1. לפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות וכן התנגדות לביצוע שטר (להלן: "הבקשה").

2. ביום 24.10.2011 הגיש המשיב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כנגד המבקשת, שני שטרות (תיק הוצל"פ מס' 10-06303-11-9). האחד המחאה מס' 10346 על סך 12,500 ₪, מועד פרעון 15.03.2011; השני המחאה מס' 10348 על סך 10,000 ₪, מועד פרעון 2.05.2011.

3. אליבא דמבקשת בתצהירה, מעולם לא קיבלה את האזהרה בתיק ההוצאה לפועל. באשר לטעמי ההתנגדות, לטענת המבקשת עסקינן בשיקים שנגנבו מביתה על ידי הזוכה, מר אבו אסמעיל מוחמד, מכר של בעלה, ואשר חתימתה עליהם זויפה.

4. הבקשה נידונה לפני ביום 3.10.2013, ובמסגרת הדיון נחקרה המבקשת בחקירה נגדית. בהתאם להחלטה שהתקבלה בסוף הדיון, הגישו הצדדים בכתב את סיכומיהם לעניין הבקשה להארכת מועד ולעניין ההתנגדות.

5. המבקשת שבה וטוענת בסיכומיה, כי לא חתמה על אישור המסירה וכי נודע לה על קיומו של התיק אך במקרה ביום 22.03.2013, עת פנתה ללשכת ההוצל"פ בעניין אחר, וכי גירסתה לא נסתרה. לטענתה, המשיב גנב ממנה את פנקס השיקים ממנו נלקחו השיקים דנן וזייף את חתימתה עליהם. משכך, יש להעתר לבקשה.

6. המשיב טוען מנגד, כי האזהרה הומצאה למבקשת כדין ביום 25.12.2011. אין בטענתה הסתמית של המבקשת לפיה לא קיבלה לידיה את האזהרה כדי להוות טעם מיוחד אשר מצדיק הארכת המועד להגשת ההתנגדות. זאת ועוד, בחקירתה הנגדית, לא שללה המבקשת את האפשרות כי קיבלה את האזהרה. לטענת המשיב, המבקשת לא ציינה את התאריך המדוייק בו נגנבו, לטענתה, השיקים מביתה ואף העידה, כי אינה זוכרת מתי נודע לה על הגניבה הנטענת (ע' 3 ש' 29-31 לפרוטוקול). המבקשת טענה, כי נודע לה על הגניבה הנטענת בשנת 2011 או 2012, אולם הגישה את התלונה במשטרה רק בשנת 2013, שכן פחדה מהמבקש וכי הוא איים עליה, ואולם אין בתלונה שהוגשה כל ציון לטענות אלה. וגם מן הטעם הזה, דין הבקשה להדחות. לחילופין, יש להאריך המועד להגשת ההתנגדות, בכפוף לתשלום הוצאות בפועל.

דיון והכרעה

7. דינה של בקשת התנגדות לביצוע שטר כדינה של בקשת רשות להתגונן. על המבקש לעמוד בנטל מינימלי ולהראות כי בפיו הגנה לכאורה, אשר אם תוכח תהווה מגן מפני התביעה, כאשר "בבקשת רשות להתגונן אין מקפידים עם המבקש, ובית המשפט נוטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית ואפילו מדובר בהגנה דחוקה. ...לא נכנס בית המשפט לבירור אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר התומך בבקשת הנתבע, ודי לה לגרסתו שלא תקרוס תחתיה בחקירה הנגדית על התצהיר" (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה תשיעית, עמ' 252).

תקנה 106(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, קובעת כי המועד להגשת התנגדות בתיק הוצל"פ הינו תוך 20 יום, מיום שהומצאה האזהרה. כאמור, ההתנגדות לא הוגשה במועד הקבוע בדין.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי נדרש "טעם מיוחד" להארכת המועד.

מכאן ובהינתן והמועד להגשת התנגדות הינו מועד שנקבע בחיקוק, נדרש טעם מיוחד על מנת להאריכו.

8. חרף זאת שההתנגדות הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין, ואין להקל ראש בזכויות המשיב בנדון, על בית המשפט ליתן דעתו לזכותו של צד לבוא בשערי בית המשפט, זכות שהוכרה כזכות יסוד, ובמידת הצורך לפצות את המשיב בהוצאות בגין מחדליה הדיוניים של המבקשת. לעניין האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות נפסק, כי:

"...התנגדות הינה ההזדמנות הראשונה של החייב להציג את הגנתו כנגד ביצוע השטר, ולפיכך, בדומה לשיקולים בעת ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, יש לתת משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות של בעל הדין (ולבחון את סיכויי הגנתו) ופחות לאינטרס הזוכה בסופיות הדיון" (ער (קריות) 23-07 אחים רחמני בע"מ ואח' נ' טמבור בע"מ (פורסם ביום 13.04.2009).

