". בהודעת הערעור ישנו פרק שלם שמדבר על היעדר תמורה מצידו של בן גיאת. לאחר שבן גיאת אומר במפורש ב-ת/4 שהמערער ידע שהוא יעגל פינות כיוון שזה השתמע מההתנהגות של בן גיאת, אמירה שכביכול נאמרה בחקירה ראשית והוא לא נשאל לגביה בחקירה נגדית, אני מפנה ל-ת/14 שמראה את ריכוז הקנסות רק באזור המזרח שעליו היה אחראי המערער, מסמך שההגנה לא חלקה עליו. הדבר לא עולה בקנה אחד עם היעדר תמורה מצידו של בן גיאת, זה מתיישב עם גרסתו שאומרת שהוא עיגל פינות עבור המערער. אני מפנה לעד ההגנה שמעון כביר שבית משפט קמא התייחס אליו בעמ' 102 להכרעת הדין, שהיה קבלן משנה של המערער, שאומר שלא ניתן בכל שנותיו של קבלן שלא ניתנים לקבלן קנסות.

על כן נבקש לקבוע שבמקרה הקונקרטי המתת שניתן לבן גיאת היה בכובעו כעובד ציבור, זה ניתן במסגרת מילוי תפקידו כעובד עיריית ת"א ולא מותיר אפשרות שקבלת תלושים היא גמ"ח עבור אחרים.

הגברות שהעידו בפני בימ"ש קמא נ/2 גם הן אומרות שקיבלו את זה מבן גיאת. הן בוודאי לא יכולות להעיד מה הוא ביקש מהמערער. אבקש מבית המשפט הנכבד לדחות את הגרסה הזו ולקבוע שהוכחו יסודות העבירה.

בענין הפרק המתייחס לקו הגנה חיצוני, על-פי הדברים של כב' השופט רובינשטיין שצריך תשתית ראייתית עובדתית לאותו תרחיש, אבקש לקבוע כי לא קיימת תשתית בוודאי לא בצורה שמעוגנת במציאות, כפי שציין כב' השופט רובינשטיין.

נתונים נוספים שניתן לקחת בחשבון כאשר אנחנו שוקלים לקבל קו הגנה חלופי ולזכות נאשם נטענת לראשונה בערעור ולא בבימ"ש קמא, היות הראיה ישירה ולא נסיבתית. הפסיקה אומרת שאומנם קיימת אפשרות תיאורטית לקבל קו הגנה חלופי, אבל זה לא משהו שמשתמשים בו חדשות לבקרים אלא רק בנסיבות חריגות, מה שלא מתקיים כאן.

לענין אי ההרשעה, אבקש לתקן את הטעות שלא נסגרה הדלת לטעון לאי הרשעה בבית משפט קמא, הוא רק לא נשלח לתסקיר. נבקש לקבוע כי אין לבטל את ההרשעה במקרה הקונקרטי.

לענין הטענה כי ההרשעה תרחיק את המערער מהמקצוע שבו הוא עוסק, אבקש לציין שהדבר לא הוכח בבימ"ש קמא. זה נטען על-ידי סנגורו דאז של המערער אך לא הובאו לכך ראיות. כאמור המערער גם בעל קונדיטוריה ועל כן יש לו מקור הכנסה נוסף. טענה כזאת לא מספיק שתיאמר בעלמא, אלא היא אמורה להיות מוכחת כנזק מוחשי וקונקרטי שאמור להיגרם למערער.

אני מפנה לענין מקצוע שיש בו משוכה אתית כגון הרשעה במקרה הקונקרטי, אני מפנה לע"פ 7147/05 שם נקבע: "לא ניתן להימנע מהרשעה רק על מנת שהמשיבים יוכלו לעסוק במקצוע...". בקשת ערעור על פסק דין זה נדחתה.

אנחנו לא סבורים שעבירה חמורה כמו עבירת השוחד שנעברה על-ידי המנהלים והבעלים של חברה שיש לו עשרות עובדים שמסתכלים עליו, דווקא הוא מכל האנשים מחליט לבחור בדרך של מתן שוחד לגורם ניהולי בעירייה שבעבורה הוא עובד. לדעתנו זה צריך להוות שיקול הרתעה נכבד לחומרא ולאו דווקא משהו שהוא שגה בו באופן חד פעמי.

כל מעלותיו של המערער עמדו בפני בית משפט קמא כאשר הוא גזר את העונש וכמובן שלא ניתן לשלול ממנו את שירותו הצבאי ואת כלל עדי האופי שהעידו לטובתו, אבל מבחינתנו זה בא לידי ביטוי בשקלול של בית משפט קמא.

היו שני נותני שוחד נוספים לבן גיאת שחתמו על הסדר טיעון. על אחד נגזרו 5 חודשי עבודות שירות ו- 120,000 ₪ קנס, על אחר בשם זילבר חתם על הסדר הטיעון ונפטר.

עו"ד תל-צור: עבור מי היו התלושים יש לבן גיאת שלוש גרסאות. בנושא עיגול הפינות הוא נתן גם כן שלוש גרסאות. זאת העדות, יש בה הכל.

לגבי ת/14, טבלת הקנסות, בתקופות החגים רואים שיש עליה בקנסות. הראיות לא ברורות לשום מקום בתיק הזה.

אני לא אומר שהמדובר בזוטי דברים. נמצא שהוא עבר עבירה. הוא עבר את כל ההליך הפלילי. עכשיו השאלה איך יוצאים מכאן הלאה ולענין זה אני מפנה לע"פ 9090/00 שניידרמן נ' מדינת ישראל (מצטט).

אני מבקש לאפשר לו לחזור לחברה.

הפסקה

עו"ד תל-צור: לאחר ששמענו את דברי בית המשפט באריכות, אנו מקבלים את ההמלצות וחוזרים בנו מהערעור.

<#5#>

פסק דין

המלצנו אכן בפני המערער ובאי-כוחו לחזור בהם מהערעור, זאת לאחר שעה ארוכה שבה שמענו ערעור זה, המלצתנו התקבלה לאחר שהמערער התייעץ עם מרשו ובחן את הדברים פעם נוספת. לפיכך, הערעור נדחה.

<#3#>

ניתן והודע היום כ' שבט תשע"ה, 09/02/2015 במעמד הנוכחים.

<#6#>

החלטה

נדחה לתאריך 16.3.15 שעה 08:30 לקבלת חוו"ד חדשה של הממונה על עבודות שירות.

מס' טלפון המערער 053-7683310.

כתובת המערער: רח' דרום אפריקה 50 אשקלון.

העתק החלטה זו יועבר לממונה על עבודות השירות.

<#3#>

ניתן והודע היום כ' שבט תשע"ה, 09/02/2015 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי סימונה אלפסי