בתאריך 3.3.13, בדרך הים שבחיפה, התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובעת, הנהוג על ידה, ובין רכב הנתבעת 1, הנהוג ע"י בעלה – מר אפרים דוד (להלן: "הנהג"), והמבוטח ע"י הנתבעת 2.

לטענת התובעת, אירעה התאונה כאשר נסעה במעלה רחוב דרך הים, בנתיב הימני, ואילו הנהג נסע לאחור ביציאה מחניה שליד ביתו, בצד ימין הדרך, חסם את דרכה של התובעת וגרם להתנגשות כלי הרכב.

לטענת הנהג, כמופיע בכתב ההגנה, התאונה קרתה כשהינו ממתין, במצב של עצירה מוחלטת, במפרץ חניה שבצד ימין הדרך ואילו התובעת הגיעה למקום בנסיעה במהירות מופרזת, סטתה ימינה לעבר רכבו ופגעה בו. כל זאת, כשהינו מצוי, כאמור, בעצירה.

התובעת, בעדותה בביהמ"ש, חזרה על טענותיה כפי שפורטו בכתב התביעה והעידה כי בנוסעה בצד ימין הדרך, יצא הנהג במהירות, בנסיעה לאחור, נכנס לתוך תחומי הכביש וחסם את אפשרות המשך דרכה. התובעת פגעה ברכבו, הוא חזר מיד פנימה למקום החניה, תוך שהינו גורר עמו את רכב התובעת.

הנהג, בעדותו בביהמ"ש, העלה גרסה חדשה באשר לאופן קרות התאונה, כאשר העיד כי עובר לפגיעה ברכבו, התובעת סטתה שמאלה כיוון הנסיעה, פגעה עם חזיתה במדרכה שבצד שמאל הדרך, חזרה לנתיב הימני בזווית של °90, פגעה ברכבו ודחפה אותו ממקומו.

כל זאת, כאשר עולה מעדותו של הנהג כי קודם לפגיעה ברכבו שלו פגעה התובעת ברכב אחר, שחנה לפני רכבו שלו.

לביהמ"ש הוצגו תצלומי הרכבים לאחר התאונה, תצלומי הנזקים ברכבים ומסמכים מתיק המשטרה.

הנני מקבלת, כמהימנים עלי את דברי עדותה של התובעת, כי בנוסעה במעלה הרחוב, יצא רכב הנהג בנסיעה לאחור, אל תוך נתיב הנסיעה וחסם את אפשרות המשך דרכה של התובעת וזו פגעה ברכבו בעוצמה.

הנני קובעת כי גם לאיש מד"א, שהגיע למקום התאונה כדי לפנות את התובעת לביה"ח, מסרה התובעת, באופן ספונטני, כי התאונה קרתה מחמת שהנהג האחר "יצא מחניה".

הנני דוחה את דברי עדותו של הנהג, כאילו עובר לתאונה לא נסע כלל לאחור והיה בעצירה מוחלטת, כשהינו ממתין כך במקום, במפרץ החניה, פרק זמן של כדקה או שתיים.

הנני דוחה אף את דברי עדותו של הנהג כאילו סטתה התובעת שמאלה, עברה אל המסלול הנגדי, פגעה במדרכה שבצד שמאל כיוון נסיעתה ואז חזרה ימינה ופגעה ברכבו שלו.

כל זאת, כאשר הנהג העיד כי לא ראה את סטייתה שמאלה וראה רק את חזרתה ימינה, לעברו, ובעודו יושב ברכבו ופניו מופנים אל עבר הבניין ממנו יצא.

לקביעתי, אכן ייתכן כי התובעת סטתה שמאלה מנתיבה וחזרה שוב לימין הדרך, קודם לפגיעה ברכב התובע, אך הנני קובעת כי סטייתה כך שמאלה, ככל שהתקיימה, נעשתה בניסיון למנוע את התאונה עם רכב הנהג שנסע לאחור אל עבר נתיב נסיעתה וכאשר חזרתה ימינה נעשתה מחמת תנועת כלי רכב שהגיעה ממולה.

תימוכין לאפשרות זו ניתן למצוא בדיווח של התובעת על התאונה, כפי שנמסר על ידה לחברת הביטוח מטעמה וכפי שצורף לכתב התביעה.

בדיווח זה, שנערך יומיים בלבד לאחר התאונה, כותבת התובעת כי: "לפתע, רכב צד ג' שיצא מהחניה בהילוך אחורי במפתיע ומבלי שנזהר לרכבים שנוסעים בכביש וכאשר רכב צד ג' חסם נתיב נסיעתי וגרם להתנגשות שני כלי הרכב. אני ניסיתי למנוע את התאונה אך ממולי, בכיוון הנגדי, נסעו רכבים ונהג צד ג' יצא במפתיע".

