לפניי בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון בה.

העובדות הצריכות להכרעה

המשיבה (להלן: העמותה) נוסדה לשם עידוד פעילות ספורטיבית בקרב ילדים ונוער מהעיר נשר במיוחד ומאזור חיפה בכלל על ידי הקמת מועדון כדורגל במסגרתו גם יוקם בית ספר לכדורגל. המבקשות (שתיהן תקראנה להלן: העירייה) היו מעוניינות לקדם פעילות זו.

ביום 1.8.08 התקשרו הצדדים בחוזה, ולפיו התחייבה העמותה לתרום מזמנם, מיכולתם ומכישוריהם של הפועלים בשמה לקידום מטרותיה. העירייה מצדה התחייבה להעמיד בכל ימות השבוע את האצטדיון העירוני ומתקניו לרשות העמותה ולצרכיה.

בין הצדדים סוכם כי החוזה יעמוד בתוקף למשך חמש שנים ממועד חתימתו, כשלעמותה ניתנה זכות סירוב ראשונה (אופציה) להארכתו לתקופה נוספת בת חמש שנים (כן ניתנה לה אופציה להודיע על ביטולו, ובלבד שתודיע על כך מראש תוך מועד נקוב).

ביום 28.1.13 הודיעה העירייה לעמותה כי בניגוד לציפיותיה, במהלך השנים ירד מספר תלמידי בית הספר לכדורגל תושבי העיר נשר לעומת תלמידים מחוצה לה, ולכן החליטה להביא את העניין לדיון במועצת העיר '..ולאחריו נודיעכם לגבי ההמשך.'

בתגובה הודיעה העמותה, באמצעות בא כוחה, על החלטתה לממש את האופציה להארכת החוזה לתקופה בת חמש שנים נוספות (קרי עד ליום 31.7.18).

ביום 12.5.13 התקיימה פגישה בין נציגי העירייה לבין חברי העמותה במהלכה הודיע ראש העירייה על כוונתו לסיים את החוזה בתום התקופה הראשונה (קרי ביום 31.7.13). ביום 13.5.13 פנה בא כוח העמותה לעירייה בכתב ודרש ממנה לחזור בה מהכוונה להפר את החוזה ולאפשר מימוש תקופת האופציה.

ביום 23.5.13 השיב ראש העירייה כי בכוונת העירייה להביא את החוזה לסיומו בתום התקופה הראשונה. טעמיה של העירייה פורטו במכתב.

ביום 2.6.13 הגישה העמותה תובענה על דרך של המרצת פתיחה ובה עתרה למתן פסק דין אשר יצהיר כי היא מימשה כדין את האופציה להארכת החוזה, כך שהחוזה יעמוד בתוקף עד ליום 1.8.18.

בד בבד עם הגשת התובענה עתרה העמותה לקבל סעד זמני שנועד לשמור על המצב הקיים. ביום 6.6.13, לאחר דיון במעמד הצדדים, ניתן צו זמני לפי המבוקש.

לאחר מתן הצו הזמני ניהלו הצדדים משא ומתן, שלא צלח, כדי לנסות להסדיר את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט. משעלה המשא ומתן על שרטון, הגישה העירייה תשובה לתובענה, ויחד עמה את הבקשה דנן לדחיית התובענה על הסף.

טענות העירייה

לדעת העירייה, התובענה הוגשה על מנת לתקוף את החלטתה לבטל את החוזה. מכיוון שכך, מכוח הוראת סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים) וסעיף 8 לתוספת הראשונה, יש לסווג את התובענה כעניין מנהלי על פי תוכנה וטיבה, שהסמכות העניינית לדון בה מסורה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מִנהליים.

העמותה מצדה סבורה שבעניין אזרחי עסקינן, ולכן מסורה הסמכות לדון בו לבית המשפט האזרחי, ובשים לב למהות המחלוקת - שימוש במקרקעין - מוסמך בית משפט השלום לדון בתובענה.

דיון

סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים קובע לאמור:

1. בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה:

(5) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מנהלית).'

סעיף 8 לתוספת הראשונה בחלקו הרלוונטי קובע כדלקמן:

רשויות מקומית – החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט..

אין חולק אפוא כי עתירה המופנית כלפי החלטה של העירייה מסורה לסמכות של בית משפט לעניינים מנהליים. ואולם, היות שמאחורי כל מעשה הרשות (העירייה במקרה דנן) עומדת החלטתה שלה או של נושא משרה או נושא תפקיד בה, אין להסיק כי כל אימת שבבסיס תובענה מצויה החלטה מעין זו מסורה הסמכות לבית משפט לעניינים מנהליים או לבית משפט הגבוה לצדק. יש עניינים שהרשות צד בהם שמסורים לסמכות של בית משפט אזרחי 'רגיל'.

