ביום 12.06.14 התקיים דיון בפני בתיק דנן.

אין מחלוקת, כי עובר לכניסת הצדדים לאולם, נוהל ביניהם מו"מ במסדרון ביהמ"ש.

בפתח הדיון, הכתיב נציג הנתבעת 2 את ההסכמות לפרוטוקול ולאחר שהתובע והנתבע 1 אישרו את ההסכמות ניתן להן תוקף של פסק דין.

ביום 30.06.14, הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין מטעמים שונים שחלקם קשורים במו"מ שנוהל בין הצדדים מחוץ לכותלי אולם המשפט ולחלקם נעוצים בהסכמות עצמן.

הבקשה הועברה לתגובת הנתבעים אשר התנגדו לביטול פסק הדין ולאחר שבתשובתו עמד התובע על טענותיו ואף עתר להיתר יצוג ע"י עו"ד, הוריתי על זימון הצדדים לדיון בפני.

בדיון ניתן היתר ייצוג לתובע ונשמעו טענות הצדדים בעל פה.

לאחר שעיינתי בטענות בכתב ושמעתי טיעוני הצדדים בעל פה, נחה דעתי כי דינה של הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהסכמה, להידחות. בעל דין העותר לביטול פסק דין שניתן בהסכמה, רשאי לפעול בדרך של הגשת תובענה עצמאית או תקיפה פסק הדין בפני ערכאת הערעור, לפי העניין.

אפנה לספרו של כב' השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית, 2007 בעמ' 327-328:

"פסק דין שניתן בהסכמה נתון לתקיפה בשתי דרכים. אם התקיפה מתייחסת לפגמים בהסכם עצמו, הרי שעל הצד העותר לביטול פסק הדין לנקוט את הדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על-פי דיני החוזים. אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי של אישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי משפט, לרבות בסדרי הדין, יש לנקוט בדרך של ערעור.".

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, י"ז אייר תשע"ה, 06 מאי 2015, בהעדר הצדדים.