<#1#>

נוכחים:

התובעת בעצמה

הנתבע 1 בעצמו

נציג הנתבעת 2 – מר גיא גולדברג

פרוטוקול

הערת בית המשפט:

בית המשפט מודיע לתובעת שהבוקר התקבל כתב הגנה.

התובעת:

גם אני קיבלתי הבוקר, אבל הספקתי לעיין בו.

מר גולדברג:

לאחר ששמעתי את גרסתו של הנתבע 1 באופן מפורט, אני לא חושב שכל האחריות היא שלו, זאת במאמר מוסגר. מעבר לכך, על פי החוק, גם אם היינו חושבים שכל האחריות עליו, איננו יכולים לשלם בלי הסכמת הנתבע, שהוא טוען שהוא לא אחראי.

התובעת מוזהרת כחוק ומעידה:

אני נהגתי ברכב, ההורים שלי היו ברכב

אנחנו היינו עם ההורים שלי והבת שלי, היינו בספארי, יוצאים מהספארי בנסיעה לרחובות, נסיעה לכיוון כביש 4, יש פנייה ימינה, היו שלטים של אפשרות ישר או ימינה, נסעתי לאט, הדלקתי וינקר ימינה, לכיוון כביש 4, אופנוע שנסע מאחורי, עקף אותי, והשני פגע ברכב במרכז הפגוש. מגישה תרשים- ת/1. אחרי התאונה, אמרתי, תשאיר בבקשה את האופנוע שאני יכולה לצלם, הוא לקח את האופנוע ושם אותו בצד, בכביש הליכה של אנשים, ואני שמתי את האוטו בצד כדי שלא יהיו פקקים בכביש, והוא לא נתן לי לצלם את מצב הרכבים בעת הפגיעה כשהיינו אחד אחרי השני. הוא צילם את האוטו שלי, אני צילמתי את האופנוע שלו.

חקירה נגדית:

ש. למה ההורים שלך לא כאן?

ת. ההורים שלי גרים ברוסיה, הם באים בספטמבר לחופש עוד פעם.

ש . אני אומר לך, שיש פה בירידה, מסלול אחד, אין שניים?

ת. אבל נוסעים שני רכבים.

ש. אין שם מקום לשני רכבים, אני במקרה מרמת גן, יש נתיב אחד?

ת. אולי, אני לא מכירה את רמת גן, אבל מתי שאני יצאתי מהספארי, יצאו שני רכבים מהנתיב הזה.

ש . אני אומר לך שהשילוט ימינה ישר, הוא לא במשולש, אלא לפני, איך את מסבירה זאת?

ת. אני לא זוכרת, זה היה שנתיים, זה שילוט ישר.

ש. נכון התלבטת, לא ידעת, ימינה, ישר, לא ידעת לאן את נוסעת?

ת. אני לא נוסעת כל יום לרמת גן, פעם בשנה, במקרה אני יודעת, אבל אני לא יודעת איפה יש שילוט בכבישים בדיוק.

ש. עשית קצת שמאלה, ימינה עם הרכב, כי התלבטת?

ת. אני נסעתי ימינה לאט לאט וההורים שלי זוכרים, אופנוע ראשון עבר את הרכב שלי, האופנוע שלו פגע ברכב שלי באמצע. איך זה יכול להיות.

ש. איך האופנוע עבר אותך?

ת. ימינה.

ש. יש שם נתיב אחד, זה בגלל שסטית שמאלה ועלית על אי התנועה?

ת. אחר כך, כן. אני עמדתי, כשהיתה התאונה, יצאתי מהרכב, אמרתי לו, שישאיר את האופנוע לצילום במקום התאונה, והוא לא הסכים.

ש. יצאת החוצה מהאוטו, ורצית לצלם, והנתבע הזיז את האופנוע?

ת. כן.

ש. ואז צילמת בכל זאת?

ת. צילמתי את האופנוע על המדרכה.

ש. ואז החלפתם פרטים?

ת. כן.

ש. התמונה הזאת שצולמה?

ת. התמונה הזאת אחרי התאונה.

ש. כך היא התרחשה?

ת. לא, זה אחר כך, שמתי על משולש.

ש. מתי הזזת את הרכב, הרגע סיפרת לבית המשפט, שיצאת מהאוטו כדי לצלם את הרכבים, מתי יצאת מהאוטו?

