הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. מר רני ג'רסי ומר קלמן רווה היו מעורבים בתאונת דרכים ביום 19.05.13 בראשון לציון. כל אחד מהנהגים הגיש תביעה כנגד האחר, בטענה כי הוא נפגע שלא באשמתו, עקב נהיגתו של הנהג השני. מאחר ופסק דין זה ניתן בהתייחס לשתי התובענות, ועל מנת לשמור על סדר והבנת הדברים, ייקראו הצדדים להלן "ג'רסי" ו"רווה", בהתאמה, במקום "תובע" ו"נתבע".

2. לטענת ג'רסי בכתב התביעה, הוא נסע ברכבו מסוג וולוו (להלן: "הוולוו") בשדרות יעקב, האט ואותת על כוונתו לפנות שמאלה, כאשר נפגעה לפתע הוולוו בצד שמאל של מרכבו של רווה (להלן: "הסובארו") שדחקה את הוולוו בעוצמה למרכז הצומת. ג'רסי טען כי מסיבה לא ברורה, האיץ רווה במקום להאט לפני הצומת, ובשל כך הפגיעה היתה חזקה במיוחד.

ג'רסי המשיך וטען כי יצא מהרכב לאחר שהרים את בלם היד, כדי לבדוק את מצבם של הילדים שעמו עמו ברכב, אז החל הרכב להידרדר, והוא פתח את הדלת הקדמית-ימנית והרים עוד את בלם היד, אך עד שהספיק לעצור את הרכב, נגרם נזק נוסף לוולוו באזור דלת הנהג, שנותרה פתוחה.

3. גרסת רווה, כפי שנוסחה בתביעתו, היתה כי נסע בנתיב משמאל לוולוו, כאשר לפתע לפני הצומת סטה ג'רסי שמאלה והתנגש ברכבו.

4. מר חיים בן בסט, שוטר מנקודת המשטרה הנמצאת בסמוך מאד למקום התאונה (להלן: "השוטר"), זומן להעיד מטעם רווה, ותיאר את מצב כלי הרכב במקום התאונה אליו הגיע לאחר ששמע את המכה ויצא לבדוק אם יוכל לסייע. השוטר תיאר את התדרדרות הוולוו לאחר התאונה, את מיקום כלי הרכב ואת התרשמותו מהאירועים להם היה נוכח.

דיון והכרעה

5.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את תמונות הנזקים בשני כלי הרכב ואת תמונות מקום האירוע והשרטוט שערך ג'רסי במהלך עדותו, ועל בסיס עדות השוטר, אני מעדיפה את גירסתו של רווה – אם כי אני מוצאת כי יש להטיל על רווה אשם תורם בנסיבות המקרה, הכל כפי שיפורט להלן.

6. לאור העדויות והראיות, אני קובעת כי התאונה אירעה כך:

ג'רסי נסע מצד ימין, או לכל הפחות סטה ימינה באופן משמעותי, כך שהיה מרווח גדול בינו לבין אי התנועה הנמצא משמאל לנתיב הנסיעה השמאלי. רווה נסע ישר בנתיב השמאלי, וכשראה שיש מרווח המאפשר זאת. העובדה שהסוברו נכנסה לרווח בין הוולוו לבין אי התנועה עולה מעדות השוטר, שאין לו כמובן כל עניין בתוצאה והוא עד אובייקטיבי. בכך הר ג'רסי את החובה לבצע פניה שמאלה – כל פניה, לרבות פניית פרסה – מצידו השמאלי של נתיב הנסיעה.

7. אחריותו של ג'רסי נובעת מאלה:

ראשית, גרסי, שביקש לבצע פניית פרסה שמאלה, סטה כאמור מהנתיב השמאלי כדי לאפשר את הפנייה בקשת רחבה, ובכך הפר את החובה בסעיף 43 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, המחייבת פניה שמאלה מהנתיב השמאלי, כאשר הרכב נמצא ככל האפשר קרוב לאמצע הכביש.

שנית, הסטייה של ג'רסי ימינה היתה במידה שאפשרה את כניסת הסובארו בינו לבין אי התנועה. מכאן, שלא מדובר בסטייה קלה מאד כפי שניסה להציג את הדברים בעדותו. יצירת רווח משמעותי בין הוולוו לבין אי התנועה, בו נכנסה הסובארו, לא אפשרה לנהגים האחרים, לרבות לרווה, לצפות כי בכוונתו לפנות שמאלה.

בעת שג'רסי החל לפנות שמאלה, היתה הוולוו כולה – או חלקה – בנתיב הימני. ג'רסי לא וודא תחילה כי הנתיב השמאלי ממנו יצא קודם לכן פנוי, וכי הוא יכול לבצע את הפנייה בבטחה. בכך הפר ג'רסי את סעיף 44 לתקנות הנ"ל, הקובע כי ניתן לבצע פניית פרסה רק "בנסיבות שאין בהן הפרעה לתנועה או סיכון לעוברי דרך".

8. הגעתי למסקנה כי גם רווה אחראי באחריות תורמת לתאונה, בשל אלה:

ראשית, רווה בחר להציג בעדותו גרסה לא מדויקת. במהלך עדותו של ג'רסי (ויש להצטער על כך כי הדברים לא נרשמו במלואם בפרוטוקול, דבר שנבע מהעובדה שהערתו של רווה נשמעה כהערת ביניים במהלך עדותו של ג'רסי) טען ג'רסי כי רווה, שהתכוון לפנות שמאלה ברחוב הפרח, היה צריך להאט לפני הצומת ולא עשה כן. רווה התפרץ לדברים וטען כי התכוון להמשיך ולנסוע ישר, ולא לפנות שמאלה. השוטר אישר את טענתו של רווה, ומסר כי שתי המכוניות "רצו לפנות שמאלה לרחוב הפרח."