בנוסף, נקבע כי יש מקום ליתן עדיפות לדיון המהותי על פני הפרוצדורה:

" בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף בלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמאליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידיו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט" (רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על ואח', פ"ד נה(5) 43, 47).

הדרישה בפסיקה ל"טעם מיוחד" הוגמשה מקום בו מדובר בהליך בפני הערכאה הדיונית להבדיל משלב הגשת ערעור. סבורני, כי בנסיבות העניין, לנוכח הנטען ע"י המבקשת, אל לה לפרוצדורה לבוא על חשבון הדין המהותי ואין מקום לנעול את שערי בית המשפט בפני המבקשת, בעיקר כאשר ניתן לפצות את המשיב בהוצאות בגין התנהלות זאת:

"הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות. ב"עוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מטריאלית או מקפח לגוף הענין, ולא רק לאי-נוחות נוהלית" (ע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477, 479).

יפים לענייננו דברי כב' השופט דרורי, הגם שנאמרו בעניין אחר, לפיהם "הרצון לנהל משפט באופן יעיל ומהיר חשוב הוא, אולם יש לזכור כי סדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת היעד של עשיית משפט צדק, ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. על כן, בנסיבות אלו, אין מקום למנוע מהמשיב לקבל את יומו בבית המשפט ולהתגונן בפני תביעה על סכום כסף לא מבוטל, וזאת אך ורק בשל איחור, שאינו איחור משמעותי מאוד, בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה" (בר"ע (מחוזי י-ם) 756/05 בנק סטנדרט צ'רטר בע"מ נ' ויסאם מוסא מוחמד אבו אלהווא (פורסם ביום 12.06.2006).

9. לאחר ששקלתי את הטעם שניתן לאיחור ואת סיכויי ההליך, הגעתי לכלל מסקנה, כי בענייננו קיימים נימוקים המטים את הכף לטובת קבלת הבקשה להארכת המועד וההתנגדות, וכי דחיית הבקשה תקפח את זכויותיה של המבקשת באופן בלתי סביר, העולה על ציפייתו המוגנת של המשיב לסיום ההליך:

"כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות. זו הדרך המתאימה שעל בית-המשפט לנקוט בה ובלבד, כאמור, שלא יהא בכך משום עשיית עוול לצד השני, כי אין מתקנים עוול בעוול" (ע"א 189/66 עזיז ששון נ' "קדמה" בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477, 479).

10. באשר לטעמי ההתנגדות, עסקינן בטענה לגניבת השיקים ולזיוף חתימת המבקשת על גבי השטרות שהוגשו לביצוע.

המבקשת הגישה ביום 3.03.213, תלונה במשטרה בגין זיוף חתימתה על השיקים ביום 28.02.2013 (נספח 2 להתנגדות לביצוע שטר).

סעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע, כי "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה", כאשר ההלכה הפסוקה מורה, כי "עובדת חתימת הנתבע על השטר היא חלק מעילת התביעה השטרית, ומשחתימה זו מוכחשת – על התובע להוכיח כי החתימה היא חתימת הנתבע" (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים, פ"ד מז(3) 240; רע"א 2107/11 אי. בי סופט בדייב בע"מ נ' פוליאקובסקי (פורסם ביום 31.08.2011).

טענת ההגנה שהציגה המבקשת, לפיה לא קיבלה את האזהרה וכי השיקים נגנבו ממנה וחתימתה עליהם זוייפה, יורדת לשורש התביעה. אם תוכח טענת הזיוף, יושמט היסוד מתחת לתביעת המשיב.

כאמור, בשלב מקדמי זה של הדיון, אין ביהמ"ש בוחן את מהימנותה ואת יציבותה של הגירסה שהציגה המבקשת, ובלבד שהציגה גירסה מפורטת דיה המצדיקה מתן רשות להתגונן, קרי - יכולה לשמש כהגנה במסגרת התובענה לביצוע השטר, כאשר אין רלוונטיות בשלב זה לשאלת המהימנות שבית המשפט רוחש לטענות המבקשת. הנטל להוכיח את אמיתות החתימה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו עד כה.

התרשמתי, כי טענות ההגנה של המבקשת מספיקות לקבלת רשות להתגונן, בשלב זה של ההליך, ומחייבות את בירורן בשלב מתקדם יותר.

9. לאור כל האמור- אני נעתר לבקשה להארכת מועד ובנסיבות העניין ניתנת למבקשת הרשות להתגונן וקובע כי התובענה תתברר בסדר דין מהיר, לפני.

10. ישיבת הוכחות תתקיים לפני, במעמד הצדדים ביום 29.01.2014 שעה 09:00, תוך 45 ימים מהיום יגישו הצדדים, במקביל, תצהירי עדות ראשית. כל צד יוודא את זימון עדיו, בתום שמיעת הראיות יסכמו ב"כ הצדדים את טענותיה בעל פה.

הוצאות הבקשה וההליך, יושתו בהתאם לתוצאות בתיק העיקרי.

המזכירות תמציא העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג חשון תשע"ד, 27 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.