ת. שמתי את הרכב שלי לאחר התאונה על המשולש הזה.

ש. את טוענת שזה לא מצב הרכב שלך לאחר התאונה?

ת. זה אחרי התאונה, אבל לא באותו זמן, אני יצאתי, הזזתי את הרכב על אי התנועה, כדי שלא יפריע לרכבים בכביש.

ש. יצאת מהרכב, רצית לצלם כשהרכבים עוד עומדים, את טוענת שהנתבע הזיז את האופנוע שלו?

ת. גם הוא הזיז את האופנוע, למה הוא לא נתן לצלם.

ש. אמרת שיצאת מהרכב, הנתבע הזיז את האופנוע, והחלפתם פרטים, באיזה שלב הזזת את הרכב?

ת. יצאתי, אמרתי לו, תביא לי לצלם ביחד על הכביש, תאונה שלנו. הוא אמר, אני לא יכול, לקח את האופנוע שם במקום אחר, ואמר לי, תבואי אלי ונחליף פרטים. מתי שהוא לקח את האופנוע, אני הזזתי את הרכב לאי התנועה.

מר גולדברג:

מגיש את התמונות של רכב התובעת – נ/1.

הנתבע 1 מוזהר כחוק ומעיד:

נסעתי אחרי התובעת על אופנוע, בירידה לכביש 4, דרום. זה מסלול אחד, נתיב אחד לכיוון ירידה לכביש 4 דרום, ועוד כמה מסלולים בצידו השמאלי של הנתיב הימני שפונה לכביש 4 דרום, לכיוון תל השומר. לא יודע איזה אופנוע עקף אותה, אני לא שמתי לב לזה בכל מקרה. נסעתי אחריה, ראיתי שהיא מתמהמהת, בין להמשיך ישר בנתיב שיורד לכיוון 4, או רוצה לפנות שמאלה, לשנות את הנתיב השלה. אני לא ראיתי שום וינקרים. נסעתי אחריה, ראיתי שהיא באמת מתמהמהת, טיפה סוטה ימינה, שמאלה, ברקסים, לא בדיוק החליטה לאן היא רוצה לפנות. אני במהירות ממש איטית יחסית, עצרתי את האופנוע אחריה, כדי שהיא תחליט, היתה עצירה מוחלטת שלי וגם שלה. לאחר מכן, היא המשיכה לנסוע באותו נתיב, ואני אחריה. שוב, עדיין בצידו השמאלי של הנתיב. כאשר הגענו לחלק שהתחיל ציור של אי התנועה על הכביש, אי תנועה לבן, שם היא בלמה בפתאומיות, ושברה שמאלה לכיוון לעבור נתיב. אז התנגשתי בה בחלקו המרכזי אחורי של הרכב כפי שניתן לראות בתמונות. שוב, הכל במהירות מאד איטית, אחרת אני כרוכב אופנוע הייתי נפגע קשות. כמובן שהאופנוע שלי ניזוק, וכיוון שאני סטודנט, ולא יכולתי להרשות לעצמי הערכת שמאי כפי שדורש הביטוח. נאלצתי לתקן את האופנוע מכספי, ולא יכולתי להגיש תביעה כיוון שלא היתה הערכת שמאי. לגבי צילום האופנוע, שנינו חסמנו את הדרך, זה היה נראה לי הכי לגיטימי לפנות את הדרך.

התובעת:

ברקס אולי אני עשיתי, אבל אי אפשר לעמוד שם, לבחור נתיב, כל הזמן יש תנועה. אני עושה את זה לאט לאט, לראות איזה נתיב, אולי פעמיים, שלוש פעמים, עשיתי ברקס, אבל לא עמדתי בכביש. הרכב תוקן.

מר גולדברג מסכם:

ראשית, לעניין האחריות – לטעמי, לתובעת יש רשלנות תורמת לא מבוטלת, גם על פי גרסתה, לא ידעה לאן היא מתכוונת לנסוע, התמהמה, סטתה מהנתיב, חזרה לנתיב. לטעמי, זה מטיל עליה רשלנות תורמת גבוהה. לעניין הנזקים – לא ברור לי שיעור ההפסדים שצורף. אם היא לא קיבלה הכל מהביטוח, נשארו עוד 430 ₪, זה אומר ששכר טרחת שמאי היה מופרז לאין ערוך, מהמקובל בשוק. הנזק הוא 4,000 ₪ ומשהו, ופחות או יותר, שכר טרחת שמאי צריך להיות 500 ₪. מעבר לכך, לא ברור לי מה זה הפסד פרמיה, לא יכול להיות גם השתתפות עצמית וגם הפסד פרמיה, ההנחה שלנו, שמדובר בהפסד העדר הנחת תביעות.