ניסיון זה של רווה להציג מצג דברים שאינו נכון, נובע ככל הנראה מכך שידע שהוא נסע מהר יחסית, ורצה להסביר את מהירות נסיעתו בכוונתו להמשיך בנסיעה ישר. העובדה כי רווה היה לפני פנייה שמאלה, מחזקת את גרסתו של ג'רסי כי רווה נסע במהירות גבוהה, ומכאן כי תרם, במהירות נסיעתו, לקרות התאונה ולהיקף הנזקים שנגרמו בגינה לשני כלי הרכב.

שנית, לטענת רווה, לא ראה בכלל את הוולוו לפני הפגיעה. לפי גרסתו, הוולוו נסעה מימין לו, כנראה מעט לפניו. בנסיבות אלה, משהחלה הוולוו לסטות לנתיבו כפי שטען רווה, ובשים לב לעובדה כי על פי תמונות ההמחשה שהגיש הפגיעה אירעה כאשר הוולוו היתה כולה בתוך נתיב נסיעתו, היה על רווה להבחין בה. מיקום הפגיעה הראשונית בוולוו בדלת האחורית מעידה על כך שתשומת ליבו של רווה לא היתה נתונה באופן מלא לנעשה בכביש, לרבות מצד ימין שלו.

9. לאחר ששקלתי את מידת האשמה של 2 הנהגים המעורבים אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים כך ש-70% מהאחריות מוטלת על ג'רסי ו-30% על רווה.

10. הנזקים:

אין מחלוקת כי הנזק שנגרם בחלקו האחורי של הוולוו, כתוצאה ישירה מהתאונה, הינו רלבנטי לדיון זה. לטעמי, הנזק הנוסף לוולוו, שנבע מכך שהג'רסי לא הרים את בלם היד באופן מלא בטרם יצא מרכבו, לא היה במתחם הציפיות, ועל כן לא ניתן להשית על רווה אחריות לנזק זה. על כן, הנזק שיילקח בחשבון הוא רק זה שנגרם מהפגיעה הראשונית, קרי, במוקד האחורי. נזק זה הוערך על ידי השמאי בסכום של 7,582 ₪.

ג'רסי רכש את הדלתות בסכום של כ- 6,700 ₪ (בהתאם לחשבונית נ/2) ושילם עבור התיקון בשני המוקדים (בהתאם להצהרתו), 7,000 ₪. מנתונים אלה עולה כי בחישוב כולל, עלה תיקון הוולוו כ- 85% מהערכת השמאי. על בסיס נתונים אלה, אני מעמידה את הנזק שנגרם לוולוו בגין הפגיעה במוקד האחורי (הראשוני) על סכום כולל של 6,500 ₪.

מאחר ומדובר ברכב משנת 2001, שעדיין נמצא בבעלותו של ג'רסי, ולא הובאה כל ראיה לעניין עברו הביטוחי, מצאתי נכון לפסוק פיצוי נוסף בגין ירידת ערך בסכום חלקי של 700 ₪ (מתוך 990 ₪ שקבע השמאי). לסכום זה יש להוסיף שכ"ט שמאי (בסכום חלקי) של 600 ₪ (על פי הערכת עלות חוות דעת כזו, ככל שהיתה מתייחסת רק למוקד נזק אחד). בהתאם, מסתכם הנזק שנגרם וולוו, בשל הפגיעה במוקד האחורי, בסכום של 8,800 ₪.

ההוצאות בהן נשא לרווה, בשל ההשתתפות העצמית ודמי כינון (לאחר שהפעיל את פוליסת ביטוח המקיף לסובארו) הם בסך של 2,483 ₪.

11. חיובי הצדדים:

רווה אחראי ל- 30% מהנזק במוקד האחורי של הוולוו, ועל כן הוא מחוייב לשלם לגב' שלומית כץ בעלת הוולוו, סך של 2,640 ₪.

ג'רסי אחראי ל- 70% מתוך הנזק שנגרם לרווה, ועל כן עליו לשלם לרווה (במעוגל) סך של 1,740 ₪.

סוף דבר

12. אמנם, ג'רסי אינו הבעלים של הוולוו, וברגיל לא ניתן לבצע קיזוז של החיובים, אך מאחר וגב' שלומית כץ, בעלת הרכב, היא אמו, מצאתי כי נכון לקבוע את החיוב תוך קיזוז כדלקמן:

קלמן רווה ושומרה חברה לביטוח בע"מ, יחד ולחוד, ישלמו גב' שלומית כץ סך של 900 ₪ (חלקו של רווה בנזק לוולוו, בהפחתת הסכום שעליו לקבל מג'רסי).

רני ג'רסי ישלם לגב' שלומית כץ סך של 1,740 ₪ (החיוב שהופחת מהפיצוי אשר ישלם רווה, כאמור לעיל).

13. בשים לב לתוצאה, לחלוקת האחריות מחד גיסא וסכומי הנזק שנפסקו מאידך גיסא, מצאתי כי אין מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט לטובת הצד האחר.

14. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל הצד שחוייב בכל תשלום, הנתבעת 2, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אדר תשע"ד, 02 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.