1. ערעורו של המערער, החייב בתיק הוצל"פ 01-36770-13-4, על החלטותיה של כב' רשמת ההוצל"פ דואני – בהירי מיכל שדחתה בקשתו להחזיר לו פיקדון שהפקיד לצורך עיכוב הליכי פינוי, עפ"י החלטה מיום 20.5.13.

ככל שנראה אין למערער זכות לערעור אלא לבקש רשות ערעור ואולם בין אם כך ובין אם כך, דינו של הערעור להידחות.

1. עיינתי בכתב הערעור ובכתבי הטענות שהגישו הצדדים ולמעשה אין מחלוקת לגבי העובדות אלא בשאלה המשפטית: האם בנסיבות חל סעיף 31 א' לחוק משפחות חיילים שניספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י – 1950, הקובע שאין להטיל עיקול על תגמול.
2. עובדות המקרה פורטו בכתבי הטענות ואין צורך לחזור עליהן כאן.

לצורך עיכוב הליכים, עפ"י החלטת רשמת ההוצל"פ, הפקיד המערער סך של 4,000 ₪ וטוען כי מקורם בתגמולים שמקבל בשל נפילת בנו בעת שירותו בצה"ל.

יודגש כי אין מדובר בעיקול על כספי תגמולים אלא בכספים שהביא המערער ממקורותיו והפקיד בקופת ההוצל"פ.

1. היטיבה רשמת ההוצל"פ הנכבדה לנמק החלטתה בהחלטה מיום 3.6.13 בה הבהירה כי אין מדובר בכספים "צבועים" שניתן להתחקות אחר מקורם ואשר המערער בחר להפקידם, למרות טענתו כי הם מוגנים מפני עיקול.

משנמשכו כספי התגמולים, אבדו את ההגנה מפני עיקול והפכו להיות כספים "רגילים" שאין להם את הגנת החוק.

1. גם אם נכונה טעותו של המערער כי מקורם של הכספים בתגמולים, הרי משהחליט להשתמש בהם כפיקדון, הפכו לכספים רגילים שניתן להיפרע מהם.

הערעור/הבר"ע נדחית בזאת.

המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור בסך של 2,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ג, 07 יולי 2013, בהעדר הצדדים.