<#2#>

פסק דין

עסקינן בתאונת דרכים בה נפגע רכב התובעת בחלקו האחורי (כפי שעולה מחוות הדעת של השמאי שצורפה לכתב התביעה), וגם נפגע האופנוע עליו רכב הנתבע 1 (להלן: "הנתבע").

הנתבע הגיש רק הבוקר כתב הגנה, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים וגם בכתב ההגנה אשר הגיש הנתבע, הרי שמעובדות אלה עולה, שאין מחלוקת מהותית בדבר אופן קרות התאונה, שכן הנתבע איננו מכחיש את העובדה שהוא פגע בחלקו האחורי של רכב התובעת, אם כי, הנתבע גם מציין, הן בכתב ההגנה והן בעדותו בבית המשפט, שהפגיעה ארעה כתוצאה מכך שהתובעת היססה לאן עליה לפנות, ובעקבות כך גם הוא האט עד כדי עצירה, אך לאחר מכן המשיכה התובעת בנסיעה, באותו נתיב, ולאחר שגם הוא החל לנסוע אחריה, הוא פגע ברכב התובעת.

דווקא מעדותו של הנתבע עולה מעורבותו ואחריותו לגרם התאונה, אם כי, מעדותה של התובעת עולה, שגם היא נהגה בחוסר זהירות, שכן כאשר ביצעה את הפנייה, היא לא הבחינה או לא שמה לב לאופנוע שנוסע אחריה, וגם אם אקבל את עדותה, שבטרם הפנייה היא אותתה, הרי שיש לומר לנוהג רכב, שלא די באיתות בלבד על מנת לבצע את הפנייה אלא שנוהג רכב זהיר, חייב גם לאחר האיתות לבדוק אם הפנייה אפשרית מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.

הנתבע טוען בעדותו בבית המשפט וגם בכתב ההגנה שהוא שמר מרחק, אך אינני מקבל טענה זו, שכן אילו היה אכן שומר מרחק, במיוחד לאור טענותיו של הנתבע מהן עולה שהוא ראה והבחין שהתובעת מהססת ולא היתה בטוחה לאן היא רוצה לפנות, דבר זה בלבד היה חייב לתת לנתבע איזה סימן שעליו להמשיך בנהיגתו בזהירות יתר, אך מאחר והוא לא שמר מרחק – זה מה שגרם לפגיעה בחלקו האחורי של רכב התובעת.

מאחר והפגיעה היתה בחלקו האחורי של רכב התובעת, ולאור העובדה שהפגיעה היתה תוך כדי פניית רכבה של התובעת, אני קובע שאחריותו של הנתבע גבוהה יותר, יש לייחס לו אחריות בשיעור של 60% ואילו לתובעת יש לייחס אחריות של 40%.

בהתאם לחלוקת אחריות זו, על הנתבעים לפצות את התובעת.

התובעת פוצתה על ידי המבטחת בגין הנזק הממשי, ותביעה זו מתייחסת אך ורק לנזקים העקיפים, אך מכל הנזקים העקיפים הוכיחה התובעת, נזק בסך 1,391 ₪, הכולל בחובו השתתפות עצמית והפרשי שכר טרחה, שכן תביעת סכום עבור הפסד פרמיה לא הוכחה, מה עוד שתביעה בגין הפסד פרמיה היא תביעה עתידית, שטרם מומשה וטרם גובשה, ולא ניתן להגיש תביעה על נזק שטרם גובש.

גם יתרת סכום התביעה נדחית מחוסר הוכחה, ובסופו של יום, אני מחייב את הנתבעים – שניהם ביחד ו/או כל אחד מהם בנפרד – לשלם לתובעת סך של 835 ₪ (60% מהסך של 1,391 ₪) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בהתחשב ברשלנות התורמת, אני מחייב את הנתבעים באופן סולידרי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 300 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים מהיום.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ"ב שבט תשע"ד, 23/01/2014 במעמד הנוכחים.

קלדנית/יפה