כדי להכריע בסוגיית הסמכות שעה שבתובענה מעורבים יסודות מִנהליים ואזרחיים יש לסווג את ההליך ולקבוע מהו היסוד השלֵט, ועל פיו תיקבע סמכותו של בית המשפט.

וכך נפסק בע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל [לא פורסם] (2006), עליו מסתמכת העירייה:

סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, עמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסיווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי, הבוחן את התייחסות הצדדים עצמם לסכסוך שביניהם (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים פ"ד נו(6) 295; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) 13; רע"א 6558/99 חבס נ' חבס פ"ד נד(4) 337).

שם, בעמוד 20.

במצב שבו תובענה מורכבת מיסודות מנהליים ואזרחיים כאחד '..נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת..' (שם).

אין חולק כי במקרה דנן יש לתובענה יסוד מנהלי, שהרי בבסיסה עומדת החלטת העירייה או מי שעמד בראשה להתקשר בחוזה עם העמותה וכן החלטתה להתנער מהתחייבותה החוזית ולא לאפשר מימוש האופציה שהוקנתה לעמותה בחוזה.

מנגד, אין חולק כי לתובענה יסוד אזרחי מובהק שהרי המחלוקת נסבה סביב השאלה מי הפר את החוזה – העירייה בכך שהתכחשה להתחייבותה החוזית בנוגע לאופציה שהעניקה לעמותה, כטענתה של האחרונה, או העמותה בכך שלא עמדה בהתחייבותה לקבל לבית הספר לכדורגל בעיקר ילדים ונערים תושבי העיר נשר, כטענת העירייה.

אמנם נכון, בתשובה להמרצת פתיחה העלתה העירייה טענת הגנה, הייחודית לרשות מִנהלית, שלפיה חלה במקרה דנן הלכת ההשתחררות המאפשרת לה להשתחרר מחוזה לשם הגנה על אינטרס ציבורי חשוב. ואולם אף אם הגנה זו שמורה לרשות המִנהלית בלבד, מצויה במישור דיני ההפרה שהם פן אחד של דיני החוזים.

יוצא אפוא כי מלבד העובדה שמאחורי כריתת החוזה או הפרתו עומדות החלטות של העירייה או של העומד בראשה – מצב שלעולם יתקיים אם העירייה צד לחוזה – הרי שהיסוד השלֵט בתובענה מצוי בתחום האזרחי.

בנסיבות אלה מסורה הסמכות לדון בתובענה לבית המשפט האזרחי.

שאלה נוספת הטעונה הכרעה היא אם מסורה הסמכות לבית המשפט המחוזי או לבית משפט השלום. בעניין זה איני תמימת דעים עם בא כוח העמותה – אין מדובר במחלוקת בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, גם אם לקבלת התובענה או לדחייתה השלכות בנוגע לזכות העמותה להמשיך להחזיק במקרקעין (האצטדיון העירוני) או להשתמש בהם.

עסקינן בתובענה לסעד הצהרתי שניתן לכמת בכסף – היקף ההפסד הכספי שייגרם לעמותה אם לא יתאפשר לה ניצול מלוא תקופת האופציה.

אין לפניי נתונים המאפשרים לקבוע כי היקף הנזק מצוי במסגרת הסמכות העניינית של בית משפט השלום, ולכן ניתן היה להניח כי השווי הכספי של ההליך עולה על סכום זה. חרף זאת, בחרתי לאפשר לעמותה להודיע מהו הערך הכספי של הסעד המבוקש ובהתאם לכך להחליט אם להותיר את ההליך בבית משפט זה או להורות על העברתו לבית המשפט המחוזי 'הרגיל'.

ברי כי הצהרת העמותה בעניין השווי הכספי של הסעד תחייב אותה בכל תביעה לפיצויים שתוגש, אם תוגש.

סוף דבר

הבקשה לדחיית התובענה מחמת העדר סמכות עניינית נדחית.

העמותה תודיע מהו השווי הכספי של הסעד המבוקש לא יאוחר מיום 20.7.14 (כולל ימי הפגרה).

עם קבלת עמדת העמותה או בחלוף המועד לעשות-כן יוחלט אם להותיר את ההליך בבית משפט זה (במקרה זה לנוכח פרישתי, יוחזר התיק למזכירות לשם ניתובו מחדש) או להורות על העברתו לבית המשפט המחוזי.

היות שעיקר טענתה של העירייה נדחתה, אני מחייבת אותה לשלם לעמותה הוצאות הבקשה בסך 3,000 ₪, שתשולמנה ללא קשר לתוצאות בהליך העיקרי.

התיק יובא אליי למעקב ביום 21.7.14.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ד, 13 יולי 2014, בהעדר הצדדים.