ניתן להבין מדיווח זה כי בניסיונה למנוע את התאונה, סטתה התובעת שמאלה אך ממולה, מן המסלול הנגדי, הגיעו כלי רכב ולכן נאלצה לחזור לימין הדרך ולפגוע ברכב הנהג, שחסם את אפשרות המשך נסיעתה בנתיב הימני.

יתר על כן, גם אם בעת המגע בין הרכבים כבר עצר הנהג את נסיעתו לאחור, הרי שאין לכך נפקות לענייננו, כאשר, לקביעתי, בנהיגתו לאחור נכנס הנהג לנתיב הנסיעה וחסם את אפשרות המשך דרכה של התובעת.

התובעת זימנה לעדות עובד בחברת הסעות שהיה עד לקרות התאונה ולעד זה, מר בראז (אליאס) רוחאנא, אין כל קשר קודם למי מן הצדדים.

לדברי העד, עמד במרחק של כ-10 מטר ממקום התאונה וראה את רכבו של הנהג עומד בחניה, באלכסון. כן ראה את רכב התובעת נוסע במעלה הדרך.

העד העיד לעניין אופן קרות התאונה כי: "ראיתי שהתובעת היתה בעלייה... ראיתי את האוטו של הנתבעת עומד בחניה, באלכסון. אז האוטו חזר ברוורס ואז ראיתי שהתובעת נכנסה בו" (עמ' 4 שורות 2-5 לפרוטוקול).

העד, בהגינותו, אישר כי לא ראה ממש את רגע המגע שבין הרכבים אך שמע את רעש הפגיעה. עם זאת, העיד במפורש כי התאונה התרחשה "כמעט באמצע הנתיב" (עמ' 4 שורות 6-7 לפרוטוקול).

מכך הסיק העד את המסקנה היחידה המתבקשת, כי רכב הנתבעת נסע לאחור, כאשר קודם לכן היה במצב של עצירה במפרץ החניה ולאחר מכן נמצא כמעט במרכז נתיב הנסיעה.

הנני מקבלת את דברי התובעת כי מיד לאחר שפגעה ברכב הנהג חזר זה בנסיעה אל תוך מפרץ החניה ממנו יצא קודם לכן, תוך שהינו גורר את רכבה עמו וכי מצב הרכבים, כפי שמופיע בתצלומים שהוגשו לביהמ"ש, אינו משקף את מצב הרכבים בעת התאונה עצמה.

הנני לציין אף כי סימני הפגיעה בחזית רכב התובעת אינם מתיישבים עם מיקום רכב התובע, כמופיע בתצלומים שהוגשו לביהמ"ש ואף חלקי רכב התובעת, כפי שפוזרו בכביש, תומכים בטענה כי רכבה נגרר לאחור וכי התאונה קרתה במקום קדמי יותר לזה שבו נראה רכבה בתצלומים תק/1.

לעניין הפגיעה ברכב האחר, הנוסף, שחנה בסמוך לרכב הנהג, גרסה התובעת כי רכבה פגע ברכב החונה רק לאחר התאונה עם רכב הנהג אך היא אינה זוכרת את הנסיבות המדויקות שבהן אירעה הפגיעה ברכב האחר.

נציג הנתבעות טען כי בדו"ח המשטרה, כפי שהוגש לביהמ"ש וסומן נק/1, קובע איש המשטרה כי קודם לתאונה פגעה התובעת ברכב החונה האחר, ולא היא.

השוטר כותב בדו"ח כי אלה היו דבריו של הנהג לו.

מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש לא ניתן לקבוע באורח חד משמעי כיצד נפגע הרכב האחר, אולם, לקביעתי, גם אם רכב התובעת פגע בו בטרם שפגע ברכב הנהג, הרי שהיה במהלך ניסיונותיה של התובעת לחמוק מן הפגיעה ברכב הנהג, ניסיונה לסטות שמאלה ולאחר מכן חזרתה ימינה מחמת כלי הרכב שהגיעו ממולה, כמתואר לעיל.

על בסיס כל האמור לעיל, הנני קובעת כי הוכח שהנהג נסע לאחור בחוסר זהירות וברשלנות, חדר לנתיב הנסיעה של רכב התובעת וחסם את אפשרות המשך דרכה, כך שהיא פגעה עם חזיתה ועם הדופן הימני שלה בפינה האחורית ימנית שלו.

לקביעתי, הנהג הוא האחראי לקרות התאונה ולתוצאותיה.

הוכח כי בתאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים קשים והרכב הוכרז כאובדן כללי.

שווי הרכב, לאחר ניכוי שווי השרידים, נקבע ע"י השמאי בסך 19,677 ₪.

שכ"ט השמאי בגין הדו"ח שהגיש ושהתובעת נשאה בו הינו בסך של 1,782 ₪.

סה"כ 21,459 ₪.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובעת את הסך של 21,459 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובעת את הסך של 1,400 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה.

אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה.

מזכירות ביהמ"ש תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' שבט תשע"ד, 05 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.